חמש בערב, והרחובות סביב גימנסיה הרצליה בתל אביב כמעט ריקים. בדרך כלל זו השעה שבה העיר מתחילה לנער מעליה את השבת ולהעלות הילוך, אבל אחרי עשר שעות של אזעקות כמעט בלתי פוסקות, העייפות ניכרת. גם מיום של ירידה שוב ושוב למקלט, וגם מיותר משנתיים של לחימה טילים ואזעקות, בתדירות עולה ויורדת.

מחוץ למקלט הציבורי שליד בית הספר "ארנון" עומדים בני משפחת שמיר: ההורים ונסה ויריב, והבנות זואי וליה. הם גרים במרחק 3-4 דקות הליכה, ובדיוק יצאו מהמקלט לאחר עוד אזעקה. נראה שהם לא מאד מתרגשים. "אנחנו לא מפחדים", אומרת זואי (21), שמחזיקה בידה כרית. "כבר היינו מוכנים. זה לא פחד ששולט בך, מקווים שיהיה בסדר". האם, ונסה, מספרת שהוריה מבקרים בישראל מצרפת. "זה כבר סיטואציה שהיא פחות כיף", היא אומרת. "הם עלו הביתה, כי נמאס להם מלשבת ולא להבין כלום". כחצי דקה לאחר מכן נשמעת אזעקה נוספת, והמשפחה כולה - כולל הוריה של ונסה שיורדים מהבית - נכנסת למקלט.

המקלט עצמו מחולק לשני חללים וביניהם מעין "מחיצה" מבטון. הריהוט כולל ספסלי פורמייקה דמויי עץ וכמה מזרני ספוג. בחלל נשמעות שיחות חולין, בעיקר בין ילדים, שעדיין מוצאים על מה לדבר גם בירידה החמישית או העשירית למקלט. אחד השכנים נצמד לטרנזיסטור, אחר מטפס על סולם כדי להתקרב לפתח יציאת החירום ולשפר את קליטת הסלולרי.

ברחוב ז'בוטינסקי עומדים שני שליחי וולט. הם מספרים שעבדו כל היום, ולא פעם לא הספיקו להגיע למקלט. "זה מפחיד מאוד", אומר אחד מהם, שהסכים להזדהות רק בשמו הפרטי- משה, וממשיך: "אבל אי אפשר לתת לזה לשלוט לנו בכסף. אתה מבין? זה לא עוזר לבעל דירה שלי שהיתה אזעקה". 

דברים דומים אומר גם רז זיקרי, בעליה של מסעדת "שניצל טיים" באבן גבירול. הוא נמצא במסעדה עם אשתו, פז, והם מספרים שהיו פתוחים כל היום וניסו למכור בין התקפה להתקפה. באזעקות הם יורדים למקלט באחד הבניינים הסמוכים, או במגדל שמעבר לכביש. "זה קשה, אבל אין מה לעשות אנחנו חיים במדינה שאנחנו צריכים להתפרנס" אומר רז, ולפני שהוא מצליח לסיים את המשפט דבריו נקטעים על ידי אזעקה נוספת. 

בני הזוג יורדים למקלט קטן של בניין סמוך, שמשמש גם מחסן של עסק אחר. החלל הקטן עמוס בשקיות ממותגות, פחי שמן, וכעת גם כמה שכנים שמחכים שניתן יהיה לצאת שוב. אחת השכנות יושבת על פראו ועליו דגל ברזיל, ומנסה לשכנע גם את הכלב שלה להישאר על הבד, כי רצפת המקלט המתקלפת משאירה לו לכלוך אדום על הרגליים.

שתי פינות ושתי אזעקות דרומה משם, בצמוד לסניף am:pm, האזעקה מביאה למקלט את תמרה חיימוב (53). לפני חודשיים עבר בנה אריאל לגור עם שותפים בבניין, ועכשיו היא הגיעה לאסוף אותו לבית בצפון העיר, שם יש ממ"ד. בינתיים, האזעקה הורידה את שניהם יחד למקלט ברחוב אבן גבירול.

חיימוב מספרת שלאחר 7.10 פתחה "חמ"ל אזרחי" שאסף תרומות וסיוע לאזרחים, מפונים וחיילים. ניכר שגם עכשיו יש לה דחף לארגן ולהפיק. "אבל למה אין פה מזרונים", היא אומרת לשכנים בחצי חיוך, חמי נזיפה, "לא השקעתם? שלוש שנים מלחמה". 

בסופו של דבר הדקות חולפות, ושוכני המקלט מרגישים בטוחים מספיק כדי לצאת. ליד הכניסה מסתובב דר רחוב, עטוף במעיל שחור ובשמיכה צבעונית. הוא לא היה במקלט, והוא אומר שבעת אזעקה הוא "מחפש מחסה או משהו כזה". כשהוא נשאל אם הוא לא מפחד, הוא משיב בזעף "עזוב אותי גבר", ומסתובב והולך. 

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים