בשמחת תורה האחרון, שנתיים לטבח השבעה באוקטובר, הגיעו אלפי אנשים לגיא ההריגה בחניון רעים בו נרצחו, נאנסו ונחטפו מאות צעירות וצעירים שהשתתפו במסיבת הנובה, והפכו את המקום להילולה המונית, שמחה וצוהלת. חלקם הקימו אוהלים, הדליקו מנגלים וחגגו עם מוזיקה רועשת. ניצולי הטבח ומשפחות שכולות זעמו על האירוע. "זה כמו לרקוד באושוויץ", אומר עמרי רחום שאחותו ניצן, בן הזוג שלה לידור ודודו אבי נרצחו בנובה בשיחה עם שומרים. "באושוויץ יש נהלים ברורים לגבי האופן שבו יש לשמור על המקום וכך זה צריך להיות גם ברעים.

"יכול להיות שהכוונה שלהם הייתה טובה, שהם הגיעו ממקום של תפילות ואמונה אבל זה בכל זאת צרם. אגב, גם מסיבות טראנס ביקשו בעבר לעשות שם ומשפחות שכולות ביקשו שלא. אם היו מדברים איתנו לפני, אולי הייתה דרך למצוא שביל ביניים שבו זה כן עובד. מישהו ברמת הממסד צריך היה להרים דגל אדום מול דבר כזה. איך יכול להיות שיש אירוע של אלפי אנשים, שעושים קמפינג וחוגגים באותו מקום שבו שרפו גופות?".

פחות משבוע לאחר האירוע החליטה ממשלת ישראל לשנות את שם המלחמה מ"חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה" - כל זאת בזמן שבציבוריות הישראלית התקבע מזמן השם מלחמת השבעה באוקטובר. המהלך עורר ביקורת רחבה על כך שנועד לטשטש את המחדל הכבד ואת ההפקרה שהובילו לטבח, ולקבע נרטיב חיובי ונוח יותר לממשלה שכהנה בעת המחדל הנורא ומסרבת לקחת את האחריות עליו. 

שני האירועים הללו הם רק קצה הקרחון של מידע שאינו מגיע לידיעת הציבור בכל הנוגע למאמצי ממשלת נתניהו להנדס ולעצב מחדש את הזיכרון הלאומי ואת הנצחת האסון הגדול. מרבית המאמצים הללו מתרחשים מאחורי הקלעים, בדיונים פקידותיים עתירי ביורוקרטיה ועם אפס קשב ציבורי לניואנסים המורכבים שבסופו של דבר יהפכו למדיניות. 

בתחילת המלחמה מנהלת תקומה, שהוקמה כגוף מקצועי וא-פוליטי לשיקום יישובי העוטף, אמורה הייתה לנהל גם את ההנצחה ואף תוקצבה לשם כך בסכום של 150 מיליון שקל. אולם בשנתיים שחלפו שכבה אחר שכבה קולפו תחומי ההנצחה מהמנהלת. בהחלטת ממשלה מספטמבר 2024 הוחלט שמשרד המורשת בראשות עמיחי אליהו (עוצמה יהודית), יקבל 160 מיליון שקל לארבע שנים (סכום שירד בינתיים ל 142, בשל קיצוץ רוחבי), כדי לקדם תוכנית לשימור, תיעוד ופיתוח בנגב המערבי - ובתוך כך "מורשת והנצחה לאירועי שבעה באוקטובר".

באותה החלטה נקבע, כי השר שיהיה אחראי על חוק ההנצחה הלאומי, על תכלול כלל תוכניות ופעולות ההנצחה והזיכרון ועל קידום הקמת תאגיד הנצחה לאומי ואתר הנצחה לאומי - הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו. עד כה לשם השוואה, המשרדים האחראים על תאגידי הנצחה - מלבד הנצחתם של ראשי הממשלה עצמם - הם החינוך והתרבות, כמו למשל במקרה של חוק יד ושם שנמצא תחת אחריות שר החינוך. 

"הקביעה שראש הממשלה יהיה השר האחראי על יישום החוק הגיעה מלמעלה והונחתה על עובדי משרד ראש הממשלה שעוסקים בנושא", אומר גורם שהיה מעורב בהליכי החקיקה. "תאגיד ההנצחה שיוקם על-פי החוק הוא זה שיעצב לדורות את זיכרון השבעה באוקטובר. שם יהיו האנשים שיחליטו לאיפה הכסף יילך, איפה ינציחו ואיזה נרטיב יהיה חזק יותר - טבח, הפקרה או החזרת חטופים והישגים צבאיים". 

על פי פרסום בדה-מרקר, מי שמעורבות במשרד בקידום הנושא היא ממלאת-מקום מנכ"ל משרד ראש הממשלה, דרורית שטיינמץ הנחשבת מקורבת לבני הזוג נתניהו והייתה בעבר אחראית על הוצאות מעונות ראש הממשלה. בנוסף לכך, בדיקת שומרים מעלה כי אחד משני האנשים העוסקים בניסוח החוק מטעם הממשלה הוא יואל אלבז, מנהל פרויקטים מיוחדים במשרד ראש הממשלה ואיש מפלגת נעם של אבי מעוז, שבבחירות האחרונות היה ראש מטה השטח שלה. השני הוא עו"ד דוד ימין, יועץ משפטי במשרד ראש הממשלה - ועוד על כך בהמשך. 

ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, מביע בפני שומרים דאגה בנוגע לאופן שבו הממשלה תשלוט על זיכרון המלחמה. "יש חוסר אמון גדול כלפי הממשלה בנוגע לנרטיב", הוא אומר. "המסד העובדתי הוא שהקיבוצים נטבחו בשבעה באוקטובר ושילמו מחיר מאוד מאוד כבד. החשש הוא שינסו לטשטש את זה. הקרב שיהיה כאן על הנרטיב בהחלט מדאיג". 

"תאגיד ההנצחה הוא זה שיעצב לדורות את זיכרון השבעה באוקטובר", אומר גורם שהיה מעורב בחקיקה. "שם יהיו האנשים שיחליטו לאיפה הכסף ילך, איפה ינציחו ואיזה נרטיב יהיה חזק יותר - טבח, הפקרה או החזרת חטופים והישגים צבאיים"

שנתיים חלפו ואין יד מכוונת, ממלכתית

מלחמות על נרטיב ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי לא נולדו בשבעה באוקטובר. למעשה מלחמות הנרטיביים נמשכות אפילו לגבי מלחמת העצמאות: כך, ממש לאחרונה פנה שר המורשת אליהו, יחד עם שרים נוספים לשר הביטחון ישראל כ"ץ בבקשה להעביר את התותח שירה על הספינה אלטלנה מבסיס גלילות למרכז מורשת בגין בירושלים ורעיון אחר שהועלה על ידי שרי הממשלה היה למשות את שרידי הספינה. כ"ץ אגב הודיע שינחה את צה"ל להעביר את התותח, לשביעות רצון "הבייס". 

אך עדיין השבעה באוקטובר הוא מקרה ייחודי, "וברור שלהרבה גורמים יש אינטרס לעצב את הזיכרון הזה", כפי שמסבירה ד"ר רננה קידר, מרצה בכירה בפקולטות למדעי הרוח ומשפטים באוניברסיטה העברית שעוסקת במחקריה בסוגיות של זיכרון ומורשת. לדבריה, "מה שמאוד ייחודי בשבעה באוקטובר הוא שמדובר באירוע שלא היה צריך מרווח ממנו אפילו של יום, כדי להתחיל את העיצוב של הזיכרון הקולקטיבי. באופן מיידי היה לציבור תיעוד מהמצלמות של המחבלים, מהצעירים בנובה, מהווטסאפים בממ"דים - יש כאן אירוע שבו התיעוד מיידי. שנתיים אחרי, יש כאן מידע בכמות שפעם הייתה נצברת בארבעים שנה. לכן גם אפשר לריב על מה צריך להיכנס, מה צריך לשמור, וממה עדיף להתעלם ולמחוק".

קידר היא חלק ממיזם עדות 710 של יוצרים דוקומנטריים ואחרים, שעובד בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית, ושעד כה אסף כ-1,700 עדויות מצולמות של ניצולים, שורדים ובני משפחותיהם. בין היתר, רואיינו בימים הראשונים שאחרי הטבח בווידיאו 200 מאנשי בארי - עדויות שבשלב זה אנשי הקיבוץ ביקשו להשאיר אצלם. "הרעיון של 710 הוא גוף א-פוליטי - לא גוף תקשורת של הסברה או של תעמולה, וכאשר יבוא יום ומישהו ירצה לדעת מה קרה בשבעה באוקטובר יהיה לו את התמונה הכי מרובדת שאפשר. אנחנו מחויבים להקשיב לכולם, לא רק לקולות הכי בולטים והכי נשמעים". 

מלבד עדות 710 ישנם עוד כמה יוזמות עצמאיות בולטות, הן מבחינת תיעוד ויזואלי והן מבחינת תיעוד פיזי או הקמת אנדרטאות. בין היתר של קרן הבמאי סטיבן ספילברג ושל תאגיד השידור הציבורי, כאשר החומר הרב מוצג באתר האינטרנט של הספרייה הלאומית שתוקצבה לשם כך ב-27 מיליון שקלים ממשרד המורשת עד שנת 2028.

הפעלתנות הרבה של גופים אזרחיים שונים רק מדגישה כיצד למעלה משנתיים אחרי המלחמה, עדיין לא חוקק חוק הנצחה לאומי למלחמה. כלומר, אין יד מכוונת, ממלכתית, עם תקציבים מסודרים שאמורה לנהל באופן אחיד ומסודר את סוגיית ההנצחה והמורשת. בפברואר 2025 נמתחה על כך ביקורת בדוח מבקר מדינה, כאשר בין היתר נקבע בו שאחת ההשלכות לכך היא קיומם אתרי הנצחה פרטיים רבים באזור יישובי הנגב המערבי, דבר המקשה של שגרת חייהם של התושבים, במיוחד אלו שחזרו להתגורר אחרי הטראומה האיומה שספגו. 

ההילולה שהתקיימה בשמחת התורה בחניון רעים היא דוגמה לכך. אתר הנובה, שאליו מגיעים רבבות מבקרים בחודש, הוא אתר הנצחה שהוקם בזכות יוזמה ותושייה של מספר הורים שכולים, הבולטים שבהם יורם יהודאי ומאיר זוהר. האמן אמיר חודורוב סייע לשניים, ומעבר לכך השקיע מכספו שלו בהנצחת המקום. כך, אפשר למצוא במקום תמונות של נרצחים לצד סיפורים על החלקים השונים בחניון שבו אירעו הזוועות, דוגמת מכולה שבה התחבאו נרצחים. הדבר נעשה באישור ובשיתוף קק"ל, אך ללא מעורבות של המדינה, כאשר לדברי זוהר, רק עכשיו נערכים דיונים כדי לראות איך ניתן לגדר את השטח כדי למנוע אירועים כמו חגיגות שמחת תורה ללא אישור.

אגב, אתר שהמדינה כן מעורבת בו, הוא מגרש המכוניות השרופות שליד מושב תקומה. גורמים מעורבים טוענים שכיוון שהאתר פועל תחת משרד המורשת, הוא אינו פתוח למבקרים בשבתות וחגים. 

"יש כאן מידע בכמות שפעם הייתה נצברת בארבעים שנה. לכן גם אפשר לריב על מה צריך להיכנס, מה צריך לשמור, וממה עדיף להתעלם ולמחוק", אומרת ד"ר רננה קידר שפעילה במיזם "עדות 710" שאסף עד כה כ-1,700 עדויות מצולמות

זיכרון הטבח או "אירועי כ"ב בתשרי"?

גם תהליך החקיקה בכנסת הוא תוצר של יוזמה אזרחית. מקורו בדקל ליפשיץ, נכדם של בני הזוג שנחטפו לעזה, עודד (ז"ל) ויוכבד ליפשיץ, שביקש לרתום לפני שנה שורה של חברי כנסת ליוזמת חקיקה שתבטיח הנצחה של אירועי שבעה באוקטובר - אז גם במטרה לשמור בתודעה את סוגיית החטופים. הדבר התגלגל לכך שהוגשו לכנסת שורה של הצעות חוק פרטיות שעליהם חתמו 86 חברי כנסת מכלל סיעות הבית.

הצעות החוק הפרטיות הללו אוחדו להצעה אחת. הדיונים בה התקיימו בוועדת החינוך של הכנסת בראשותו של ח"כ יוסף טייב (ש"ס), עד שבשלב מסוים גם הממשלה נכנסה לתמונה עם הצעת חוק משלה. יחד עם יואל אלבז, איש נעם ומשרד ראש הממשלה, שהוזכר קודם לכך, הגיע לדיונים עו"ד דוד ימין, יועץ משפטי במשרד ראש הממשלה. בתחילת 2025 החלה להתגבש במשרד ראש הממשלה הצעת חוק ממשלתית במקביל להליכי החקיקה בוועדת החינוך, ובחודש יוני פורסמה טיוטת הצעת חוק ההנצחה של הממשלה, כאשר המגיש הוא נתניהו. במקביל, השתתפו נציגי משרד ראש הממשלה ומשרדים נוספים בדיונים בוועדת החינוך בכנסת על הצעת החוק הפרטית. בחודש יולי, ההצעה הפרטית אושרה בוועדת החינוך לקראת הצבעה במליאה לקריאה ראשונה, מתוך כוונה שלאחר מכן תמוזג עם הצעת החוק הממשלתית. אולם, עקב פרישת החרדים מהממשלה היא לא עלתה להצבעה.

"הקביעה שראש הממשלה יהיה השר האחראי על יישום החוק הגיעה מלמעלה והונחתה על עובדי משרד ראש הממשלה שעוסקים בנושא", אומר גורם שהיה מעורב בחקיקה

העובדה שראש הממשלה נתניהו יהיה השר האחראי על החוק כמעט לא נידונה בדיוני הוועדה אך מהדיונים אפשר בכל זאת ללמוד על משחקי הכוח וחילוקי הדעות בכל הנוגע לעיצוב הנרטיב. כך, כבר מתחילת בדרך התנהל ויכוח על איך ייקרא החוק - כ"ב בתשרי או שבעה באוקטובר ובאיזה מילים יעשה שימוש בניסוח החוק. כך למשל נציגי המשפחות שכולות ביקשו התייחסות להפקרה, לטבח וכן הלאה. 

בהצעת החוק הפרטית שעודנה עומדת, המילה טבח נכנסה, ולפחות כרגע החוק נקרא "הצעת חוק זיכרון הטבח והנצחת הגבורה". בהצעת החוק הממשלתית שמתגבשת מנגד, אין את המילה "טבח" ומדובר בה על "אירועי כ"ב בתשרי שבעה באוקטובר". זאת בדומה לנוסח הצעה שהגישה מיד לאחר פרוץ המלחמה ח"כ חווה עטיה (הליכוד) שגם בה לא מוזכר "טבח". כשנה לאחר מכן, בדיון שהתקיים בסוף אוקטובר 2024 בוועדת החינוך, השלימה עטיה עם כך שהמילה טבח תוכנס לחוק אך אמרה: "התקומה מתייחסת גם לעוטף, גם ללבנון, גם לאיראן ולכל החזיתות שנפתחו נגד ישראל". 

"חד משמעית - בדיונים היו ניסיונות השתלטות על נרטיב", אומרת איילת סלע יונגרמן, שייצגה את התנועה הקיבוצית בדיונים בכנסת. "עצם זה שראש הממשלה ממנה את חברי המועצה (של תאגיד ההנצחה שיוקם) זו הדוגמה המובהקת. במהלך הדיונים היו ויכוחים גדולים מאוד על סמנטיקה, שהם בעצם על נרטיב. לדוגמה, נציגים של משרד החינוך הגיעו ודיברו על תוכניות לימודים שצריך להכניס, בסיורים שבתי ספר יערכו באתר ההנצחה המרכזי שיקום. הכל גבורה, גבורה, גבורה. לא הייתה כאן רק גבורה, היה כאן אסון".

שאלת המועד שבו יצוין יום הזיכרון הרשמי עלה אף הוא בוועדה. עד כה, בשנתיים שחלפו צוינו שני התאריכים: התאריך הלועזי, שאותו ארגנה תנועת קומו שהקים האח השכול יונתן שמריז ואשר שודר בכל ערוצי הטלוויזיה השנה מפארק הירקון, ובכ"ד בתשרי, התאריך שנקבע בהחלטת ממשלה כיום הזיכרון לטבח (יומיים אחרי שמחת תורה, בשל "אסרו חג"). 

בדיוני הוועדה פרץ ויכוח בין הורים שכולים שדרשו שיקבע בחוק שיום הזיכרון יהיה השבעה באוקטובר, לעומת הורים אחרים שהתעקשו על התאריך העברי. בסופו של דבר, בשתי ההצעות יום הזיכרון נקבע לכ"ד בתשרי, בהתאם לעמדת הממשלה. 

ארכיון עצמאי או כפוף למשרד ראש הממשלה?

סוגיה מהותית נוספת שעלתה בדיוני ועדת החינוך, היא האם תאגיד ההנצחה יקים ארכיון משלו או שיהיה תחת ארכיון המדינה. ביד ושם, למשל, קיים אחד הארכיונים החשובים בעולם לחקר השואה. אולם, נציג משרד ראש הממשלה בדיון, עו"ד ימין, הציג עמדה ולפיה ארכיון המדינה הוא זה שינהל עבור התאגיד את פעילות הארכיון, ולא יוקם ארכיון נפרד. בהצעת החוק הממשלתית נכתב שהרשות החדשה תהיה רשאית להקים ארכיון משלה, אך הצעת החוק לא מחייבת זאת. בניגוד לכך, בהצעת החוק הפרטית נכתב במפורש שהרשות החדשה תקים ארכיון. 

סמנטיקה? ממש לא. ארכיון המדינה הוא חלק ממשרד ראש הממשלה ופועל תחתיו על כל המשתמע מכך. ככזה הוא אוסף חומרים ממשלתיים בלבד וגם אם היה רוצה, אין לו כח-אדם ותקציבים להקיף את מלוא החומר הארכיוני של השבעה באוקטובר. מעבר לכך, מדובר בארכיון "תחת שליטה" וכזה שאינו משחרר חומרים רגישים גם בחלוף הרבה זמן. 

דורון אספיר, איש היי-טק ומומחה למערכות מידע. הוא אזרח שפעיל בנושא ההנצחה כמעט מהיום הראשון. הוא נכח בכל דיוני ועדת החינוך, הקדיש לנושא שעות רבות ונפגש עם גורמיים רלבנטיים רבים. בנייר מדיניות שהגיש לוועדה, הציע שיהיה ארכיון לתאגיד ההנצחה, שיתבסס על מספר מקורות מידע ומחקרים שונים שיוצלבו, תוך שיעשה שימוש בשיטות עבודה מודרניות. בוועדה העלה את הטענה שכיום עיבוד מידע רב (ביג-דאטה) הוא קל יותר מאשר בעבר. "היו לי שיחות עם דוד ימין", אומר אספיר, "הוא עשה הכול כדי שזה יהיה ארכיון המדינה. להבנתי, דווקא בגלל שארכיון המדינה לא אוסף חומרים שהם לא מסמכי מדינה. הרי ארכיון המדינה יאסוף פחות מפרומיל דאטה. יש פרויקטים ענקיים, 710 הוא רק אחד מהם. הספרייה הלאומית מרכזת המון חומרים, אבל בסוף המועצה שתקום היא גוף ההנצחה המרכזי, ואם בה לא יקום ארכיון ציבורי גדול ומרכזי זה הרי אבסורד גמור. הרי מה יותר הגיוני להגיע לאתר הנצחה מרכזי, ושם גם לגשת לארכיון שמרכז את כל חומרי התיעוד?".

סוגיה אחרת היא המיקום של אותו מרכז ההנצחה. בתחילת תהליך החקיקה, היו דיונים מאחורי הקלעים שמהם עלה הרושם שהיו גורמים בממשלה שרצו שמרכז ההנצחה יהיה בירושלים. ואולם, בסופו של דבר גם ההצעה הפרטית וגם הממשלתית מציינים במפורש שהמיקום יהיה בנגב המערבי. איפה בנגב המערבי? מיכל עוזיהו-פלג, ראש המועצה האזורית אשכול, הביעה תמיכה במהלך דיוני הוועדה בכך שאתר ההנצחה יקום בחניון רעים, דבר שיש בו היגיון גם משום פעולות ההנצחה השונות שכבר נעשו במקום. היא הוסיפה שהקיבוצים בארי וניר-עוז לא מעוניינים - מסיבות מובנות - בהקמת אתר הנצחה גדול ומרכזי אצלם. ואולם, לפי גורם המעורב בהליך החקיקה, הנטייה של הממשלה היא להקימו בשדרות ולא ביישובי העוטף. 

"גם כאן, אני מניח שהעניין פוליטי", אומר  אותו הגורם, "למקום שבו יוקם מרכז ההנצחה יש משמעות גם מבחינת הכנסות כספיות, ואבל גם מבחינת השליטה במי מגיע להרצות לאנשים וסוגיות מסוג זה. זה אולי יתרון קטן יחסית, אבל עדיין אם המרכז יהיה בערים 'ליכודיות', אז יש כאן עוד ממד של שליטה על הנרטיב".

"היו לי שיחות עם דוד ימין (נציג משרד רה"מ)", אומר דורון אספיר. "הוא עשה הכול כדי שזה יהיה ארכיון המדינה. להבנתי, דווקא בגלל שארכיון המדינה לא אוסף חומרים שהם לא מסמכי מדינה. הרי ארכיון המדינה יאסוף פחות מפרומיל דאטה"

"רצון לטשטש את האמת ולקבוע נרטיבים חדשים"

בשתי הצעות החוק - גם בפרטית וגם הממשלתית - ראש הממשלה הוא השר האחראי על החוק. החלטה שנושאת משמעות בשני עניינים עיקריים: ראשית, מינוי חברי מועצת תאגיד ההנצחה. חברי מועצת התאגיד הם שיקבלו, בוודאי בתחילת הדרך, החלטות משמעותיות בנוגע לאופן שבו יפעל התאגיד, בעיקר בסוגיות של הקמת אתר ההנצחה הלאומי. שנית, ראש הממשלה הוא זה שמאשר את תקציב התאגיד, שיהיה חלק מתקציב המדינה. עוד לא ברור מה יהיה התקציב, אבל התאגיד יוכל לחלק תמיכות. משמעות הדבר היא הזרמת כספים לגופים חיצוניים, וגם כאן החשיבות של זהות חברי המועצה ואיזה פרויקטים לתמיכות הם יאשרו.

שאלת המינויים של חברי המועצה עלתה בלא מעט דיונים בוועדת החינוך של הכנסת. בין היתר עלתה השאלה כמה נציגים יהיו במועצת התאגידי ולמי יהיה רוב במועצה - לנציגי הממשלה או לנציגי הציבור. כמו-כן, האם בהצבעות ספציפיות תהיה חובה לנוכחות או רוב של נציגי ציבור. בעוד שבהצעת החוק הפרטית מניין חברי המועצה הם 13 ויש רוב לנציגי הציבור (7), הרי שבהצעת החוק הממשלתית יש עשרה - מחציתם נציגי ציבור ומחציתם עובדי משרדי ממשלה. 

לפי שתי הצעות החוק, מי שממנה את נציגי הממשלה הם המנכ"לים של המשרדים השונים, ולא השרים, דבר שאמור להרחיק מעט את הממד הפוליטי מהמינוי. זאת, בין היתר, בעקבות פעילות של גורמי חברה אזרחית שהיו מעורבים בחקיקת החוק. אחד מהם הוא מרכז מנור למדיניות, מכון מחקר שמעורב בחקיקה. עם זאת, החקיקה בשלב ראשוני יחסית ושום דבר אינו סגור.

שאלת נציגי הציבור הייתה מהותית בדיונים ונראה שתהפוך קריטית בשלבי החקיקה הבאים. בשלב זה עולה שיהיה נציג אחד לארבע המועצות האזוריות ונציג אחד לשדרות ואופקים, היישובים שנפגעו בטבח. מנהלת תקומה מנסה לפעול כדי להגדיל את נציגות תושבי הנגב המערבי. שוני נוסף בין הצעת החוק לממשלתית הוא שרק בפרטית יהיה נציג גם לתנועת הקיבוצים, המושבים והקיבוץ הדתי (שייצג את שלושתם). 

מהדיונים עולה שמי שעלולים ליפול בין הכיסאות הם המשפחות השכולות של נרצחי הנובה, שגם ככה חשות מופקרות על-ידי המדינה. "לקיבוצים יש את המעטפת של הקיבוצים. לצה"ל יש את אגף הנפגעים, הנובה לא מוגדרת באופן פורמלי כקהילה מול הממסד", אומר לשומרים יורם יהודאי, שבנו רון נרצח בנובה. "הורים שכולים של הנובה עשו הרבה דברים באופן עצמאי - גם הקמת אתר הנצחה וטקסים במקום, גם העבודה מול ביטוח לאומי לגבי זכויות של משפחות. עד היום לא מונה פרויקטור מטעם הממשלה שיטפל באופן ספציפי במשפחות נפגעי הנובה".

יהודאי הוא גם חבר במועצת אוקטובר, הגוף שמטרתו המרכזית היא הקמת ועדת חקירה ממלכתית שהיעדרה היא סוגיה שעלתה על ידו ואחרים בדיוני ועדת החינוך. "הדיונים בוועדה היו 'פרווה'", הוא מסכם. "התרשמתי שמצד הממשלה יש רצון לטשטש את האמת ולקבוע נרטיבים חדשים. ראו את זה במפורש בשינוי השם של המלחמה. הרי בסוף יקראו לחוק הזה שרוצים לחוקק, חוק מלחמת התקומה". 

‍ממשרד ראש הממשלה לא התקבלה תגובה לפניית שומרים. 

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים