גם לפני מהומות התפילין השבוע, הרוחות סערו בגימנסיה הרצליה בתל אביב, לאחר שמשרד החינוך דרש ממנהל התיכון זאב דגני, הבהרות לגבי התבטאות שלו ושל מורה מבית הספר בנוגע למלחמה בעזה. הדרישה באה בעקבות תלונה שהגיש אביו של תלמיד, אחרי שדגני גיבה את המורה באוזני הכיתה ואמר את מה שקשה לאוזניים ישראליות לשמוע, "יש שני צדדים לכל מלחמה".

"אכן אמרתי את זה ועוד הרבה דברים אחרים", אומר דגני בשיחה עם שומרים. "זו העת להיות ביקורתי. אנחנו לא עושים את זה מספיק במערכת החינוך, כי ההפחדה עובדת, ולא כל המורים יכולים להרשות לעצמם להתייחס אליה באדישות. גם בגימנסיה, גישת השקט יורים, היא נחלת חלק מהמורים, ואני מכבד את זכותם לשתוק, כשם שאני תומך במורים שחושבים שזו העת לדבר". 

מה באמת קרה באותו שיעור? 

"מורה אמרה מדם ליבה דברים ביקורתיים. נוצר מתח בכיתה, ונכנסתי לשם לשיחה. תיארתי את הזוועות שקרו ב-7 באוקטובר, ואמרתי שיש עוד דרך להתבונן על מה שקרה בעקבות הזוועות. כאילו, מה, אין שני צדדים למלחמה הזו? קיבלתי ממשרד החינוך בקשה להבהיר את דבריי וזה בסדר גמור. הגבתי והגנתי גם על המורה, בלי להסכים לכל דבריה. היא מורה מדהימה, שהייתה בסערת רגשות והתנצלה מאז. אני בעד שאנשי חינוך יאמרו את שהם חושבים, אבל צריך מאוד להיזהר בבחירת השפה, כי אנשים מחכים מעבר לפינה". 

אנשים במשרד החינוך?

"משרד החינוך בעיקר מעודד בורות מכוונת. אם יש קול שבכלל נשמע מהמשרד בשעת המלחמה, זה הקול הזה. יותר טוב לא לדעת. יותר טוב לעצום עיניים. ככה בדיוק נכנסים תכנים של פשיזם ולאומנות". 

"זוכרת את האמירה של השופט יצחק עמית, שלפעמים דמוקרטיה מתה בשורה של צעדים קטנים?", שואלת מורה בתיכון אחר, "זה מה שאנחנו חווים עכשיו במערכת החינוך. הייתה סערה סביב יעל איילון, מנהלת עירוני י"ד ומאיר ברוכין המורה לאזרחות מפתח תקווה, שפרסמו פוסטים בפייסבוק, שמתארים את הפגיעה באזרחים בעזה (עוד על שניהם בהמשך). וגם אורי לס, מנהל עירוני ד' התל-אביבי שסירב בנובמבר לאפשר לתלמידים לבוא עטופים בדגל ישראל בטענה שמדובר במסר לאומני ופוגעני שיוצר זילות של הדגל, עורר מיני סערה. אבל רובם המכריע של האירועים הם לא דרמטיים. הבעיה היא שהמסה המצטברת שלהם מעיקה".

הבעיה היא היעדר מודעות או בחירה מודעת לטמון את הראש בחול?

"בעיקר שחיקה. מנהלות בתי הספר מותשות. התקופה הזו גמרה אותן. הן נדרשו לבנות כל שבוע מערכת שעות אחרת לפי הנחיות פיקוד העורף, ההורים אגרסיבים במעורבות שלהם בתכנים. כל מה שהן רוצות זה להתרחק מכל דבר שידליק את השטח, ולכן ההמלצות שלהן לצוותים הן 'בחייאת, אנחנו גם ככה עמוסות. תשתדלו לא לנהל דיונים בעייתים בכיתה. בשביל מה כל הבלגן הזה. תשמרו על עצמכם'. בגישה הזו, אי אפשר להעביר תמונה מורכבת".  

אווירה דומה מתארת  מורה בתיכון נוסף, הטרוגני יותר: "מנהלת ביה"ס הבהירה שיש דברים שלא צריכים להיאמר עכשיו. הבעיה היא שאי אפשר שלא לדבר על הפיל שבחדר, כי הפיל הזה מעסיק את התלמידים כמו את כולנו, ועדיף שנתווך להם את המציאות מורכבת. הנוער הזה, שהוא עמוס פחדים וחרדות, חי בעולם שכולו שחור לבן, ובמלחמה זה רק מתעצם".

מה הפתרון? 

"לדעתי, עוד לפני שאת מספקת להם מידע - ויש בורות איומה, אני לא מתכחשת לה - את צריכה להדגיש ערכים ולפתח מיומנויות של הקשבה לעוד דעות. זו צריכה להיות התרומה האמיתית שלנו כצוות חינוכי. פחות חשוב לי שהתלמידים שלי ידעו איפה עזה על המפה. יותר חשוב לי שידעו שלא כל ערבי הוא מחבל. הבעיה היא שלא כל המחנכות מסוגלות לזה, יש כאלה שחושבות באותו עולם מושגים של התלמידים". 

"משרד החינוך בעיקר מעודד בורות מכוונת", אומר מנהל גימנסיה הרצליה זאב דגני. "אם יש קול שבכלל נשמע מהמשרד בשעת המלחמה, זה הקול הזה. יותר טוב לא לדעת. יותר טוב לעצום עיניים. ככה בדיוק נכנסים תכנים של פשיזם ולאומנות"

"חרבו דרבו" ביציאה להפסקות

על האווירה בחלק מבתי הספר אפשר ללמוד מכך שבהפסקות ולפעמים אפילו כתחליף לצלצול ליציאה אליהן, יש מי שמשמיעים את השיר הפופולרי "חרבו דרבו", עם שורות שספק אם מקומן במוסד חינוכי, דוגמת "חבורת עכברים פאקרים יוצאים מהמחילה… לא תהיה מחילה… טפיייי, יבני עמלק! כול כאלב ביג' יומו".

מורים שמבקשים להרחיב את נקודת המבט של התלמידים, נקראים לא אחת על ידי ההנהלה לבירור. פעם הייתה זו מורה, שאמרה בשיעור כי חתירה לשלום היא דרך טובה להשיג ביטחון. תלמידים נסערים צעקו עליה שזה לא פטריוטי והיא לא מכבדת את חיילי צה"ל. מורה אחרת שמזוהה כ"שמאלנית", נשאלה על ידי תלמידיה, אם היא מרחמת על כפיר ביבס, התינוק שנחטף לעזה.  כשהשיבה בחיוב, והוסיפה שאפשר לכאוב גם פגיעה בתינוק לא יהודי, כי תינוק הוא תינוק, זכתה בכיתה לכינוי "תומכת חמאס".  

מקרה נוסף אירע למורה ערביה שהקרינה בכיתה ט' של תיכון אזורי, מצגת המתארת את התגייסותם של ערביי ישראל לטובת ההסברה הישראלית. במצגת שהפיקה עמותת פרדס לחינוך ערכי (המוכרת על ידי משרד החינוך), מופיע שקף עם תמונתו של כוכב הטיקטוק נאס דיילי מחזיק בדגל פלסטין ובדגל ישראל ולצידה נכתב שותפות גורל ומשבר זהות. אחת התלמידות צילמה את המורה העוטה חיג'אב לצד השקף, ויחד עם אמה הלהיטה את הרוחות. המורה הותקפה ברשתות החברתיות, אחרי שפעיל ימין מוכר קרא בציוץ בטוויטר "לדרוש את הרחקת המפגע", בנימוק שהקרינה בעת מלחמה דגל טרור ליד דגל הלאום. ונזפה בתלמידים שהתקוממו, כי עליהם לשמוע גם את הצד השני. 

המורה אמנם קיבלה גיבוי מבית הספר, אך הורים מספרים כי במסגרת הפקת הלקחים שנעשתה בבית הספר, מוסד שנחשב עד למלחמה כמאוד ליברלי, צומצמו פעילויות העשרה שבית הספר היה מזוהה איתן בעבר, מחשש שיעוררו מחלוקת. 

על מה כן מדברים בבתי הספר? להורים מדווחים על נהלי הלמידה בחירום ומיגון הכיתות, ומציעים אוזן קשבת של השירות הפסיכולוגי הייעוצי. מול התלמידים, אומרים מורים, מדברים הרבה על צדקת הדרך. למשל, באמצעות הנאום של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שמערך השיעור שהציע משרד החינוך בעניינו מדגיש כל צירוף רוע, שהזכיר הנשיא. "ישנם רגעים בחיים בהם הרוע המוחלט שולט בעולם", עם ישראל חווה "רשע טהור", והריגת היהודים היא "רוע צרוף". 

על החטופים מדברים במערכי השיעור בהקשר של פגיעה בזכויות הילד ועל האחריות החברתית לאומית בהחזרתם. ואת הזהות הישראלית בעת מלחמה עוטפים על פי רוב בוויתורים שנדרשים החילונים לעשות למען האחדות עם אחיהם הדתיים. "להיות ישראלי אחרי 7 באוקטובר", מצטט אחד ממערכי השיעור פוסט שכתבה שירה אליצור מבית חורון, "זה לקשור חוטי ציציות למרות שאתה אתאיסט… זה להכשיר מסעדות רק בשביל לשלוח אוכל לחיילים". 

"יש הרבה שאלות שאפשר להציג לתלמידים, ודאי בגילאים העומדים בפני גיוס וצריכים לפתח תודעה אזרחית", אומר איש חינוך שעבד שנים ארוכות עם תיכוניסטים. "אפשר לשאול האם המדינה נושאת באחריות לתושביה או שהתושבים אחראים על חייהם? האם כולם בעזה אשמים? ואם לא, האם לגיטימי לפגוע במלחמה גם בחפים מפשע? האם אנחנו מוכנים להרוג את כל האנשים בעזה, רק כדי להגיע לחמאסניק האחרון או שמתישהו נעצור? האם לישראל יש ברירה, ומי צריך לשאת באחריות למה שקרה?". 

אף אחת מהשאלות הללו לא מופיעה במערכי השיעור שמציע משרד החינוך לתלמידי העל יסודי מאז החלה המלחמה, זאת על אף שחוזר מנכ"ל מ-2016, "מעודד שיח חינוכי על נושאים שנויים במחלוקת, ובכלל זה נושאים פוליטיים ואקטואליים". לרבות  אלה "המעוררים דילמות מוסריות".

מה עוד יש בהם? הנחיות לטיפול בנושאים מורכבים שכוללת הנחיה ברורה לחמוק מדיון בנושאים קשים במסגרת הכיתתית. כך למשל, "אם תלמיד מתאר אירועים קשים, נעצור אותו בעדינות ונאמר לו: אני שומעת שיש לך דברים חשובים לשתף, אני רוצה להקשיב ולשמוע אותך בארבע עיניים, בהמשך היום שנינו נפגש", כאשר הרעיון הוא לאפשר בכיתה מרחב מוגן לתלמידים שבאים עם רמות חשיפה שונות לזוועות להן נחשפו תלמידים, בעיקר ברשתות החברתיות. 

"מאז ה-7 באוקטובר יש הרבה דגש על חוסן בהיבטים הרגשיים והטיפוליים שלו. עם זה כולם מרגישים נוח. אבל לדבר על דמוקרטיה, פוליטיקה, מלחמה, מוסר מלחמה? זה לא", מתייחסת ד"ר תמי הופמן, ראש התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה, במכון הישראלי לדמוקרטיה. "אין ספק שהתמיכה הרגשית חשובה, אבל היא מקבלת נפח גדול על חשבון דברים אחרים, שגם הם חשובים, כמו איך לפענח את המציאות. אז את העזרה הראשונה נתנו, אבל עכשיו אנחנו כבר שלושה חודשים לתוך האירוע, מה קורה הלאה? איזה מסרים מתקבעים אצל התלמידים בינתיים? ביום שאחרי, אנחנו נתמודד עם מסרים קשים של לאומנות, אלה דברים שצריכים להיות מטופלים כבר עכשיו". 

משיחות שקיימנו עם מורים ומנהלים נשמע שיש בעיקר צנזורה עצמית.

"מה שמעניין הוא שהלחץ הציבורי יוצר את ההרתעה. למרבית המקרים אין קייס משפטי, עצם החשש מהורים, פעילי חברה אזרחית ופוליטיקאים תורנים, יוצר מספיק הרתעה, כדי להשתיק מורים שלא מגובים בבית ספר שיש לו תרבות מובחנת. מורים מכירים את ההנהלה שלהם. רק כשהגיבוי ברור והכללים ברורים, הם יצליחו". 

"מנהלת ביה"ס הבהירה שיש דברים שלא צריכים להיאמר עכשיו", אומרת אחת המורות. "הבעיה היא שאי אפשר שלא לדבר על הפיל שבחדר, כי הפיל הזה מעסיק את התלמידים כמו את כולנו, ועדיף שנתווך להם את המציאות מורכבת"

המנהלת גילתה שאין לה גב

המקרה של יעל איילון, מנהלת תיכון עירוני י"ד בתל אביב מראה מה קורה, כשמנהלת לא מצליחה לסחוף מספיק את הקהילה. איילון זומנה לשימוע במנהל החינוך של עיריית ת"א, אחרי ששיתפה בפייסבוק מאמר מעיתון הארץ שעסק בניכור הישראלי כלפי משבר ההומניטרי ברצועה, ועוררה סערה בבית הספר. בעירייה טוענים כי הזימון לא היה על עצם פרסום הפוסט, וזה שקדם לו בראשית המלחמה בו כתבה, "יש נשים, ילדים.ות וקשישים גם בעזה" לצד שלושה לבבות שבורים, אלא על חוסר היכולת להשתלט על המהומות שהתפתחו בבית הספר בעקבותיו. אם כי, אפשר לטעון שהעירייה יכלה להבין שלטיימינג פה יש משמעות.  קישור בין הבעיות הניהוליות שבעקבותיהן כביכול זומנה איילון לשימוע, לבין הפרסומים בדף האישי של המנהלת, מייצר אמירה. 

לאחר השימוע הפסיקה העירייה את ההליכים הפורמליים, והודיעה כי איילון תקבל ליווי מקצועי בחודשים הקרובים. משרד החינוך שייחס תחילה לאיילון "ביטויי הסתה ועידוד טרור", חזר בו כשנשאל ע"י עיתון הארץ היכן ישנה הסתה בשיתוף המאמר. בעקבות הפרשה, תלתה התארגנות ההורים "כהניזם, גזענות והומופביה - לא בבית ספרנו" שלטים בבתי ספר ברחבי הארץ, עם קריאות "לא למקארתיזם, סתימת פיות וציד מכשפות", במטרה להפגין "סולידריות עם צוותי החינוך, כי בזמנים אפלים אסור לנו לשתוק".

"יעל היא אישה ערכית ואמיצה, שלא חוששת לצאת נגד האידיאולוגיה השלטת במדינה", אומרים עליה קולגות, "הבעיה היא שביה"ס לא הצליח להתנהל עם הרעש והאלימות שהפרסומים האלה עוררו. שני ילדים שאחיהם נהרגו לאחרונה בעזה לא הבינו אותה ומאוד נפגעו, הם הרגישו שהמנהלת בוגדת בהם כשהיא אומרת שגם בעזה יש בני אדם. תוסיפי להם ילדים שחונכו בבית שצריך להרוג את כולם, וילדים שהגיעו מחוץ לבית הספר, כדי לשלהב את האווירה. המסה הקריטית לא הייתה איתה".

היא עדיין יכולה להוביל מהלכים כמנהלת? 

"אם הייתה לה נוכחות כמו של דגני או של רם כהן, שניהל בזמנו את תיכונט וסחף אחריו תלמידים והורים, אולי הרוחות לא היו סוערות כל כך, גם אחרי שחזרה. יתכן שהמהומות היו נרגעות גם בלי שהעירייה תתערב, אבל ההזדמנות הזו לא ניתנה".  

ואולי העירייה הרשתה לעצמה להתערב על רקע הבחירות לרשויות המקומיות שיתקיימו בעוד חודשיים, מתוך הנחה שגם הציבור התל אביבי פנה כמה מעלות ימינה במלחמה הזו.

"עיריית תל אביב דווקא נותנת גיבוי ואוטונומיה למנהלים. היא פשוט מצפה שהם יתנהלו איתו נכון. לא נראה שנעשה חריש מספיק עמוק בכיתות, שיפתח את התלמידים לרעיונות האלה בתקופת מלחמה, ולא בטוח שחדר המורים היה איתה. לא בגללה, אלא כי חדר המורים לא מנותק מהאווירה הכללית, ופיזור הדעות בו דומה לזה שבציבור הכללי. מנהל שחדר המורים שלו לא לגמרי איתו, או שהוא נמצא בשכונה שלא תואמת לדעותיו, צריך מאוד להיזהר מלדחוף אצבע בעין לאותה קהילה".

אנחנו שומעים על מנהלים כל כך מבוהלים, שהם פשוט אסרו על מורים לדבר על המלחמה, בנימוק שתלמידים באים ממגוון בתים, ואנחנו לא נצא מזה בשלום.

"וזה מפתיע אותך? מנהלים יודעים שעלול להיות לזה מחיר והם צריכים להיות נכונים לשלם אותו. לא כולם חושבים שהכרחי לנהל את הקרבות האלה, ועוד במלחמה". 

"מנהל שחדר המורים שלו לא לגמרי איתו, או שהוא נמצא בשכונה שלא תואמת לדעותיו, צריך מאוד להיזהר מלדחוף אצבע בעין לאותה קהילה", אומרת אחת המורות

מורים בעין הסערה

עשויה להפתיע הנסיגה לאחור של חלק מהצוותים החינוכיים, שלא חששו להיות מאוד אקטיביים ודעתניים במאבק נגד ההפיכה המשטרית, זאת למרות לחצים שהופעלו עליהם. "בישובים ושכונות שבהם המחאה הייתה חזקה, מורים שהיו פעילי מחאה מוצהרים ידעו שההורים איתם. הם ידעו שכשהם מעודדים תלמידים להפגין, אלה ילדים, שממילא יוצאים לצמתים עם ההורים שלהם. לא נדרשה הייתה אותה תעוזה, שנדרשת היום כדי לנהל דיון על הלחימה בעזה", אומר מורה אקטיביסט.

"מורים מבינים היום", הוא ממשיך, "שאם תגיע תלונה שתביא לפיצוץ, ההורים כבר לא איתם. גם מורים שלא פחדו לפקוד את קפלן כל שבת, נזהרים מאוד. תוסיפי לזה את העובדה שמורים הם עובדי הרשות המקומית, לא עובדי משרד החינוך, ושיש בחירות מוניציפליות בסוף פברואר. אם ראש הרשות מחזיק בעמדות מיליטנטיות או סבור שזה מה שציבור הבוחרים שלו רוצה לראות עכשיו, הוא יהיה קשוח מאוד עם אותו מורה". 

מקרה קצת שונה אך קיצוני בהתייחסות הממסד הוא של מאיר ברוכין, מורה לאזרחות בתיכון על שם יצחק שמיר בפתח תקווה. המלחמה היא לא הפעם הראשונה שבה ברוכין מוצא עצמו בעין הסערה, הפעם בעקבות פוסטים שפרסם, שחלקם מתאבלים על הריגתם של אזרחים בעזה. כל פוסט כזה נחתם במילים, "את רוב היהודים זה לא מעניין. נכבה#". 

עיריית פתח תקווה זימנה אותו לשימוע ואף הגישה נגדו תלונה במשטרה. "הגדירו אותי עציר ביטחוני עם אזיקים בידיים וברגליים", הוא מתאר את מעצרו בנובמבר בשיחה עם שומרים. "הייתי ארבעה ימים במעצר. בתא לבד, בלי חלונות. על הסוהרים נאסר לדבר איתי. הואשמתי ב'גילוי כוונה לבגוד' ובהפרת הסדר הציבורי". רק שלושה שבועות אחרי ששוחררתי החזירה לי המשטרה את הפלאפון, הלפטופ והדיסק-און-קי שהחרימו לי, בחיפוש אחר חומרי הסתה".

"הייתי ארבעה ימים במעצר", אומר ברוכין. "בתא לבד, בלי חלונות. על הסוהרים נאסר לדבר איתי. הואשמתי ב'גילוי כוונה לבגוד' ובהפרת הסדר הציבורי"

פרקליט המדינה, עמית איסמן, ביקר בחריפות את מעצרו של ברוכין. במכתב לראש אגף חקירות במשטרה הוא ציין כי המעצר התבצע בניגוד גמור לעמדת הפרקליטות ותוך עקיפתה, והגדיר אותו כחריגה מובהקת מכללי המינהל התקין. 

גם בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, שדן בתביעתו של ברוכין לבטל נגד פיטוריו, גער בעירייה על כך שהציגה טענות מעורפלות. "אני לא יודעת ממה להיות יותר מוטרדת", אמרה בדיון השופטת שרון שביט כפתורי, "האם כך מתייחסים בעירייה לכל התלונות על מורים או שהתנהלות כזאת שמורה רק לברוכין". במשרד החינוך נזפה השופטת על שהשעה את רישיון ההוראה של ברוכין בניגוד לנהלים. פסק הדין צפוי להתפרסם בימים הקרובים. 

אביטל מסטרמן, מורה להיסטוריה ותנ"ך, ממובילות קבוצת המחאה "מאבק החינוך", שהוקמה להיאבק בהפיכה המשטרית, מסכמת: "מורה שמעלה מחשבה ביקורתית או מציג חשיבה אמפתית על מצב מורכב, מגלה במרבית המקרים שאין לזה מקום כרגע. מנהלים מעדיפים לא להיכנס למה שנתפס בעיניהם מלכתחילה כשדה מוקשים". 

מוקד הייעוץ הטלפוני שלכם למורים עובד קשה עכשיו? 

"כן, יש מורות שקיבלו באמצעותנו ייעוץ משפטי ויש כאלה שעברו בית ספר, עזרנו להם למצוא מקום מכיל יותר. למורות ערביות המצב יותר קשה, יש מורות שנהרגו להן קרובי משפחה בעזה, הן אפילו לא יכולות לומר שהן עצובות בגלל זה".