1.

‍

‍

הם איבדו אח או אחות ב-7 באוקטובר. כל אזעקה מזכירה להם את הבוקר ההוא: "אנחנו שקופים"

כל אזעקה מחזירה אותם לרגעים שבהם חיפשו את האח או האחות שאבדו במסיבת הנובה, אבל גם להווה, לחיים בין חרדה מתמשכת מטילים לקריסה נפשית וכלכלית. רבים מהם נאלצים להתמודד לבד, בלי הכרה מספקת ובלי רשת ביטחון. עבור האחים השכולים, הפצע רחוק מלהיסגר, והם נותרים לבד מול הכאב. הכתבה של יעל שני

2.

‍

‍

אשמה, גועל, בגידה והפקרה: אחד מכל שני לוחמי השבעה באוקטובר נמצא בסיכון לחוות "פציעה מוסרית"

"פציעה מוסרית" היא הקונפליקט בין הקוד המוסרי של האדם לבין מעשים שביצע בשדה הקרב או היה עד להם. ואם זה נשמע "יפה נפש", כדאי להבין את ההשלכות הקשות - מדיכאון ואף לאובדנות: "כשאתה נכנס ככה ללחימה עם רצון לנקמה, אתה עושה דברים שלאחר מכן יכול להיות שתתבונן עליהם אחרת". הכתבה של חיים ריבלין

3.

‍

‍

לא רק "מלחמת התקומה": כך משתלט נתניהו על הנצחת שבעה באוקטובר ועיצוב הזיכרון הלאומי

ראש הממשלה לא לקח אחריות על המחדל והטבח, אבל מתכוון להיות האחראי על הנצחת האסון. לפי החוק שמקדם נתניהו הוא יהיה האחראי לאתר ההנצחה הלאומי שיוקם, הוא ישלוט בארכיון שיקבע איזה עדויות יישמרו ואיזה ייעלמו, הוא ימנה את חברי המועצה שתזרים את תקציבי ההנצחה. הכתבה של שוקי שדה

4.

‍

‍

הקורבנות השקופים של המלחמה: עלייה במספר החיילים המתאבדים, רובם מילואימניקים

אלירן, אב לארבעה, הסתובב בבית עם משקפי שמש. ולדיסלב, אב לתינוק, חזר אחר אחרי עשרה חודשי מילואים. ניר השאיר אחריו את נופר ואת שלושת ילדיהם: "הוא מת הרבה זמן לפני שהוא התאבד. הנפש שלו מתה בעזה". מספר החיילים המתאבדים בעלייה, רובם חיילי מילואים, ומומחים מתריעים שהגל עוד לפנינו. הכתבה של יעל שני

5.

‍

‍

שרדו את הנובה במדים. עכשיו הם נלחמים על הזכות לקבל טיפול

מאות חיילים היו במסיבות ב-7 באוקטובר, אך מי שבחרו להמשיך לשרת גילו שהדרך להכרה, לטיפול ולזכויות ארוכה הרבה יותר. שלוש שנים אחרי, עשרות מהם עדיין ממתינים להכרה ומספרים על מערכת שמותירה אותם להתמודד לבד. בשיחות איתם הם משתפים בעדויות הקשות, ובתחושה שהם נשארו לבד והופקרו שוב ושוב. הכתבה של יעל שני

6.

‍

‍

עד הכדור האחרון: עלייה חדה בשימוש במשככי כאבים ממכרים בקרב פצועי המלחמה

אלי, לוחם שנפצע ב-7 באוקטובר, לקח "15-12 כדורים ביום". יובל שנורה מתאר את הכאב: "דמיין שמישהו מחשמל לך את הרגל, לא משחרר ואז בא עם מצית". נתונים שהגיעו לידי שומרים מצביעים על זינוק בצריכת אופיואידים במחלקות השיקום של בתי החולים. גורמי המקצוע נאבקים שהשימוש לא יצא משליטה ויוביל להתמכרות מסוכנת - "אם מפסיקים במכה, הם יעברו לסמי רחוב". הכתבה של דניאל דולב

7.

‍

‍

"זה כאילו הרשויות אומרות לנו 'קיבלתם את הילד שלכם חי? סתמו ת'פה ותחזרו לעבוד"

החטופה שנכנסה להתקף חרדה, "כשזרקו לי ש'צריך לחשוב על עבודה'". האב לחטוף שחזר, שנלחם על בני המשפחה שהוזנחו: "היינו בפיגוע 54 יום ויש משפחות שכבר 500 יום בפיגוע". האם לחטוף שנרצח בשבי, שחודש לאחר מכן הייתה צריכה לחזור לעבודה אבל לא הייתה מסוגלת: "את מבינה שחייך השתנו. במשמעות. ביכולת לתפקד". שומרים בעקבות המלחמה ביום שאחרי החזרה מהשבי, ולמה משפחות צריכות לגייס כסף במימון המונים. הכתבה של חן שליטא

8.

‍

‍

"אני רוצה למחוק את הנובה מהחיים שלי": ההקלטות האחרונות של שיראל גולן

שיראל גולן, שורדת ממסיבת הנובה, ניסתה שוב ושוב למצוא אחיזה אחרי הטראומה – במסעות להודו, באשפוזים, ובניסיון נואש לחזור לשגרה. למרות קריאות המצוקה היא נותרה לבד מול הכאב. פגישה איתה, חודשים לפני שהתאבדה, חושפת את עומק המשבר של השורדים ואת המערכת שנותרת חסרת אונים מול מקרי הקצה. הכתבה של יעל שני

9.

‍

‍

סמים במסיבות, מאבקים מול המדינה ואימה יומיומית: שורדי הנובה לא מצליחים לחזור לחיים

פוסט-טראומה קשה, התמכרויות לסמים, ועדות רפואיות מתישות ומערכת רווחה ובריאות שמפקירה אותם. בעוד המדינה מסתפקת במענקים זמניים ובבירוקרטיה חסרת רגישות, עמותות וקהילות מתנדבים הן אלו שמחזיקות את הנפגעים. אבל בלי ידע וניסיון, בחלק מהמקרים גם הן יוצרות בעיות: "נלחמתי כדי להישאר בחיים ועכשיו אני מרגיש שאני נלחם בכולם". קהילת שבט הנובה: "העמותה קוראת בכל אירוע לכל חבריה לא להשתמש בחומרים, אך במקרים מסוימים אין ביכולתה לאכוף זאת". הכתבה של יעל שני

10.

‍

‍

הנרמול של הרוע: מי מרוויח מהמתקפות הארסיות על משפחות החטופים

הנה כמה מהדברים שמשפחות החטופים שומעות מדי יום ברחוב ומפוליטיקאים: "טוב שרצחו לך את הילדים", "הלוואי שאתה והבת שלך תמותו בעזה", "אתם מחרבים את המדינה". שומרים בעקבות עשרה חודשים של ישראליות רעילה, השפעתה על עסקה ואת מי זה משרת פוליטית. הכתבה של חן שליטא