"אני כמעט בן 28 אבל תקוע כבר שנתיים בגיל 26", מספר גל חיים, ששרד את הנובה אחרי שהתחבא שעות באחת ממיגוניות המוות סמוך לרעים. "נסעתי למסיבה עם שתי בנות דוד שלי, נורל ורויה מנצורי, ועם החבר הכי טוב שלי עמית כהן ועוד ידידה. רק אני והידידה חזרנו. מאז לא חזרתי לחיות. הייתי כבר בשתי ועדות של הביטוח הלאומי על סעיף נפשי לקביעת אחוזי נכות, ואמורה להיות לי עוד ועדה. כל ועדה מחזירה אותי לאותו יום, ובגלל שאלה תמיד ועדות זמניות, התחושה היא שלא רוצים להכיר בנו".

בוקר 7 באוקטובר 2023. אלפי צעירים שהגיעו לילה לפני כן למסיבות נובה, פסיידק ומידברן חוו את מה שאיש לא דמיין. המוזיקה, האורות והחופש התחלפו בצעקות, בירי ובהלה. 378 נרצחו, 44 נחטפו, מאות נפצעו, ואלפים נושאים מאז צלקות נפשיות. מפסטיבל שנולד כריקוד לחיים נותרה טראומה לאומית. שומרים חוזר לצעירים שהחלו את הערב במסיבה של אור גדול – וסיימו אותו בחושך נורא.

"הבן שלי יצא בעור שיניו מהתופת אבל לא יצא מ-7.10", מספרת רוני כץ, אימו של ארד כץ בן ה-30, שורד הנובה. "הוא עדיין חי את אותו יום ארור. בעקבות זאת הוא כבר שמונה חודשים לא נמצא בארץ, כי הוא פשוט לא היה מסוגל להשתקם כאן כל עוד נמשכת המלחמה. הרבה מאוד שורדים עדיין רואים את החברים שלהם בתופת, הם עדיין רואים את הרצח. הבן שלי אומר שהוא עדיין מריח את הריח של הגופות שנשרפות".

המספרים הרשמיים משרטטים עד כמה גדולה הבעיה. לפי מסמך שהוכן לבקשת הוועדה לפניות הציבור של הכנסת, המוסד לביטוח לאומי הכיר ב-3,710 שורדי מסיבות כנפגעי פעולות איבה. רובם צעירים בני 18 עד 24. כמחצית מהם כבר עברו ועדות רפואית והוכרה להם נכות כלשהי. כ-10% נוספים ממתינים לטיפול. 127 מהשורדים מתועדים כמי שכבר היה להם עבר פסיכיאטרי - סוגיה שהופכת את הטיפול בהם למורכב הרבה יותר. ממשרד הבריאות נמסר לוועדה כי עד כה ידוע על מקרה אחד של אובדנות בין שורדי הנובה – שיראל גולן, בת 22. בנוסף דווח כי עד אוגוסט 2024 היו שלושה ניסיונות התאבדות נוספים של שורדות נובה שהגיעו לחדרי המיון וחייהן ניצלו.

מאותו לילה טראומטי, מחפשים שורדי הנובה מקלט שבו יוכלו להמשיך לחיות, לרקוד ולהשתלב. כך למשל הפכה עמותת "קהילת שבט הנובה", שהוקמה בסוף 2023 על ידי מפיקי המסיבה, לעוגן של ממש עבור חלק מהשורדים. מתחם ה"לייק" (Lake TLV) שלה, שבפארק דרום בתל אביב, נהיה לבית הבלתי רשמי שלהם: נערכות בו פעילויות, מסיבות, הפקות ואירועים לשורדים ולבני משפחותיהם. 

אבל מאחורי החיבוק הקולקטיבי מתגלים גם סדקים כואבים ואחד המשמעותיים שבהם נוגע לשימוש בסמים. לפי עדויות, בהיעדר פיקוח, חלק מהמשתתפים באירועים, בעיקר במסיבות, עושים שימוש בסמים. חשוב לציין כי עבור חלק מהשורדים, הסמים אינם "תרופה" אלא טריגר: במקום לעמעם, הם פותחים מחדש את זיכרונות הלילה ההוא, ומחזירים את הכאב שממנו הם מנסים להימלט. סביבה שבה נעשה שימוש בחומרים אסורים יוצרת מבחינתם אתגר משמעותי. חשוב להדגיש כי אף עמותה שמטפלת בשורדים אינה מעודדת את השימוש. ועדיין, ועל רקע העובדה כי סמים אינם חריגים בקהילה הזו, היעדר הפיקוח מגביר בעקיפין את המצוקה.  

"הבעיה שלי עם המסיבות היא שהשימוש של משתתפים נותן לגיטימציה לסם. הלכתי כמה פעמים ואז החלטתי להתרחק", מספרת שורדת שמבקשת לשמור על אנונימיות. "הייתה לי נפילה (לסמים) אחרי 7.10 ולא רציתי להידרדר שוב. ואני לא הייתי היחידה: שורדים נפלו ונופלים כי הרפואה לא יודעת להתמודד עם מה שעברנו. גם בריטריטים שהיו בחו"ל השימוש של משתתפים נותן לגיטימציה לעשות סמים. כל החבר'ה שמגיעים למקומות האלה מתים לעזרה, ומבחינתם הסמים זה כאילו פתרון".

"הייתי במסיבות לשורדי הנובה וישר ראיתי מלא סמים שם", מסכים אבי מדינה, בן 30, שהגיע כצלם לאירועים שונים. "ראיתי שם את כל מה שאת מסוגלת לדמיין. ההוא מריח וההיא עושה באנגים. די! אני באופן אישי מגיע מבית שההורים היו מכורים ולכן אני לחלוטין סולד מזה. אבל גם בלי קשר לסיפור האישי שלי, בעיניי ממש לא עושים את זה. יש מקומות שאסור שיהיו בהם סמים", הוא אומר. 

"השורדים חווים את הכאב הנפשי באותה עוצמה כמו כאב פיזי והם לוקחים סמים מתוך מחשבה שזה ישחרר אותם", מוסיפה רוני כץ, אימו של שורד הנובה ארד, שעבדה עשרות שנים בבית ספר לנוער בסיכון ומספרת על מה ששמעה וראתה באחת ממסיבות שאליה הגיעה עם בנה. "הם פשוט לא יודעים איך להתמודד ובמקום זה אומרים 'הסמים עושים לי טוב כי אני רוצה לברוח'. אבל השורדים גם נמצאים בנקודה כל כך שבירה, שההשפעה של סמים עלולה להיות הרסנית. הייתי בקשר עם שורדת שנפלה לסמים ובסופו של דבר מצאה את עצמה ברחוב; זה כדור שלג - אתה לוקח סמים, לא עובד, ואתה רק מידרדר". 

"הבן שלי יצא בעור שיניו מהתופת אבל לא יצא מ-7.10. הוא עדיין חי את אותו יום ארור. בעקבות זאת הוא כבר שמונה חודשים לא נמצא בארץ, כי הוא פשוט לא היה מסוגל להשתקם כאן כל עוד נמשכת המלחמה. הוא עדיין מריח את הריח של הגופות שנשרפות"

"האמירה 'נחזור לרקוד שוב' עשויה לבלבל אוכלוסייה צעירה"

"צריך להבין שטבח במסיבת טראנס, בלב ליבה של רחבה שפועמת שייכות, חיבור ו'יחדנס' חותר תחת כל הערכים של האוכלוסייה הזו ומפרק אותה מבפנים", אומרת מירב גילי הירש, מייסדת תוכניות "טרייב" ו"סלונס טרייב", המסייעות לשורדים במישור הנפשי ובמיצויי זכויות ופועלות תחת עמותת "מגרש ביתי".

הירש מלווה את השורדים כבר שנתיים. "אני מבינה את האמירה הנחרצת והחשובה עבורם של 'נחזור לרקוד שוב', אבל אני חושבת שזה עשוי לבלבל אוכלוסייה צעירה שמקדשת את הערך הזה בכל מחיר במקום לצעוד אותו לצד שבילי התפתחות נוספים. יתרה מכך, הציווי להמשיך לרקוד בכל מחיר ייתכן שאף מחמיר את הבעיות. אני מבינה את החשיבות של מפגשי קהילה. אני לא יודעת לומר אם הם מסייעים לצמצם את הבעיה או עושים את ההפך ונותנים לה לגיטימציה".

גורמים שונים שמטפלים בשורדים מדגישים כי בעיית הסמים באירועים אינה נובעת מיד מכוונת עלומה כלשהי, אלא בראש ובראשונה מהיעדר פיקוח. עומרי פריש, נשיא ומייסד עמותת "כפר איזון" שפועלת כבר 25 שנה, מספר כי הוא מטפל בצעירים במשבר שרבים מהם סובלים מפוסט-טראומה על רקע שירותם הצבאי. "יומיים אחרי 7.10 הבנו שאנחנו חייבים להיכנס תחת האלונקה. בעקבות זאת גייסנו 220 מטפלים בהתנדבות, כולם עם ניסיון בטראומה, ופתחנו את 'איזונובה' שפעל במשך כחודשיים". פריש אומר כי "היוזמות שקמו לאחר 7.10 טובות ועושות עבודה חשובה", אבל לדבריו אין בהן פיקוח מקצועי וכי "כל המרכזים שעוסקים בטיפול, שיקום והחלמה צריכים להיות מפוקחים על ידי המדינה".  

בעקיפין רומז פריש כי בעוד רבות מהעמותות הפועלות בישראל בתחום לא מקבלות תמיכה מהמדינה, או לחילופין מקבלות תמיכה מינימלית, קהילת שבט הנובה דווקא מקבלת מהמדינה תקציב נאה: רק בסוף מאי הודיע המשרד על הארכת ההתקשרות עם העמותה בהיקף של כשני מיליון שקלים לשנה, זאת במטרה לאפשר לה להקים ולפתח מרכז סיוע לשורדי המסיבות, מרכז שיתמקד בהעצמת החוסן ובמתן מענה קהילתי־שיקומי. בשנה שעברה משרד הרווחה התקשר עם העמותה בסכום של מיליון שקלים. 

ההקצבה הנוכחית נומקה בכך שהעמותה היא "ספק יחיד", אולם גורמים שונים טוענים כי זה רחוק מלהיות המצב. למשרד אף נשלח לאחרונה מכתב שכלל שמות של שורה ארוכה של עמותות שעובדות עם השורדים וביניהן עמותת עתיד לניצולים ולפצועים, עמותת מידברן, עמותת סייף הארט, עמותת טרייב, איזון ארנה, חוות מרפא רשפון, אדמה טובה, הקואליציה הישראלית לטראומה ועוד.

השורדים צריכים לפתוח את הפצעים בכל פעם מחדש

שנתיים אחרי הטבח, השורדים ובני משפחותיהם מתלוננים כי הם עדיין מתמודדים כמעט לבדם עם ההשלכות היום-יומיות ועם הבירוקרטיה המתישה מול הביטוח הלאומי. ​בשבועות שלאחר הטבח, קיבלו השורדים מענק כספי חד פעמי בסך 17 אלף שקל - למעט חיילים שהיו אז בשירות סדיר. בנוסף הוקצה להם סל טיפול ושיקום באמצעות נוהל חרדה שכלל 36 טיפולים נפשיים אצל מטפלים מוסמכים, ואפשרות להאריכו ב-12 טיפולים נוספים באישור מיוחד.

הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית נתנה אף היא מענקי סיוע ראשונים למי שאושפז ליותר מ-24 שעות, ומענק משלים לצרכי שיקום בגובה של 25 אלף שקל לשורדים אשר נקבעו להם 20% נכות כנפגעי פעולות איבה. מעבר לכך, בעקבות הוועדה הציבורית שהוקמה בראשות פרופ' אביעד הכהן, שורדי מסיבות שאינם בוחרים במסלול של נכות איבה דרך ביטוח לאומי או משרד הביטחון זכאים למענק כספי של כ-28 אלף שקל ובנוסף סכום של עוד כ-30 אלף שקל בהחזרים עבור הוצאות שלהם על צורכי שיקום.

לכאורה מדובר בסכומים משמעותיים, אולם שורדים רבים מספרים כי הם לא הספיקו לכיסוי עלויות הטיפולים שלהם נזקקו. בנוסף הם מתלוננים כי הדרך להכרה רשמית בנכותם היא מסלול מכשולים בירוקרטי מתיש ומייאש. כדי לקבל את ההכרה הזאת הם נדרשים להתייצב שוב ושוב בפני ועדות רפואיות של הביטוח הלאומי – ארבע פעמים בשנתיים שחלפו לפי חלק מהעדויות. הסיבה לכך, הם אומרים, היא שהאישור ניתן לנכות זמנית ולא קבועה. 

מעבר לטרחה ולכאב שבחשיפת הפצעים מחדש, השורדים מתארים חוסר ודאות מתסכל: בכל שלב יכול הביטוח הלאומי להפחית את אחוזי הנכות. בנוסף חלק מהוועדות הרפואיות אף נערכות ללא השורדים, והם מגלים על כך בדיעבד.

"הבן שלי קיבל בהתחלה 40% נכות, ולפני חודש נערכה לו ועדה רפואית שלא בפניו כי הוא לא בארץ, והורידו לו את אחוזי הנכות ל-20% בלי הסבר", מספרת רוני כץ, אימו של ארד. "עכשיו אנחנו צריכים לערער. עבור השורדים כל פעם לעבור את הבירוקרטיה הזאת, ולספר את סיפור ההישרדות בוועדות, זה כל פעם מטרגר אותם מחדש", היא משתפת ומוסיפה שמצבו של בנה לא השתפר בשנתיים האלה.

"איך פסיכיאטר שלא מבין קמצוץ מה זה להיות בטבח, מחליט שאחרי שנתיים חל אצל ארד שיפור? הוא בחו"ל לא כי הוא רוצה לטייל, אלא כי הוא לא מסוגל להיות כאן. כשהוא היה בישראל במשך שנה הוא לא יצא מהמיטה. החרדה הייתה יום-יומית. חזרתי להיות אימא לתינוק כשכל רגע בדקתי אם הוא נושם. כשהורידו לו את הקצבה הוא אמר לי 'אימא, אני לא רוצה לחזור למדינה הזאת, פעם שנייה שבוגדים בי'".

"הייתי בין הבודדים במיגונית באותו יום שהיה בהכרה. היינו 40 - מתוכם 27 נרצחו ואחד נחטף", משחזר גל חיים. "ראיתי את החבר הכי טוב שלי עם כדור בראש. שכבתי במשך שעות מתחת לערימת גופות. במשך שעות אף אחד לא הגיע. מי שהציל אותנו בסוף היה שוטר שבכלל הגיע לחלץ שוטר אחר מרעים, ובמקרה שמע שיש אנשים חיים במיגונית. שם הרגשתי שהפקירו אותי ועכשיו אני מרגיש שכבר שנתיים ממשיכים להפקיר אותי. בוועדות לא מעניין אותם מה עברתי. הם שואלים 'למה שלא תעבוד?', הם בכלל לא מבינים מה הבעיה".

"ראיתי את החבר הכי טוב שלי עם כדור בראש. שכבתי במשך שעות מתחת לערימת גופות. במשך שעות אף אחד לא הגיע"

"הבן שלי ניגש לפני חודש לוועדה ואישרו לו 50% נכות, למרות שיש לו מכתב מרופא תעסוקתי שיש לו 100% אובדן כושר עבודה", מספרת אם לשני בנים שורדי נובה בני 25 ו-32. "לפי אחוזי הנכות שאושרו לו הוא מקבל 2,800 ש"ח בחודש". אם לא די בכך, מוסיפה האם "מאז 7 באוקטובר הוא עשה למעלה מ-200 ימי מילואים. רק עכשיו הוא קיבל הודעה שיש לו עוד צו 8". 

מצבו של הבן, היא אומרת, לא טוב: "הוא חזר לגור איתנו, הוא לא עובד שנתיים, אין לו זוגיות.. מאדם שמח שאהב מסיבות היום הוא עצבני, צועק כל הזמן ומעשן המון". האם מוסיפה שאחד הדברים שמונעים משני בניה להשתקם הם הוועדות של הביטוח הלאומי. "הבן הצעיר שלי קיבל רק 20% כי הוא עובד. הקטן עובד ולא אישרו לו אחוזי נכות גבוהים, הבכור לא עובד וגם לא אישרו לו את האחוזים שמגיעים לו".

גם עופר שחר, אביה של יובל (30) ששרדה את מסיבת הנובה, מסכים כי ריבוי הוועדות לא מיטיב עם השורדים. "יובל חגגה יומולדת 28 בנובה והזמינה את כל החברים שלה, וחלקם לא חזרו. במשך 10 חודשים היה נראה שהכול בסדר. עד שלילה אחד התקשרו אלינו מסורוקה ואמרו לנו לבוא מהר. היא קיבלה התקף חרדה חמור ולאחר מכן היא עברה שלושה חודשים של אשפוזים".

בעקבות מצבה הנפשי, יובל קיבלה יותר מ-90% קצבת נכות זמנית מהביטוח הלאומי עד סוף שנת 2025, אך זה היה כרוך בשורת ועדות. "לא נראה לי שהמערכת מבינה שלהעיר את הטראומות של האנשים האלה כל פעם מחדש עושה להם טריגרים", אומר שחר. "אני עצמי הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה, ואני יודע שכל פעם לספר לפסיכיאטר מחדש את כל הסיפור, זה כל פעם לפתוח את הפצעים מחדש".

מה מצבה של יובל כיום?
"חזרה אותו הילדה חיצונית, אבל חוץ מזה שום דבר לא דומה. זו ילדה אחרת".

"יובל חגגה יומולדת 28 בנובה והזמינה את כל החברים שלה, וחלקם לא חזרו. במשך 10 חודשים היה נראה שהכול בסדר. עד שלילה אחד התקשרו אלינו מסורוקה ואמרו לנו לבוא מהר. היא קיבלה התקף חרדה חמור ולאחר מכן היא עברה שלושה חודשים של אשפוזים"

"כמעט על כל ועדה אנחנו מגישים ערר"

"המסיבות היו אירוע מאוד ייחודי בתוך טראומה קולקטיבית גדולה כי העצימות והחשיפה הייתה קיצונית", מסביר ד"ר תובל גנדלמן, מנהל טיפול יום נוער פסיכיאטרי "חופים", המרכז הרפואי תל אביב, שטיפל בעשרות שורדים. "אנחנו מדברים כביכול על טראומה אחת אבל למעשה השורדים חוו אלפי טראומות בכמה שעות. אנחנו גם רואים אנשים עם עוררות יתר משמעותית, תסמינים דיסוציאטיביים, התפרצויות זעם ועוד. חלק מזה קשור לגיל הצעיר ועובדה שהם חוו טראומה חריגה שבמהלכה הם הרגישו אובדן שליטה".

ד"ר גנדלמן מסביר שרוב שורדי הנובה סובלים מפוסט-טראומה כרונית: "הקצבאות הזמניות איבדו כל חשיבות רפואית. הביטוח הלאומי, מתוך מחשבה לא להפוך אנשים לחולים כרוניים, אומר 'ניתן להם קצבה זמנית'. רק שהדבר הזה יצר חוויה הפוכה.

"היה לי מטופל שעבד ב-5 עבודות, ופוטר בגלל תסמינים פוסט-טראומטיים והוא פוחד שזה ייכתב כי אז ייקחו לו את הקצבה", גם ד"ר גנדלמן מדגיש גם את הסכנה שבריבוי הוועדות של הביטוח הלאומי: "הן מייצרות טריגרים בקרב השורדים - כל ועדה דורשת התארגנות של מסמכים, חוות דעת מפסיכיאטרים ועוד, ואז האנשים שפחות תפקודיים לא מצליחים בכלל להגיע". 

"יש מאבק גדול להראות שאתה לא תפקודי, כי אם תתפקד תקבל קצבה של 20% ואם לא תתפקד אז ייתכן שגובה הקצבה שלך יהיה 50%. יוצרים מוטיבציה שלילית לשיקום"

"לפני חודש וחצי העליתי לוועדה בפעם הראשונה מישהו שלא היה לו אפילו קצבה זמנית, כי כבר שנתיים הוא לא יוצא מהבית. עכשיו הוא פנה כי ההורים שלו קורסים. יש מאבק גדול להראות שאתה לא תפקודי, כי אם תתפקד תקבל קצבה של 20% ואם לא תתפקד אז ייתכן שגובה הקצבה שלך יהיה 50%. יוצרים מוטיבציה שלילית לשיקום".

"שמעתי מהמון מטופלים בחודשים האחרונים שוועדות מתקיימות ללא נוכחותם ושמורידים להם אחוזי נכות. לפני חודשיים הגיע אליי מטופל נובה, הכי חמור שראיתי בקיצוניות של התסמינים, ברמה שהוא לא ישן יותר משעתיים בלילה, והוא מנותק לחלוטין מהעולם. הוא היה אמור ללכת לוועדה של הביטוח הלאומי, אבל באותו בוקר הוא קם בחרדה ולא הצליח ללכת. כתבתי שמדובר בבחור עם תסמינים הכי קשים שאי פעם ראיתי. בוועדה שלא בנוכחותו, הורידו לו את הנכות ל-20%. מדובר באדם שמפחד שיהיה לו התקף ושהוא יהרוג מישהו".

בעקבות ריבוי הוועדות פנתה לאחרונה קבוצת הורים לשורדי נובה במכתב רשמי למוסד. טל וולמרק, אם לשורדת נובה שיזמה את המכתב וניסחה אותו, מספרת ש"הבת שלי עומדת היום בפני ועדה רפואית שביעית במספר, כל ועדה כזאת כרוכה בצורך לספר את הסיפור מחדש, זה לחץ לא נורמלי. הוועדות מדרג ראשון הן אלה שקובעות את אחוזי הנכות. כמעט על כל ועדה אנחנו מגישים ערר".

"ללכת לוועדות זו כאילו שאתה במבחן, חוויה חוקרת וחודרנית", מסבירה רעות פלונסקר סמנכ"לית ומנהלת קלינית של עמותת "לב בטוח". "לאחרונה אנחנו רואים שהביטוח הלאומי מתחיל להוריד את הסיוע, והשורדים מאוד במצוקה לגבי זה. אני משערת שעם הזמן המדינה מצפה שאנשים יחזרו למסלול, אבל הטראומה קשה. התחושה היא שהם שוב נשמטים ונשארים לבד וזה איזשהו שחזור של 7.10".

"המדינה לא הייתה שם והיא עדיין לא נמצאת שם"

כל ההורים והשורדים שאיתם שוחח שומרים מסכימים על נקודה אחת: מי שמילא עד כה את החלל שהותירה אחריה המדינה הן העמותות. מאז היום הראשון הן נכנסו לפעולה וממשיכות ללוות שורדים ומשפחות בדרכים רבות - מליווי נפשי צמוד ועד קיום אירועים ופעילויות שמספקים תחושת קהילה וביטחון. "לצערי אף אחד מטעם המדינה במהלך השנתיים האלה לא פנה אלינו ההורים", מספר אביה של יובל.

"העמותות לימדו אותנו ההורים איך להילחם בבירוקרטיה וגם להבין למי בכלל לפנות. התחושות בימים שאחרי הנובה היו של חוסר אונים. עמותת 'לב בטוח' היא זו שהפנתה אותנו לקבל טיפול אצל מטפלת, ועד היום הולכים, אבל זה לא מטעם המדינה", מוסיף האב עופר באכזבה. "את מישהו מעניין שקרסנו כלכלית? המדינה אכזבה אותנו בגדול. לתוך האכזבה הזאת נכנסו העמותות".

"נתנו למדינה כל החיים, ועכשיו כשאנחנו זקוקים לה – היא לא שם בשבילנו", אומרת בעצב אימם של שני שורדי נובה. "המדינה לא הייתה שם והיא עדיין לא נמצאת שם", אומר עופר, אביה של יובל. "משרדי ממשלה? מחלקת רווחה בעירייה? אף אחד לא חשב לפנות. למה מחכים? שיתאבדו?"

"אנחנו השורדים לא מראים מבחוץ מה קורה, אבל מבפנים רובנו חלולים", אומר גל חיים. "גם כשאתה מחייך, שום דבר לא אמיתי. נלחמתי כדי להישאר בחיים ועכשיו אני מרגיש שאני נלחם בכולם".