"באותו בוקר אחותי התקשרה ואמרה שיש בלגן בדרום וששני במסיבה", נזכרת אורטל בן עמי (38), ששכלה את אחותה הצעירה במסיבת הנובה. "רק בשעות אחר הצהריים קיבלנו מידע ששני נמצאה במיגונית ללא רוח חיים. מאותו רגע החיים שלי השתנו". לדבריה, כל סבב מול איראן מחזיר אותה לאותו יום. "כשאני רצה לממ"ד, אני נזכרת ב-7 באוקטובר, שרצנו לממ"ד באזעקות ומשם חיפשנו אותה בטלפונים. הייתי באזעקה בכביש ראשי – עצרתי בצד, הלכתי בחולות, ודמיינתי את שני ברעים".

המערכה מול איראן הסתיימה בהפסקת אש שברירית. כמו בכל מלחמה, הציבור כולו חי תחת מתח מתמשך. אבל עבור האחים והאחיות של האזרחים שנרצחו ב-7 באוקטובר, מדובר בפצע שנפתח מחדש. שנתיים וחצי בלבד חלפו מאז אותה שבת שחורה, אך נדמה שבשיח הציבורי כאבם כבר נדחק הצידה.

בעוד שמשפחות חללי צה"ל מקבלות מעטפת שלמה ממשרד הביטחון, כשבינואר עבר חוק בכנסת שהגדיל את זכויותיהן והרחיב את טווח הגילים שבהם זכאים יתומי צה"ל לתגמולים חודשיים -  אחים שכולים לאזרחים שנהרגו ב-7 באוקטובר נותרים כמעט שקופים. הסיוע שמוענק להם מצומצם, ומסתכם לרוב בטיפולים פסיכולוגיים או אלטרנטיביים – וגם אותם עליהם לחדש שוב ושוב, אחת לחצי שנה. קצבה אין, הכרה רחבה אין, ולעיתים גם אין מי שישאל לשלומם באמת.

"הדבר הכי יקר לי נלקח ממני"

לאורטל, הבכורה מבין שלוש, היה קשר קרוב במיוחד לאחותה, שצעירה ממנה בתשע שנים. "אני והאחיות שלי לא רק אחיות – יש לנו קשר של חברות נפש. אין יעד בחו"ל שלא היינו בו יחד, כל ערב זה לראות הישרדות ולשחק סנוקר. לשני היה מפתח לדירה שלי כשגרתי בפלורנטין. שתיהן היו באות לישון אצלי – לכל אחת יש מברשת שיניים ופיג'מות והכול. מאז 7 באוקטובר האדמה נשמטת מתחת לרגליים".

"אני בשאלות קיומיות – מה זה משנה אם אחזור לעבוד, אם אצא מהמיטה ואתקלח? הדבר הכי יקר לי נלקח ממני. מאז ה-7.10 אני סובלת מנעילת לסתות וחריקת שיניים, זה מקרין כאבים לצוואר ולשכמות. מדי שבוע אני בטיפול גוף כדי לשחרר את זה, וכל שבוע זה חוזר", היא מתארת. לדבריה, השבועות האחרונים היו קשים במיוחד: "אני סובלת מסיוטים, לא מצליחה אפילו לשטוף כלים. אני לוקחת כדורים פסיכיאטריים, מעלה מינון בתקופות כאלה, וגם נוטלת כדורים להרפיית שרירים בגלל נעילת הלסתות. אני מתעוררת בלילה בוכה", היא מתארת בכאב.

"אני סובלת מסיוטים, לא מצליחה אפילו לשטוף כלים. אני לוקחת כדורים פסיכיאטריים, מעלה מינון בתקופות כאלה, וגם נוטלת כדורים להרפיית שרירים בגלל נעילת הלסתות. אני מתעוררת בלילה בוכה"

"המלחמה מול איראן מכניסה את כולנו למצב של חרדה ואיום על החיים", אומר עמרי פריש, נשיא ומייסד עמותת "כפר איזון". "אבל מי שקשור ל-7.10 – בין אם היה שם או שאחיו היה שם – חווה את זה בעוצמה גבוהה. אפילו הסוגייה של להיכנס למרחב מוגן: יש מי שמבחינתו הטיל פחות מסוכן מהמיגונית. תחשבי מה זה כשאנשים לא רוצים להיכנס למרחב מוגן – גם אם תקראי לזה ממ"ד או מקלט, מבחינתם זה מיגונית. אין ספק שכל מי שקשור ישירות ל-7.10 חווה את זה בעוצמות שאנחנו לא פגשנו", הוא אומר.

"עד ה-7.10 הייתי עובד עם אנשים על הרצף, אנשים עם מחלות נוירולוגיות ומתמודדי נפש – והיום אני בעצמי מתמודד נפש", אומר יוגב תמם (47), מאמן כושר טיפולי. אחיו הצעיר בן ה-40, אדיר, ואשתו שירז (38) נסעו למסיבת הנובה. "רק אחרי חמישה ימים שקיבלנו מידע ודאי על אחי", הוא אומר בצער. "חלפו עוד שלושה ימים עד שהתקבלה תשובה על שירז. ישבנו שתי שבעות במקביל", הוא נזכר.

"במהלך השבעה צפיתי בסרטון שבו רואים איך אחי נרצח מכדור בראש", הוא אומר. "באותו לילה לא ישנתי. בהתחלה לא עיכלתי, אבל ככל שעבר הזמן ,הבנתי שאני חווה משהו אחר".

מה הרגשת?

"התחילו לי חרדות, רגישות מאוד גבוהה לרעשים, אחרי שלושה חודשים חוויתי התקף זעם ראשון ואז אשתי ביקשה שאני אלך לראות פסיכיאטר".

יוגב אובחן עם פוסט טראומה. במקביל ניסה לפנות לביטוח לאומי, אך לאחר חודשים של המתנה קיבל תשובה שאינו מוכר כנפגע פעולות איבה. בוועדה נקבעו לו 40% נכות כללית, אך התלאות לא הסתיימו. "אחרי כשנה התחלתי לסבול מתופעות גופניות חריגות. כאבים בעצימות מאוד גבוהה ברמה שאני לא יכול לזוז. קיבלתי אבחון של פיברומיאלגיה. ידוע שגברים עם פוסט טראומה הם בסיכון גבוה", אומר יוגב.

"במהלך השבעה צפיתי בסרטון שבו רואים איך אחי נרצח מכדור בראש. באותו לילה לא ישנתי. בהתחלה לא עיכלתי, אבל ככל שעבר הזמן ,הבנתי שאני חווה משהו אחר"

"אני נשוי לאזרחית עובדת צה"ל בחיל האוויר, מה שאומר שבסבבים אני צריך להחזיק שלוש בנות ובית. בסבב הנוכחי מתחילות חרדות, סטרס והתקפי עצבים. הייתה אזעקה וירדנו למקלט, ומישהו העיר לי על המעלית – ואני התפוצצתי", הוא משתף. "לפני שבועיים הייתה סיטואציה במקלט שאחד השכנים יצא מהמקלט ולא סגר אותו בזמן האזעקה, אני התחלתי לצעוק ולהשתולל שם. רק אחרי שההתקף נגמר אני שואל למה בכלל השתוללתי – יכולתי רק להעיר לו", הוא מודה. לדבריו, בעקבות המצב הבטחוני החליטה המשפחה לעבור לדירה עם ממ"ד. "הבנתי שהנוכחות של אנשים במקלט לא עושה לי טוב".

"צפינו בכל סרטוני החטיפות, הסתובבנו בין בסיסים"

רותם עזר (31) איבדה את אחיה הקטן גיא (23) במסיבת הנובה. היא מורה לאומנות אך לא עוסקת במקצוע מאז ה-7 באוקטובר. "הוא נעדר במשך שישה ימים. רק ביום חמישי זוהתה הגופה".

רותם מתארת התמוטטות נפשית וכלכלית לאחר הרצח של אחיה. "כשחיפשנו את אחי, אני ואחותי היינו אלה שצפו בכל סרטוני החטיפות שחמאס פרסם כדי לחסוך מההורים, וגם אנחנו הלכנו למשטרה, נתנו דגימות דנ"א ונסענו לבסיסים צבאיים. הטראומה שחווינו תופסת נפח מאוד גדול מהשכול. לפני ה-7 באוקטובר הייתי בזוגיות, ועבדתי כמורה לאומנות. אחרי ה-7 באוקטובר הכול התנפץ".

"עזבתי את הדירה, העבודה והזוגיות, חזרתי להורים והייתי במצב קשה. גם הבית שאליו חזרתי כבר לא היה אותו בית – הוא הפך לבית של שכול ואבל", היא אומרת. "לא הייתי מסוגלת לתפקד. הייתי תלותית. המלחמה והטילים נמשכו חודשים, אז כמעט שלא יצאתי מהבית. הסתגרתי ובכיתי, והתעסקתי בגיא בלי הפסקה – דיברתי עליו, פיזרתי סטיקרים שלו בכל מקום. החיים שלי הפכו למערך הנצחה שלם".

"שוב אני נוסעת להורים והכול מציף אותי. סיוטים ונדודי שינה זה משהו שקיים לי בשנתיים וחצי האחרונות כל הזמן, אז במהלך רוב היום אני תשושה ונרדמת לפרקים"

לאחר שנה החלה רותם טיפול פסיכולוגי במימון המדינה, וניסתה לחזור לעבוד כמורה. "לא חזרתי למשרה הקודמת, אלא הפכתי למורת שילוב. אני עובדת אחד על אחד עם ילדים. היה לי קשה לחזור לכיתה גדולה, ועד היום בהפסקות אני מסתגרת כי קשה לי להיות בחוץ – אני מאוד מטורגרת מרעש".

בהמשך החלה לחזור לעצמה וגם נכנסה לזוגיות חדשה, ואז ביוני האחרון פרצה המערכה הראשונה מול איראן. "אני חוזרת להורים שלי כי יש שם ממ"ד, והחזרה הזאת עשתה לי פלאשבקים ל-7.10 – שוב הבית של ההורים, שוב אזעקות, שוב יציאה משגרה". חודשים ספורים לאחר מכן רותם ואיתי בן זוגה מחליטים להתחתן וקובעים את תאריך החתונה ל-10.3, אך אז פרץ הסבב השני מול איראן.

"כשהתחילה המתקפה הנוכחית בן הזוג שלי מיד גויס למילואים", היא נזכרת. "שוב אני נוסעת להורים והכול מציף אותי. סיוטים ונדודי שינה זה משהו שקיים לי בשנתיים וחצי האחרונות כל הזמן, אז במהלך רוב היום אני תשושה ונרדמת לפרקים. בתוך כל זה מתעוררים טריגרים מה-7.10. האזעקות, הממ"ד של ההורים שלי, אני הולכת לשם ונזכרת בשבעה שאז כל הזמן היו אזעקות וכל רגע היינו נכנסים לממ"ד".

לדבריה, מצבה לא השתפר בשבועות האחרונים. "באחד הימים חטפתי התמוטטות עצבים, ושחררו את איתי לכמה שעות כדי להיות איתי". בשנה האחרונה ניסתה להיעזר בטיפולים אלטרנטיביים להם היא זכאית בתור אחות שכולה, אך מאז תחילת המלחמה מול איראן היא לא מטופלת כלל.

רותם עזר: "עזבתי את הדירה, העבודה והזוגיות, חזרתי להורים והייתי במצב קשה. גם הבית שאליו חזרתי כבר לא היה אותו בית – הוא הפך לבית של שכול ואבל. לא הייתי מסוגלת לתפקד. הייתי תלותית"

"כשאח שכול מאבד את אחיו, הוא מאבד גם את החבר הכי טוב שלו וגם את ההורים שהיו לו קודם", אומר אליסף פרץ, יו"ר ומייסד עמותת "האחים שלנו", שהקים לאחר שאיבד את שני אחיו, אוריאל ואלירז פרץ במהלך שירותם הצבאי. "יש אלפי אחים ואחיות שכולים מה-7.10. מלבד טיפול פסיכולוגי ו-50% מלגה של שכר לימוד בתואר ראשון אין להם זכויות. כשמדברים על כלל האחים השכולים בישראל מדובר על יותר מ-10,000. אמנם משרד הביטחון מתחיל לנקוט צעדים, והשנה לראשונה יש תקן ייעודי לנושא, אבל עדיין נדרש ארגון יציג, כמו שיש לאלמנות וליתומים. אחים שכולים צריכים להיות שווים, הם לא צריכים להיות מספר שתיים".

רותם חשה שהמדינה זנחה אותה. "העובדת הסוציאלית מביטוח לאומי שלחה לי ווטסאפ: 'היי, מקווה שאת בסדר'. עניתי שאני לא – כי אני לא מטופלת כבר שבועות. היא שאלה אותי אם אפשר בזום, אבל הטיפולים שלי הם טיפולי דיקור וטיפול באומנות, אז ברור שלא".

"כשאני אומרת שאני אחות שכולה, אומרים לי 'עבר זמן, בטח חזרת לעבוד'", היא אומרת בכעס. תקופת החגים קשה לה במיוחד. "אחי נולד בפסח, וזה היה הזמן שלו. ביום ההולדת העברי בשנים האחרונות היינו מזמינים חברים שלו, והשנה היינו רק המשפחה המצומצמת וזה נורא קשה. אנשים עסוקים במלחמה אחרת. כאילו ה-7  באוקטובר נגמר, וזה לא מעניין מעסיק", היא אומרת ובוכה.

"אני מרוויחה כיום משכורת של שליש משרה, לא כי אני רוצה אלא כי אני פשוט לא מסוגלת לעבוד יותר", אומרת רותם, "אני אדם חרוץ, רוצה לעמוד על הרגליים. עצם זה שהמדינה לא מכירה בנו הוא מחדל", היא מוסיפה. "הייתי בוועדות בכנסת ואמרתי שלמיטב זכרוני לא רק ההורים שלי – גם לי גזרו את החולצה בשבעה ושכבתי על הרצפה כל השבוע".

"עם כלביא נמשך 12 יום, ואנחנו כבר פי שלושה בזמן", אומר פריש מ"כפר איזון". "להצטברות החרדה יש משמעות. העיסוק באיום האיראני ובחיזבאללה מסיט את הזרקור משורדי המסיבות ומהמשפחות השכולות. התחושה היא שהם נשכחו - למרות שעברו רק שנתיים וחצי מאז האסון".

"יש אלפי אחים ואחיות שכולים מה-7.10. מלבד טיפול פסיכולוגי ו-50% מלגה של שכר לימוד בתואר ראשון אין להם זכויות. כשמדברים על כלל האחים השכולים בישראל מדובר על יותר מ-10,000", אומר אליסף פרץ מעמותת "האחים שלנו"

"האחים נבלעים בתוך הסבל של ההורים"

גם הקושי הכלכלי ניכר. אורטל, ששכלה את אחותה שני, מעצבת אופנה בעלת עסק עצמאי, נזכרת איך כושר העבודה שלה היה בשיאו לפני 7 באוקטובר. "אני בת 38, גרה אצל ההורים, ואם היו אומרים לי לפני שלוש שנים שאחזור אליהם עם הלוואות ובלי תמיכה מהמדינה – לא הייתי מאמינה. להיות מעצבת אופנה זה קשה גם ככה", היא מוסיפה. "ובכל סבב כזה כמו זה הנוכחי עם איראן אין אירועים ואין עבודה, הכול נסגר לחודשים. המדינה לא עוזרת, לא קיבלתי כלום. אחרי השבעה הייתה עובדת סוציאלית והחתימה את ההורים שלי על קצבה חודשית, אבל אני ואחותי לא זכאיות לכלום. אפילו עכשיו פניתי לעובדת סוציאלית אמרתי שאני במצב כלכלי מאוד גרוע, לא היה לה מה להגיד. הדבר היחיד שאנחנו זכאיות לו זה טיפול פסיכולוגי פעם בשבוע, וגם אותו צריך לחדש כל חצי שנה".

"לההצטברות החרדה יש משמעות. העיסוק באיום האיראני ובחיזבאללה מסיט את הזרקור משורדי המסיבות ומהמשפחות השכולות. התחושה היא שהם נשכחו"

"מחקרים מראים שכשליש מהאחים השכולים לא חוזרים למקום העבודה בשנה הראשונה, אומר אליסף פרץ, יו"ר "האחים שלנו". "לכן הדבר החשוב ביותר הוא סיוע בתעסוקה ובשכר דירה. פעמים רבות האחים נדרשים לטפל בהורים בשנים הראשונות אחרי המוות של האח. צריך להכיר בשכול שלהם, וגם להשוות תנאים לתנאים שמקבלות אלמנות ומקבלים יתומים. שיהיו להם את אותן זכויות בהתאמה".

גם יוגב מותח ביקורת על המדינה, שלדבריו הפקירה אותו. "ההידרדרות שלי בסבבים מול איראן היא נפשית. מבחינה ממסדית, היה ראוי שהמדינה תיתן לנו האחים השכולים זכויות. אל תתנו לי קצבה לכל החיים, תתנו לי מצנח לחזור לחיים – שתקום ועדה שלפחות תשקול את הנושא ותבין איך לעזור לי. נגדע כאן הקשר הארוך ביותר שיש לאדם בחיים. אני מדבר עם הרבה אחים שכולים, ומבין שאח שכול הוא נכה לכל דבר – לא איבד יד או רגל, אבל איבד חלק בלב".

"אני מרגישה שאחים נבלעים בתוך הסבל של ההורים", אומרת אורטל, "אנשים אומרים לי: 'יותר קשה לאבד ילד מאשר אחות'. אבל הכאב והמשבר לא פחותים. ההורים שלי מלווים על ידי עובדת סוציאלית ומקבלים עזרה לכל החיים. הייתי מצפה שלפחות יכירו בקושי שלי, שלא אצטרך להתחנן שיראו אותי".

אורטל בן עמי: "אני בת 38, גרה אצל ההורים, ואם היו אומרים לי לפני שלוש שנים שאחזור אליהם עם הלוואות ובלי תמיכה מהמדינה – לא הייתי מאמינה. להיות מעצבת אופנה זה קשה גם ככה. אני ואחותי לא זכאיות לכלום"

רותם עזר: "אני מרוויחה כיום משכורת של שליש משרה, לא כי אני רוצה אלא כי אני פשוט לא מסוגלת לעבוד יותר. אני אדם חרוץ, רוצה לעמוד על הרגליים. עצם זה שהמדינה לא מכירה בנו הוא מחדל"

הילה ליאור, אחותו של מתן ליאור, שנרצח גם הוא בנובה, הוסיפה מטעם עמותת "משפחות ילדי האור והפרחים" כי "כל אירוע חירום נוסף, כמו המלחמה מול איראן, מחזיר אותנו שוב ושוב לרגעי האימה. בתוך המציאות הזו האחים השכולים נותרים שקופים ומודרים, ללא הכרה מספקת וללא מענה מותאם. המדינה חייבת להפסיק להשאיר אותנו מאחור ולבנות פתרונות שיאפשרו שיקום וחזרה לשגרה יציבה".

שלומית קפלן, מנהלת מחקר ומדיניות בעמותת 121, מוסיפה כי "אנחנו רואים יותר ויותר אחים שכולים שמתקשים לחזור לתפקוד – בעבודה, בלימודים ובחיים עצמם, והמצב מחמיר בכל אירוע חירום נוסף. למרות זאת, אחים שכולים בגירים נותרים מחוץ למעגל המענים המסודר, ויש צורך דחוף בליווי רגשי ותעסוקתי ובכלים מותאמים שיאפשרו להם להשתקם ולחזור לשגרה יציבה - גם בשגרה וגם בחירום".

‍

‍תגובת הביטוח הלאומי: "כידוע, הביטוח הלאומי מיישם חקיקה ולא קבע אותה. נפגע פעולות איבה הוא מי שנכח באירוע טרור והחוק שנחקק בכנסת ישראל לא כולל את מעגלי הכאב השניים, השלישיים ועוד. כידוע, האישור לנפגע איבה ניתן על ידי הרשות המאשרת במשרד הביטחון. זאת ועוד, מי שלא היה זכאי על פי החוק – ניתנה האפשרות למענקים חד פעמיים מותנים בזמן על ידי משרד האוצר כדי לקבל סיוע כלכלי ונפשי ועשרות אלפי זכאים קיבלו מענק זה.

"כמו כן, חקיקה חדשה תיכנס לתוקף החל מחודש מאי ואחים שכולים יחלו לקבל 162 טיפולים רגשיים לצד טיפולים נפשיים".

תגובת משרד הביטחון: "על מנת לקבל מענה לפנייתך יש לפנות לביטוח לאומי".

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים