"במילואים אני פורח, אבל בעצם אני כמו נרקומן", אומר נועם ארוש (24), חייל מילואים שהשתתף במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר כשהיה בסדיר, ובה איבד את חברו הטוב, גיא שמחי. "לפעמים אני עוצם עיניים ורואה אותו. התמונה שלו, כשאני יוצא מהממ"ד והוא שוכב עם כתם דם ענק על הגוף, לא עוזבת אותי". למרות מצבו הנפשי, נועם לא קיבל עד היום טיפול מכל סוג – לא במסגרת הצבא ולא באזרחות.

כמעט שלוש שנים חלפו מאז, אבל עבור חלק מהחיילים שהשתתפו במסיבות בדרום, שלא במסגרת תפקידם, המאבק רחוק מסיום. עשרות חיילים לא קיבלו את הזכויות המגיעות להם מאגף השיקום במשרד הביטחון. לפי נתוני משרד הביטחון, במסיבות נכחו באותו יום 185 חיילים בשירות סדיר ובקבע. מתוכם 134 מטופלים באגף השיקום . נכון להיום, 51 חיילים עדיין אינם מטופלים.

הסיבה לכך נעוצה במנגנון: כל עוד החייל נמצא בשירות, הוא אינו יכול להגיש תביעה נגד מערכת הביטחון ורק לאחר השחרור ניתן לפתוח בהליך, כך שעבור רבים, השעון מתחיל לתקתק רק ביום השחרור. חלק מהחיילים שעימם שוחח שומרים מספרים שהוצע להם להשתחרר בשחרור מוקדם על רקע נפשי, כדי שיוכלו להתחיל את הליך ההכרה, אלא שהם בחרו להישאר בצבא מתוך תחושת שליחות.

להחלטה הזאת היה מחיר כבד: מצבם הנפשי הידרדר, והטיפול שלו נזקקו נדחה שוב ושוב. החיילים שורדי הנובה מצאו עצמם בין הפטיש לסדן: מצד אחד, הם אינם יכולים לפתוח בהליך כל עוד הם משרתים; מצד שני, הם אינם רוצים לקטוע את שירותם הצבאי כדי לקבל טיפול.

מרגע סיום השירות עד לוועדה הרפואית הראשונה עשויה לחלוף כמעט שנה. לכך מתווסף פער נוסף: בעוד שאזרחים שורדי מסיבות 7 באוקטובר קיבלו לאחר הטבח מענק אוטומטי של 17 אלף שקל מהמדינה לטיפולים מיידיים, החיילים לא היו זכאים למענק דומה. כך נוצר מצב יוצא דופן: מי ששירתו בצה"ל ונפגעו באותם אירועים בדיוק, מצאו את עצמם מאחור בכל הנוגע להכרה, לטיפול ולמימוש זכויות.

כבר בספטמבר 2024 אישרה הממשלה את המלצות הוועדה הציבורית בראשות פרופ' אביעד הכהן למתן סיוע לנפגעי 7 באוקטובר, וקבעה כי היחס לחיילים צריך להיות זהה לחלוטין כמו לאזרחים. מתוך ההחלטה: "מוצע לקבוע כי חייל או משרת כוחות הביטחון ששהה ביום 7 באוקטובר ביישוב שנפגע אופן משמעותי או במסיבות שלא במסגרת תפקידו, יהיה זכאי לקבלת הסיוע". זאת, הוסבר, מאחר שנסיבות שהייתם במקום דומה לזו של אזרחים שנפגעו. אך למרות המלצות הוועדה הציבורית, החיילים שהיו בנובה בסדיר ובקבע עד היום עדיין מופלים לרעה. 

"יש אפליה ידועה בין החיילים לבין האזרחים שהיו במסיבות באותו יום", אומרת מירב גילי הירש מייסדת תוכניות עמותות "טרייב" ו"סלונס טרייב" הפועלות תחת עמותת "מגרש ביתי" ומסייעות לשורדי המסיבות. "אזרחים קיבלו תשלום אוטומטי של 17 אלף שקל. החיילים לא. אבל יש גם פער במיצוי הזכויות. החיילים לא מממשים את הזכאויות, כי אף אחד לא מוצמד אליהם כדי להסביר להם. בנוסף, יש חיילים שמאז המסיבות ועד היום לא מוכרים כלל. משרד הביטחון צריך למצוא פתרונות ולוודא שכולם מקבלים אותם, כדי שיוכלו לצאת מהמצב".

צפו בעדויות של שורדי הנובה נועם ונריה

שלוש שעות של בלבול ואימה מול המחבלים

ב', בת 23, נגדת בחיל הים שביקשה להישאר בעילום שם, הייתה בנובה, ועדיין לא הוכרה כנפגעת. "ב-7 באוקטובר הייתי בשירות סדיר. בדיוק חזרתי מחו"ל עם חבר שלי. אנחנו כמה חברים שתמיד היינו יוצאים למסיבות טבע. דיברנו על הנובה עוד כשהיינו בחו"ל, וקבענו שנהיה שם הלפרים". החברים אספו את ב' משדה התעופה. בן זוגה החליט שהוא עייף וחזר הביתה, והיא המשיכה לנובה עם שני חברים.

"רקדנו, ואז סביב ארבע וחצי הלכתי לקנטה לשים את הראש. אמרתי להם: 'תעירו אותי בזריחה'", היא נזכרת. "בשש וחצי התעוררתי מהאזעקה. התקפלנו ונכנסנו לרכב, אבל לא באמת הצלחנו לזוז". באותו שלב החלו צעקות שיש מחבלים בשטח המסיבה. "התברברנו בערך שלוש שעות. לכל כיוון שהתחלנו לנסוע היו מחבלים. לא ידענו לאן לנסוע, וראינו דברים מזעזעים. בסוף הגענו לצאלים".

רק בשעות אחר הצהריים הצליחה ב' להגיע לביתה. זמן קצר לאחר מכן היא החליטה לחזור לצבא. "מבחינת העשייה שלי הייתי שקועה לגמרי בצבא. זה עזר לי לא לשקוע בעצמי. היה לי קשה בסיטואציות חברתיות, הרגשתי שאני לא מסוגלת לנהל שיחות חולין עם אנשים. במשך שנה וחצי הייתי כל הזמן דרוכה וסבלתי מחרדות. הייתי מדברת עם מישהו, ופתאום נכנסת לחרדה. היה תקופה שהיו לי המון סיוטים, הייתי חולמת שאני בורחת ממחבלים, שיורים עליי".

ב' מספרת שהחלה בהליך מול אגף השיקום, אך הוא פשוט לא התקדם. "ידעתי שאני רוצה לקבל אחוזי נכות, כי צריך אותם אפילו בשביל מלגת לימודים. התהליך הוא שצריך לעבור ועדה, והשאר הם קובעים לך אחוזי נכות ואז את מקבלת את הזכאות מהמדינה. כבר לפני יותר משנה הלכתי לפסיכיאטרית פרטית שתיתן את חוות הדעת שלה, והגשתי למשרד הביטחון את כל המסמכים"

מה קורה מאז?

"ממש כלום. יש לי חברים באזרחות שכבר מזמן קיבלו אחוזי נכות. עד שלא יקבעו לי ועדה, כל החיים שלי בהמתנה. ברגע שיקבעו לי אחוזי נכות, אוכל לקבל מימון לטיפולים נפשיים או אפילו מלגה לפסיכומטרי".

מבית עולה באש – ישירות לתמרון בעזה ולבנון

עם נועם ארוש היה קשה לשוחח. מאז שהשתחרר מהשירות הוא נמצא בסבבי מילואים אינסופיים. "לנובה הגעתי עם גיא שמחי, ששירת איתי בסיירת צנחנים", הוא מספר. "בשש וחצי התחיל הטבח. נמלטנו לרעים, הקיבוץ שגיא גדל בו, ושם פגשנו את הדר, חבר ילדות שלו, שהיה אז ביחידת מגלן. גיא הציע שנעזור לאזרחים. הוא חילץ אנשים ממיגוניות והעביר אותם לחדרים בקיבוץ", נזכר ארוש.

"היינו באחד הבתים עם עוד 12 אנשים. המחבלים התקרבו לשכונה והתחילו לירות על הבית. אמרנו לגיא להיכנס לממ"ד, אבל הוא נשאר על הבית. אני הייתי האחרון שנכנס לממ"ד. שנייה אחר כך המחבלים פרצו לבית. גיא קפץ עליהם, הדר יצא מהמסתור עם הנשק והרג חלק מהם. אחר כך הוא יצא מחלון השירותים וטיפס לגג הבית. גם גיא ניסה לעשות זאת, אבל נפל מחוץ לבית, ומחבל ירה בו".

"הבית עלה באש. במשך ארבע שעות וחצי בקושי הצלחנו לנשום, עד שהגיע כוח שלנו". ארוש פונה פצוע לסורוקה ואושפז ליומיים בעקבות שאיפת עשן. יום אחרי ששוחרר מבית החולים חזר ליחידה. "משם תמרונים בעזה, ואז לבנון. בינואר 2025 השתחררתי. מאז עשיתי יותר מ-200 ימי מילואים". בהתחלה לא הבין את עוצמת הטראומה שחווה. "מיד חזרתי לעשות את מה שאני רגיל לעשות, כי זה הרגיש לי הדבר הנכון. הייתי קצין ניהול, הייתה לי אחריות מעבר ללוחם רגיל, והיה לי חשוב לחזור".

"על פניו אם תפגשי אותי ביומיום את לא תחשבי שאני נכה", הוא משתף. "אבל ההשפעות של המלחמה עליי זה שאחרי שעוברים דברים כאלה קיצוניים, והייתי קרוב למוות ארבע פעמים, אז הסף ריגוש שלי שונה מאוד משל אנשים רגילים, וזה התמכרות למצבי קיצון. היום אני חושב שאני כבר לא מסוגל לעשות שום דבר שהוא לא מילואים".

"כשהשתחררתי התחלתי לעבוד כאיש מכירות, אבל מהר מאד זה כבר לא סיפק אותי וחזרתי למילואים. קשה לי לחזור להיות אדם רגיל אחרי מה שעברתי", הוא אומר בצער. "אני גם לא מצליח לתת ביטוי לרגשות. במהלך המלחמה חבר טוב שלי התאבד. כל החברים התפרקו בלוויה, ואני עמדתי שם כמו בטון. גם עם בחורות - אני יכול לצאת עם מישהי נהדרת, אבל אחרי כמה דייטים אני לא מרגיש כלום. ברמה שאם היא תקום ותלך, זה לא יזיז לי. הדבר היחיד שמרגש אותי הוא דברים שקשורים למילואים, כמו לפוצץ מבנים. אני יודע להתעסק עם חומרי נפץ ואני גם נהג מבצעים, אז לנסוע בחושך בשטח לבנון ולדעת שכל רגע יכול לצאת מישהו זה כן מרגש אותי", הוא אומר ומדגיש שהוא כן היה רוצה לטפל בזה.

קיבלת איזשהו טיפול מאז 7 באוקטובר?

"לא. אפילו לא קב"ן. אני מפחד שיסמנו אותי כנכה. גם העובדה שאמרו שפגועי נפש לא יוכלו לשרת במילואים גורמת לי לא לפנות. השלב הבא הוא לפגוש איש מקצוע דרך אגף השיקום כדי לקבל חוות דעת ראשונית, אבל אני דוחה את זה. אני מפחד שנכה צה"ל לא יצליח להשתלב בשוק העבודה, שיתייגו אותי כנכה נפשית ולא ירצו להעסיק אותי. אבל הייתי רוצה לקבל טיפול מגורמי מקצועי שיגרמו לי לווסת את ההתמכרות לריגוש ולאדרנלין. אני לא יציב נפשית. אני יכול לשבת איתך, שהכול יהיה בסדר, וחצי שעה אחר כך להיות בעצבים".

"אני לא מצליח לתת ביטוי לרגשות. במהלך המלחמה חבר טוב שלי התאבד. כל החברים התפרקו בלוויה, ואני עמדתי שם כמו בטון"

"חיילים לא הלכו לטיפול, אלא חזרו לשירות – חלקם עוד באותו יום, אחרים כמה ימים אחר כך", אומרת מירב הירש. "הם לא נכנסו למסגרת שתמכה בהם, לא עצרו לטפל בעצמם, אלא חזרו מיד לתעסוקה מבצעית. הם שמו את עצמם ואת הנפש שלהם בצד. אם אנחנו יודעים שהסיכוי לפתח פוסט-טראומה קטן ככל שמטפלים מוקדם יותר, האינטרס הלאומי הוא שהם יקבלו טיפול כמה שיותר מהר. זה לא קורה. שלוש שנים אחרי ועדיין לא כולם הגיעו לוועדות, כי משרד הביטחון מזמן לוועדות רק שנה אחרי השחרור. הם גם לא באמת מסוגלים לחזור לעבוד. איך הם אמורים להחזיק את החיים שלהם? אלה צעירים שרק השתחררו מהצבא. אם המדינה לא נותנת להם את כל המענים ואת כל המעטפת, איך מצפים שהם ימשיכו לתת לה?".

הסיפור של רונית: אחוזי הנכות שנחתכו בחצי

רונית (25) הצליחה, אחרי מסע של יותר משנתיים, לקבל אחוזי נכות נפשית. אלא שלפני כחצי שנה הם נחתכו בחצי, ומאז היא מנסה לשרוד. "בנובה הייתי בשירות סדיר כמפקדת במשמר הגבול. הגעתי למסיבה עם עוד 30 חברים. במהלך הבריחה כל מה שחשבתי עליו היה איך אני מצטרפת לצוות שלי וליחידה שלי". אחרי שהצליחה להימלט בטרמפים, הגיעה לתל אביב רק על מנת לקחת את הנשק שלה. "כל הכבישים היו עדיין בסכנה, אבל חברתי ליחידה שלי", היא מספרת. לדבריה בכל התקופה שאחרי, הלחימה נמשכה 16 שעות ביום. היא שקעה בעשייה ולא חשבה בכלל על מה שהיא עברה.

"הייתי חיילת בודדה, לא הייתה לי אמא שתוכל לממן לי פסיכולוג. במשך החודשים האלה לא קיבלתי כלום, שום סוג של טיפול"

"הרגשתי שהעשייה תשמור לי על השפיות", היא מספרת. "עדיין לא הבנתי בכלל מה זו פוסט-טראומה". אלא שכעבור שמונה חודשים הטראומה התפרצה.

"ניסיתי להדחיק את הקשיים ופשוט לשקוע בעבודה. ואז התחילו תסמיני הפוסט-טראומה - פלאשבקים, הגוף לא נרגע, לא הצלחתי להירדם, המוח לא כיבה את השאלטר, והיו לי התקפי זעם בכל מצב שהזכיר לי את הטראומה. אבל עדיין הייתי כל כך משימתית, ששמתי את הבריאות שלי בצד. החלטתי שלא מעניין אותי כלום, עד כדי כך שלא הלכתי אפילו להלוויות של חברים", היא משתפת.

בשלב הזה פנתה רונית למשרד הביטחון, אבל שם נאמר לה שכדי להגיש תביעה, עליה להשתחרר תחילה. "אמרתי אני לא רוצה לצאת מהצבא, אבל כן רוצה טיפול פסיכולוגי. הפנו אותי לקב"נית, שלא הייתה פסיכולוגית או עובדת סוציאלית קלינית. הלכתי אליה פעם אחת והבנתי שזה לא זה".

"פניתי שוב וביקשתי פסיכולוג. שוב אמרו לי שאני קודם צריכה להשתחרר. אמרתי שאני משתחררת בעוד שנה וחודשיים, שאני רוצה להשתחרר בכבוד ולא לצאת על רקע נפשי".

שמונה חודשים לאחר מכן התסמינים החריפו, ומפקד היחידה מציע לה לעבור לתפקיד מנהלי, כזה שבו היא לא תצטרך להיות בשטח. היא מסיימת את השירות בזמן המיועד, ולאחר השחרור מתחילה להיאבק על הזכויות שלה.

"הייתי חיילת בודדה, לא הייתה לי אמא שתוכל לממן לי פסיכולוג. במשך החודשים האלה לא קיבלתי כלום, שום סוג של טיפול", היא מספרת. "כשמתחילות הוועדות, את צריכה להוכיח שהפציעה הנפשית נגרמה מהנובה. לוקח חמישה חודשים עד שאני בכלל מקבלת הכרה זמנית. ובזמן הזה אף אחד לא משלם לי שכר דירה או הוצאות מחייה בסיסיות. נכנסתי לתקופה שבה פשוט נלחמתי על החיים שלי".

"החלפתי עבודות, חטפתי התקפי חרדה בזמן העבודה, ובסוף גם פוטרתי פעם אחר פעם. המצב הנפשי שלי הידרדר, ורק כשהכרתי את עמותת 'לב בטוח' (עמותת בריאות נפש שהוקמה אחרי 7 באוקטובר ומאפשרת תמיכה בשורדי המסיבות ללא עלות ממטפלים מנוסים בעבודה עם חוויות טראומטיות קשות) סידרו לי פגישות שבועיות עם פסיכולוג". לפני כשנה רונית קיבלה זכאות לאובדן כושר עבודה מלא. "קיבלתי קצבה חודשית. מאותו רגע גם קיבלתי מימון לפסיכיאטר והחזרים על תרופות", היא מספרת, אך מוסיפה שמהר מאוד המצב השתנה.

"לפני חצי שנה הורידו לי את הזכאות בחצי, למרות שהפסיכיאטר קבע שאני זכאית לאובדן כושר עבודה מלא. מסבירים לי שזה לטובתי, כדי שאצא לעבוד. מתוך מה שאני מרוויחה הרוב הולך על שכר דירה. אני במינוס גדול ורק מנסה לשמור את הראש מעל המים".

"כשמתחילות הוועדות, את צריכה להוכיח שהפציעה הנפשית נגרמה מהנובה. לוקח חמישה חודשים עד שאני בכלל מקבלת הכרה זמנית"

רונית מדגישה שהיא תרמה למדינה וסיימה את השירות למרות הקשיים, ולכן היא לא רוצה רחמים, אלא רק לקבל את הזכויות שמגיעות לה. "החלום שלי הוא לעבוד ולהרוויח הרבה כסף. אבל ככל שאני מלחיצה את עצמי יותר, אני נחנקת, שוקעת בדיכאון, ועלולה לפגוע בעצמי, לנתק את הטלפון ולא לענות לאף אחד. אני לא רוצה להגיע למצבים כאלה. משרד הביטחון סוגר לי את הברז כדי להכריח אותי לעבוד, אבל זה פשוט לא עובד כשהמצב הנפשי שלי קשה".

העדות של נריה: "אמרו לי להיפגש עם קב"ן בבסיס שבו חוויתי את הטראומה"

גם נריה גואלמן (23) מכיר את הבירוקרטיה הכרוכה במימוש זכויות מול משרד הביטחון. "התגייסתי ב-2021 לגולני, גדוד 13, ובהמשך עברתי לשרת כרס"פ של פלוגת תצפיתניות באוגדת עזה", הוא מספר. לנובה הגיע כדי לעבוד. את מה שחווה שם הוא מתקשה לשחזר. הוא רק אומר שנחשף לאירועים הקשים ביותר שאדם יכול להיחשף אליהם, ושאחרי 7 באוקטובר כבר לא היה מסוגל לחזור לבסיס.

"לקח כמעט עשרה חודשים עד שהכירו בי רשמית. במשך כל הזמן הזה הייתי בלי גב ובלי טיפול"

"הגעתי רק כדי לתת חיבוק לחיילות שלי ששרדו בחמ"ל", הוא אומר. "בינתיים ניסיתי להבין מה הזכויות שלי. במשרד הביטחון אמרו לי שרק אחרי השחרור אוכל להתחיל את ההליך לקבלת זכויות". לדבריו, גם הפתרונות שהוצעו לו לא היו רלוונטיים. "אמרו לי להיפגש עם קב"ן באוגדת עזה. בבסיס שהיה כבוש ב-7 באוקטובר, במקום שבו חוויתי את הטראומה", הוא אומר בכעס. "לקח כמעט עשרה חודשים עד שהכירו בי רשמית. במשך כל הזמן הזה הייתי בלי גב ובלי טיפול. אני מגיע ממשפחה דתית עם 11 ילדים. גם אבא שלי הוקפץ למילואים, כך שהמשפחה לא יכלה לעזור לי.

"זו הייתה תחושת הפקרה מתמשכת. גם בנובה התקשרתי עשרות פעמים למשטרה ואף אחד לא ענה. שכבנו שם, נחשפנו לאירועים נוראיים וחיכינו שהצבא הכי חזק בעולם יבוא. במובן מסוים זה קיבע אצלי את תחושת חוסר האונים. אתה מרגיש מופקר בתוך הטראומה. אתה לבד בעולם", הוא אומר.

לאחר עשרה חודשים נריה הוכר עם 50% נכות נפשית לצמיתות. במקביל הוא נאבק על הכרה בפגיעה הפיזית שממנה הוא סובל: "יש לי ירידה בשמיעה בשתי האוזניים. עד היום לא זימנו אותי לוועדה. כשפצמ"רים נוחתים לידך ו-RPG מתפוצץ מטרים ממך, הציפייה היא שמישהו ייקח על זה אחריות".

"זו הייתה תחושת הפקרה מתמשכת. גם בנובה התקשרתי עשרות פעמים למשטרה ואף אחד לא ענה"

"יש חיילים שעדיין לא קיבלו הכרה מספקת, ולכן אינם יכולים לקבל את סל המענים שהם זקוקים לו", מסבירה מירב גילי הירש. "ויש גם כאלה שלא קיבלו שום הכרה. גם מבין מי שכן הוכרו, לא בטוח שהם מקבלים את כל המענים. זה התפקיד של המדינה להושיט להם יד. היא צריכה לעשות את זה בכל הרבדים – נפשית, כלכלית פיזית. אגף השיקום צריך להרים טלפון לכל אחד ואחד ולבדוק מה מצבו. לא כדי לסמן וי, אלא כדי לעשות בדיקה אמיתית ולהכווין אותם למענים שמתאימים להם".

שתי אחיות בנובה: האזרחית קיבלה טיפול, החיילת נשארה מאחור

ד', שהייתה עם אחותה במסיבת הנובה, השתחררה ומיד נקראה למילואים. "כשאני במילואים אין לי את הפניות הרגשית והנפשית להתעסק בתביעה", היא אומרת. "אחרי שהמילואים הסתיימו, הטראומה התפרצה במלוא העוצמה. יצאתי לעולם האמיתי כשורדת נובה, והכול צף. סיוטים, עוררות יתר. אנחנו עדיין במלחמה. אפילו הודעה על סבב מול איראן מכניסה לחרדה".

"ה-17 אלף שקל שהאזרחים קיבלו מיד ואנחנו לא, יצרו בינינו פער עצום. הייתי עם אחותי בנובה, אבל היא הייתה אזרחית. היא קיבלה מיד טיפולים וגם את מענק ה-17 אלף שקל. בסוף זה כסף שנותן מרחב נשימה, כי אף אחד לא באמת מסוגל לחזור לעבוד מיד אחרי 7 באוקטובר. התחלתי עבודה שבועיים לפני הנובה, אבל מאז לא הצלחתי לחזור אליה".

"17 אלף שקל לחיילים זה גרוש וחצי במונחים של תקציב המדינה, אבל בשבילם זו עזרה משמעותית", אומרת מירב גילי הירש. "אבל מעבר לכסף, המענק נועד לסגור פער ערכי. איך אפשר להגיד לחיילים שהיו שם: האזרחים שהיו לידכם קיבלו ואתם לא? ככה בונים את דור העתיד של מדינת ישראל? אתם לא תקבלו בגלל שלבשתם מדים? זו אמירה קשה מאוד שלא לומר פוצעת".

רונית מסכמת: "החברים שלי, שהיו אזרחים בנובה, קיבלו מענקים, טסו לריטריטים והתחילו את תהליך הריפוי. בזמן הזה אני הייתי בצבא. לא התמודדתי עם מה שעברתי, אלא רק המשכתי לתת את עצמי למדינה. היום כבר יש להם אחוזי נכות קבועים, שקט נפשי, והם יכולים לבחור אם לעבוד ובאיזה קצב. אני עדיין מתמודדת עם הניירת, עם עוד פסיכיאטר, עוד ועדה זמנית ועוד פגישה עם עובדת סוציאלית".

"העמותות הן היחידות שמלוות אותי בשלוש השנים האחרונות, ואת זה הייתי מצפה לקבל מהמדינה", אומרת ב'. אתה לא מבין בדברים האלה, אתה ממש אבוד, לי גם ממש קשה עם בירוקרטיות, אתה מבין שיש עומס בהתחלה, אז אני לא לחצתי, אבל בסוף עובר זמן ומישהו צריך לעשות את העבודה שלו".