החניונים התת קרקעיים שהפכו למחלקות אשפוז, הצטלמו יפה בערוצי הטלוויזיה שתיארו את ההכנות למלחמה. הלוגיסטיקה בה התגאו מנהלי בתי החולים אכן מפוארת, אבל המציאות היומיומית השוחקת מבעד לעיניהם של מאושפזי החניונים והצוותים הרפואיים מורכבת יותר. "המשפט 'מלחמה בתנאים דה־לוקס' מנותק ואטום", צייץ השבוע מנהל המערך האונקולוגי באיכילוב פרופ' עידו וולף, "לכו לפנימית א׳ קומה 4 מיטה 26, ותגידו את זה לקשיש שנמצא שם חשוף לזיהומים, בתת תנאים, בלי כבוד. תגידו את זה גם לרופאה שרצה עם ילדים קטנים שלוש פעמים בלילה למקלט, אבל באה כל בוקר בשבע לעבוד. עם דמעות בעיניים, אבל באה".

ואכן, המיטות שמוצבות בצפיפות, בחלק מהאזורים אפילו ללא וילונות ופרגודים, העלו את מספר ההידבקויות בזיהומים נרכשים ובחיידקים עמידים לאנטיביוטיקה. פרטיות החולים נפגעת אנושות כשלחולים קשישים מחליפים חיתול לעיני העוברים והשבים, וגם חולים מתפקדים נאלצים לעתים לשים חיתול כי כמו שמספרת אמו של מאושפז בחניון, "בקומה שלנו יש רק חמישה תאי שירותים ושתי מקלחות, תחשבי לכמה אנשים זה אמור להספיק". יש גם את הרעש שלא פוסק והחיים ללא אור יום שגורמים לבלבול ולאובדן תחושת זמן. ומעל הכל, מרחף החשש מהתפשטות המונית של זיהומים ומחלות ובראשן החצבת, שמועברת באוויר, בגלל חולים שיאובחנו רק אחרי כמה ימים בחניון. 

"אף מנהל בית חולים לא יתן לך נתונים על העלייה במספר הזיהומים בזמן מלחמה", אומרת רופאה בכירה מבית חולים במרכז. "גם בגלל שהתיעוד עוד לא מסודר וגם כי אף אחד לא רוצה להצטייר כ'בית החולים המזוהם', למרות שהבעיה משותפת לכולם. משרד הבריאות מודע לבעיה ופרסם אחרי מבצע 'עם כלביא' הנחיות להתמודדות עם הזיהומים, אבל קשה ליישם אותן, כשהכל צפוף מאוד". 

איך נראית צפיפות כזו?

"מכירה את התחככחות במכוניות, כשהרכב שלך נמצא בשורה אחורית בחניון? אז ככה זה עכשיו עם המיטות שמוצבות בחניות. מעבר לפגיעה בצנעת הפרט, עצם המגע בוילונות, שמפרידים בין המיטות, עלול לייצר הדבקה. וכמה שיקפידו על שטיפת ידיים, אין כיור ליד כל מטופל כמו בחדרים שבמחלקות. הרצפה בחניון היא לא רצפה שאפשר לנקות כמו שצריך, ובתקרה היו לפני המלחמה עטלפים ויונים. זו לא סיטואציה מתאימה לבית חולים מערבי ב-2026, יותר לבית חולים במלחמת העולם הראשונה". 

במה זה מתבטא מבחינת זיהומים?

"בניטור היומי שלנו רואים התפרצויות של חיידקים עמידים בתדירות גבוהה מבשגרה. באחד מבתי החולים נדבקו חמישה אנשי צוות מחוסנים בחצבת, מה שעלול היה להעביר את המחלה כאש בשדה קוצים, כי גם בקרב המחוסנים, יש חמישה אחוז שלא יצליחו לפתח נוגדנים, שלא לדבר על מושתלי איברים מדוכאי חיסון, שחלקם הורדו לחניונים". 

זה כבר גבה חיי אדם?

"עדיין לא, אבל זה מטריד אותנו, כי אי אפשר לספק תנאים לאנשים שבשגרה לא היינו מעלים בדעתנו לאשפז במסדרון, אלא רק בחדרים מבודדים. חניון הוא כמו מסדרון אחד ענק".

"אם תשאלי את ה-AI, הוא יגיד בוודאות, שהסיכוי שילד עם מערכת חיסונית חלשה יפגע מטיל בליסטי, נמוך בהרבה מהסיכוי שידבק פה מזיהום, אבל לכי תגידי את זה לאמא של ילד שמחובר לכימותרפיה"

"אף מנהל בית חולים לא יתן לך נתונים על העלייה במספר הזיהומים בזמן מלחמה. גם בגלל שהתיעוד עוד לא מסודר וגם כי אף אחד לא רוצה להצטייר כ'בית החולים המזוהם', למרות שהבעיה משותפת לכולם"

חשש מזיהומים והתפרצות מחלות | 

"המלחמה הזו מתנהלת במקביל להתפרצות חצבת הכי גדולה שהייתה אי פעם בישראל"

האיום הזה מטריד בעיקר לאור התמשכות המלחמה. בביה"ח שיבא התגלה ילד חולה חצבת באונקולוגית ילדים שהורדה לחניון, ביום הרביעי לאשפוזו, כשהופיעה הפריחה המאפיינת את המחלה. "בית החולים תקתק את מבצע המניעה באופן מעורר התפעלות", מספר רופא שהיה שותף לו. "משרד הבריאות ובית החולים תחקרו והרבה אנשים קיבלו טיפול מונע, שסיכויי ההצלחה שלו הם בין שמונים למאה אחוזים. בינתיים לא ראינו הדבקה". 

לא עדיף למרבית ילדי המחלקה האונקולוגית להישאר למעלה, ושההורים יקחו אותם למרחב מוגן קומתי?

"ככל שהמלחמה מתארכת, את באמת תוהה אם זה לא עדיף. אם תשאלי את ה-AI, הוא יגיד בוודאות, שהסיכוי שילד עם מערכת חיסונית חלשה יפגע מטיל בליסטי, נמוך בהרבה מהסיכוי שידבק פה מזיהום, אבל לכי תגידי את זה לאמא של ילד שמחובר לכימותרפיה. הבחירה שלה תהיה החניון למרות שסטטיסטית היא לא רציונלית". 

"המשפט 'מלחמה בתנאים דה־לוקס' מנותק ואטום. לכו לפנימית א׳ קומה 4 מיטה 26, ותגידו את זה לקשיש שנמצא שם חשוף לזיהומים, בתת תנאים, בלי כבוד"

רופאה אחרת מבית חולים שמשרת אוכלוסיה חרדית מוסיפה: "אנשים נדבקים במקלטים ציבוריים ומגיעים לפה. גם בשגרה מספיק שיש מזגן גדול והחצבת עוברת, קל וחומר כשיש חלל גדול עם מאות חולים. אצלנו בבית החולים חלק ממושתלי האיברים נמצאים בחניון, המחלקה לשיקום נשימתי ירדה למטה, זה מסוכן לקבוצות האלה במיוחד. הצוות מקפיד מאוד על היגיינה, אבל השחיקה הגבוהה והלילות הטרופים בבית עם הילדים והאזעקות עלולים לייצר תקלות". 

פרופ' טל ברוש, מנהל היחידה למחלקות זיהומיות בבית החולים אסותא אשדוד, עובד בבית חולים חדש יחסית שמרבית המחלקות בו ממוגנות, אבל מכיר היטב את הדילמות. לדבריו, "סדר העדיפויות במלחמה מכתיב לבתי החולים ויתורים בהיבט של מניעת זיהומים. חולים שברוטינה צריכים להיות בבידוד כמו חולים עם חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, מבודדים גם עכשיו אבל בתנאים פחות טובים. הם ירוכזו בפינה מסוימת במתחם תת קרקעי, עם וילונות סביבם, והצוות יעשה את המירב כדי למזער סיכונים, אבל זה לא אותו דבר כמו לסגור אותם בחדרים ייעודיים במחלקה ספציפית".

מה האתגר הכי קשוח בהיבט של זיהומים ומלחמה?

"התמודדות עם מחלות שעוברות דרך האוויר כמו חצבת ושחפת. המלחמה הזו מתנהלת במקביל להתפרצות החצבת הכי גדולה שהייתה אי פעם בישראל. וזו צרה צרורה, כשמדובר במחלקת ילדים שיורדת לתת קרקע, כי אם יתגלה אצלם ילד חולה חצבת, תינוקות שעוד לא הגיעו לגיל החיסון שהוא שנה וילדים שההורים מסרבים לחסן אותם, עלולים בסבירות גבוה להידבק". 

מה עושים בשגרה? 

"בהרבה בתי חולים יש 'חדרי בידוד אוויר' שמונעים ממחלות כאלה לעבור. אצלנו באסותא אשדוד החדרים האלה ממוגנים, אבל לא בכל בית חולים זה המצב. לפעמים הפתרון הוא להעביר את החולה לבית חולים אחר שיכול לספק בטיחות לו ולסביבה. ככל שהמלחמה נמשכת הסיכוי להיתקל בהדבקות צולבות כאלה יעלה". 

במשרד הבריאות מודעים למורכבות. "מדי יום בשבע וחצי בבוקר מתקיים אצלנו דיון בסוגיית המחלות הזיהומיות בחניונים", אומרים גורמים בכירים במשרד. "אנחנו מנתחים את הממצאים שעלו בסיורים שערכנו יום קודם בבתי החולים, בוחנים באיזו שיטה מקבצים שם את החולים, ושולחים לבית החולים דוח עם המלצות שמותאמות אליו. המצב לא אידיאלי, ואנחנו ממשיכים לעבוד על פתרונות של מסגרות ממוגנות לסוגים שונים של חולים". 

"כואב לי הלב עלי אמא שלי. כל המצב הזה גם גרם לה לירידה קוגניטיבית איומה. מחליפים לה טיטול בחניון וכולם רואים, כי המיטות צפופות כמו סרדינים", מספרת בתה של מטופלת

לדברי גורמים במשרד הבריאות: "הפקנו לקחים מהמבצע הקודם, וההנחיות כעת מקפידות שלא יתבצעו פעולות ארוכות שכוללות הרדמה או טשטוש במרחבים שאינם ממוגנים"

רעש, צפיפות ובלי פרטיות |

"זה הזכיר לאבא שלי את הימים שפינה פצועים לבית חולים שדה במלחמת יום כיפור"

הצפיפות והיעדר הפרטיות מייצרים מצבים קשים. אם בשגרה, מוציאים אדם שנפטר דרך מעליות שירות, כשמרבית החולים ממילא בחדר ולא רואים את המתרחש, הרי שבאחד החניונים עברה הגופה, בלית ברירה, בין כל המיטות בדרך החוצה. גם הפרידות מבן משפחה אהוב בשעותיו האחרונות נעשות לעתים בצפיפות שבין המיטות בחניון. 

את האווירה האפוקליפטית מיטיבה לתאר ח', אישה צעירה שנותחה באיכילוב. "כשגלגלו את המיטה שלי מחדר ההתאוששות לחניון, עוד לא לגמרי הבנתי מה קורה", היא מספרת, "אבל קלטתי את הבעתה על הפנים של אבא שלי שהלך לצידי. זה הזכיר לו את הימים שפינה פצועים לבית חולים שדה במלחמת יום כיפור - חדר גדול עם עם המון מיטות וכולם צועקים. זו חוויה די טראומטית, גם למבקרים, למרות שהצוות מסור ויוצא מגדרו. הם לגמרי עושים עבודת קודש".

אז למה הצעקות והחוויה טראומטית?

"כי אי אפשר לזמזם לאחות. אין אופציה כזו בחניון, אז צועקים לה. יש הרבה קטעים סוריאליסטים. למשל הכריזה שיש לפחות פעם ביום, שמזכירה איזה יום היום ומה השעה, כי כשאין חלונות ואת חיה תחת אור פלורסנטי שמעמעמים טיפה בין 11 בלילה לשבע בבוקר. את לגמרי מאבדת את תחושת הזמן". 

וגם את הפרטיות.

"הפרגודים היפים שעיצבו בשנקר מוצבים משני הצדדים של המיטה, אבל את נשארת חשופה למיטה שמולך, כי הצד הזה נשאר פתוח. כשהגיעו רופאים לביקורת הם הקפידו להביא פרגוד שיסתיר אותי מהחולה ממול, ואם לא היה, אז שני סטז'רים עמדו בפתח עם סדין מתוח. יש הרבה השתדלות, ועדיין ראיתי פה ושם את הטוסיק של המאושפז מולי, ושמעתי את השיחות שניהלו הרופאים עם החולות שסביבי". 

איך מגיבים המבקרים? 

"נתחיל מזה שהם אומרים בכניסה את תעודת הזהות של המאושפז ואז אומרים להם באיזה מספר וצבע חניה הוא נמצא, שזה משעשע. הביקורים עצמם קצרים, כי הם ממהרים לצאת. חלק מהאנשים עושים את הצרכים בכלים שמניחים להם ליד המיטה, כי מספר תאי השירותים מוגבל ולא כולם מספיקים להגיע, זה לא כמו במחלקה שיש תא שירותים בכל חדר". 

קשיי ההתפנות האלה משותפים למאושפזים בבתי חולים נוספים. חלקם אנשים מתפקדים שנאלצים לשים חיתול בזמן האשפוז בחניון, כי קשה להם להתנייד אחרי ניתוח. לחולים מבוגרים, שפחות מסוגלים להתנגד, נוצר קושי נוסף, "מחליפים לה טיטול בחניון וכולם רואים, כי המיטות צפופות כמו סרדינים", מספרת בתה של מטופלת. "כואב לי הלב עלי אמא שלי. כל המצב הזה גם גרם לה לירידה קוגניטיבית איומה".

"אני צריך עזרה כדי להגיע לשירותים שנמצאים בקומה אחרת", מספר מטופל לא נייד שמאושפז בחניון התת קרקעי בשיבא, "יש רק שתי מעליות מקומה מינוס 7 עד אפס, והן עמוסות מאוד. לפעמים מחכים עשר דקות למעלית פנויה, כשעוד קודם הייתי צריך לחכות עד שיגיע כח עזר כדי לקחת אותי, אחרי שהודעתי בקול שאני צריך להתפנות".

בבתי החולים לא מנסים לטאטא את הבעיות. "זה נכון שלוקח זמן לעלות ולרדת, ואני לא מקנאת במי שלא ראה את אור השמש כמעט ארבעה שבועות", אומרת רופאה שמסתובבת מדי יום בחניונים. "לצערנו, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להעלות אותם אפילו לנשום אוויר, כי איך נוריד אותם עם המיטה והכל אם תהיה פתאום אזעקה? מי שנשארו במלחמה בבתי החולים אלה אנשים שלא יכולים להישלח לאשפוז בית, כי הם במצב לא טוב. אנחנו עושים בשבילם את המקסימום בסיטואציה בלתי אפשרית, אבל הפרטיות שלהם באמת נפגעת. מצד שני, אני נתקלת באנשים שמאוד טוב להם בחניון. הם מרגישים בטוחים ולא צריכים לחשוב אם יספיקו להגיע למרחב מוגן. יש גם מבקרים שמעדיפים להישאר אצלנו, כי אין להם מרחב מוגן בבית וכאן הם גם מוגנים וגם עוזרים למטופל שלהם". 

ההישארות בחניון לתקופה ממושכת גובה מחירים נוספים. "האקוסטיקה גרועה ויש רעש תמידי", מספר אחת המאושפזות, "בלילה את ישנה עם אטמי אוזניים וכיסוי עיניים כדי להתגבר על זה. ביום את פשוט חשופה לרעש בלתי פוסק, הדרכות של הצוות, ביקורים אצל החולים סביבך, צפצופים של מכשירים רפואיים". 

"לשילוב של רעש עם שהות ללא אור יום, יש השפעה על השעון הביולוגי ועל מצב הרוח. גם בשגרה יש הרבה צפצופים במחלקה, אבל הבטון החשוף בחניון מגביר את התהודה שלהם"

פרופ' נדב דוידוביץ מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת בר אילן וראש תחום מדיניות בריאות במרכז טאוב, מסתובב בימים האלה בין בתי החולים. המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות הוציא לאחרונה קול קורא שמציע לחקור את השלכות מעבר החולים למרחבים המוגנים במלחמה, ודוידוביץ הוא בין החוקרים שהרימו את הכפפה. הוא רואה ברעש, "זיהום שלא מדובר מספיק. הוא משפיע על הורמונים של סטרס, על שינה ועל רמות חרדה ודיכאון של המטופלים, ושוחק גם את הצוותים. לשילוב שלו עם שהות ללא אור יום, יש השפעה על השעון הביולוגי ועל מצב הרוח. גם בשגרה יש הרבה צפצופים במחלקה, אבל הבטון החשוף בחניון מגביר את התהודה שלהם. יש לזה פתרונות כמו לוחות אקוסטיים ניידים או התראות שקטות לצוות באמצעות צמידים רוטטים או טלפונים. זה לא מספיק מוטמע פה וחבל". 

בדיקות בלי הרדמה, התאוששות בלי מרחב מוגן |

"הדילמות רק ילכו ויתחדדו ככל שהמלחמה תמשך, כי לא נוכל יותר לדחות פעילות לאנשים לא ניידים"

"בתי החולים בישראל נערכו למתקפות הטילים של חיזבאללה וחמאס", מודים גורמים בכירים במשרד הבריאות, "הטילים המאסיבים מאיראן, בפרט אחרי הפגיעה בסורוקה בחודש יוני, ודרישות המיגון החדשות של פיקוד העורף, צמצמו את המרחבים שבהם בתי החולים העניקו עד אז טיפול במלחמות, וגרמו לנו לעשות ניהול סיכונים מחדש'".

קשה להאמין אבל בימי "עם כלביא" התקיימו דיונים בשאלה מה לעשות אם נשמעת אזעקה בזמן ניתוח בחדר לא ממוגן. האם הצוות צריך להישאר ליד המנותח המורדם או לצאת למרחב המוגן בהנחה שמצב הניתוח מאפשר זאת. גם מטופלים מונשמים, שלקח כמה ימים עד שהצליחו להוריד אותם עם כל הציוד הנלווה לחניונים, עוררו דילמה דומה.

ההנחיה הרשמית הייתה להישאר לצד המטופלים, אבל כשאני שואלת איך בכלל אפשר להעלות על הדעת להשאיר אדם חסר הכרה לבדו, מסביר מנהל מחלקה: "זה כמו ההנחיות בטיסה. הורה צריך לשים מסכת חמצן לפני הילד, כדי שיוכל לטפל בו". 

אבל הצוות הרפואי עובר למרחב אחר, אין המשך טיפול.

"אז מה זה יעזור שהצוות ימות יחד עם המטופל? נכון, זה מעמיד אותנו בדילמות אתיות מאוד קשות. במרבית המקרים שאני מכיר, הצוות נשאר עם המטופל".

לדברי גורמים במשרד הבריאות: "הפקנו לקחים מהמבצע הקודם, וההנחיות כעת מקפידות שלא יתבצעו פעולות ארוכות שכוללות הרדמה או טשטוש במרחבים שאינם ממוגנים. הפתרון שמצאנו הוא שבתי החולים הפרטיים שבהם יש חדרי ניתוח ממוגנים שאינם בשימוש בגלל המלחמה, יאפשרו לבתי החולים הציבוריים שחסרים במיגון כזה, לנתח אצלם. הצוות מגיע עם המנותח, ובסיום הניתוח מחזיר אותו לבית החולים שממנו הגיע. ניתוח במרחב לא מוגן לא יקרה יותר בשעת מלחמה, אלא אם כן מדובר במקרה חירום".

אז בתי החולים הפרטיים אכן מציעים חדרי ניתוח ממוגנים, אבל חדרי ההתאוששות לפחות באחד מהם, כבר פחות בטוחים. "הצנתור אמנם נעשה במרחב מוגן", מספר קרוב משפחה של מצונתר, "אבל שתי דקות אחרי שהוא נגמר והבן אדם שכב בהתאוששות, נשמעה אזעקה, והוא נאלץ לרוץ למדרגות עם האינפוזיה ביד". 

שיבא מקדם כעת בדיקות קולונוסקופיה ללא טשטוש, כדי לאפשר לאנשים לקום באמצע הבדיקה שמתבצעת בחדר לא ממוגן ולהגיע בזמן למרחב מוגן סמוך. המטרה היא לצמצם את מאות התורים שנדחו בגלל המלחמה וכמובן לאתר את הבעיות בזמן. אולם הקונפליקט המרכזי מתמקד סביב בדיקות הדימות, בפרט ה-MRI. מנהלת מכון הדימות בבית החולים מאיר, ד"ר רתם סיון תיארה באינסטגרם, כי "יותר ממחצית מכשירי הדימות בארץ לא ממוגנים, ולכן כאשר אנחנו מכניסים חולה בתוך מכשיר ה-MRI אין לנו שום יכולת להגן עליו באמת, כל מה שנשאר לנו לעשות הוא לקוות שתגיע ההתרעה המוקדמת ושנספיק להוציא אותו בזמן מהמכשיר ולרוץ איתו למרחב המוגן, כל השאר רק נתון למזל". 

בשיחה עם שומרים מספרת ד"ר סיון, כי "בקבוצת הווטסאפ של מנהלי מחלקות הרנטגן בארץ התנהל בשבוע שעבר דיון שלם בשאלה, עד כמה לחזור לפעילות בחדרים לא ממוגנים. בשבוע הראשון לא היה שווה לסכן אנשים, וטיפלנו רק במקרים מסכני חיים, וכשביקשו שנבדוק מקרים דחופים, השאלה הראשונה של כולנו הייתה, 'האם המטופל נייד'. אבל ככל שחולף הזמן, רוב מנהלי המכונים מתקשים לדחות בדיקות וטיפולים לחולים אונקולוגים ולאנשים שגם ככה מחכים חודשים לתור ל-MRI. כשהמטופל נייד עוד אפשר לשלוף אותו מהר ולרוץ, אבל לא כולם כאלה". 

אחת המגיבות לפוסט שלך כתבה "את אמא שלי השאירו בפנים והלכו למקלט".

"והדילמות רק ילכו ויתחדדו ככל שהמלחמה תמשך, כי לא נוכל יותר לדחות פעילות לאנשים לא ניידים". 

איך מכשיר כל כך יקר כמו MRI מוצב במרחב לא מוגן.

"שאלה לגיטימית מאוד, והיא חלק מהבעיה של בתי חולים עם מרחבים לא מוגנים. מבקר המדינה כבר התריע בדוח שפרסם בינואר על בעיית המיגון של בתי החולים. בדוח מוזכרים כל הדוחות הקודמים שהתריעו גם הם על הבעיה. מנהלי בתי החולים מאלתרים כל שניתן, אבל בסוף צריך תקציב".

בכירים במשרד הבריאות מגיבים: "מצער לשמוע שהשאירו מטופלת במכשיר. לא מצופה מהצוות לנהוג כך. ההנחיות ברורות ומאפשרות בדיקות בחדרים לא ממוגנים, רק אם הצוות יכול להפסיק את הבדיקה ולהספיק להגיע עם המטופל למרחב מוגן. בתי חולים וקופות החולים עשו סימולציות, כדי לבדוק אם הם מסוגלים לזה". 

"רוב מנהלי המכונים מתקשים לדחות בדיקות וטיפולים לחולים אונקולוגים ולאנשים שגם ככה מחכים חודשים לתור ל-MRI. כשהמטופל נייד עוד אפשר לשלוף אותו מהר ולרוץ, אבל לא כולם כאלה", אומרת ד"ר רתם סיון, מנהלת מכון הדימות במאיר

הפער בין איכילוב ושיבא לכל השאר |

"לא אצל כולם יש מערכת סינון אוויר איכותית, ובחלק מהמקומות התת קרקעיים קר מאוד למטה"

למרות ההסדר עם בתי החולים הפרטיים, בתי החולים צמצמו מאוד את הניתוחים האלקטיבים ושחררו לאשפוז בית כמה שיותר אנשים. "המלחמה נתנה דחיפה גדולה לאשפוזי הבית, שזו מגמה מבורכת", אומר פרופ' דוידוביץ, "אבל גם כשמצב המטופל מאפשר זאת, לא כל משפחה יכולה להתמודד עם זה, מבחינת המשאבים הכלכליים והנפשיים שזה דורש". 

על הניתוחים באיכילוב בזמן מלחמה מספר לשומרים פרופ' וולף, מנהל המערך האונקולוגי: "בכל יום מתכנסת ועדה של כל הכירורגים בראשות סגן מנהל בית החולים, ומחליטה איזה ניתוחים יבצעו מחר, מה בדחיפות ומה לא. ניתוחי הסרטן ממשיכים, ויחידת האבחון המהיר שלנו אפילו מקבלת יותר חולים מכרגיל, כי בגלל המלחמה אין נסיעות לכנסים בחו"ל, אין חופשים. כולנו פה". 

איך האשפוז האונקולוגי מסתדר בחניון? אני מבינה שמצבכם טוב מהמחלקות הפנימיות, אבל אתה לא חושש מהדבקות? 

"יש לנו פינה מאוד נחמדה עם וילונות שמקיפים את המיטה של כל חולה, זה אמנם רק וילון, אבל זה עושה הבדל מדהים בהשוואה לחיים החשופים ללא וילונות שחווינו בשעות הראשונות. 

מתוך הטוויטר של פרופ' וולף:

וולף ממשיך: "אני לא מפחד מזיהומים. האוורור אצלנו טוב. המחלקה ההמטולוגית במרחב מוגן למעלה. לא הורדנו אנשים עם כשל חיסוני לחניון. גם אנחנו וגם המחלקות הפנימיות הורדנו את מכסת המאושפזים, אז אנחנו מטפלים בפחות אנשים אבל עובדים ביעילות מאוד גבוהה עם הרבה תכנון מראש, כדי לייצר תחלופה גבוהה ולהספיק לטפל בכמה שיותר מאושפזים פוטנציאלים. לא תשמעי עכשיו, 'תנוח עוד לילה במחלקה, ליתר ביטחון'. אנשים גם מעדיפים לעבור לאשפוז בית ולהגיע כשצריך. אנחנו מנסים לפנק את הצוות עד כמה שאפשר, ומוכנים נפשית כמה שבועות קדימה". 

מתוך הטוויטר של פרופ' וולף:

בכירה בבית חולים קטן מתקנאת באופטימיות שמשדר וולף. "אי אפשר להשוות את איכילוב ושיבא לשאר בתי החולים בארץ, שאין להם כאלה משאבים ומרחבים. לא אצל כולם יש מערכת סינון אוויר איכותית, ובחלק מהמקומות התת קרקעיים קר מאוד למטה. לא קל לחמם חניון תת קרקעי, והרבה מאושפזים מתלוננים על זה. ואחרי כל זה, בתי החולים עושים את הבלתי יאמן בתנאים הקיימים. אפשר לומר שבהתחשב בנסיבות, מה שקורה פה מדהים".

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים‍