בחמאם אל-מליח נותר מבנה אחד בלבד, ריק ונטוש. על רצפתו פזורים משחקי ילדים, מעט רהיטים וחוברות לימוד המעידות כי שימש בעבר כבית ספר יסודי. עד לפני חודשים ספורים התגוררו בו כעשר משפחות של רועים פלסטינים, ומסביב עדיין ניכרים שרידי מבנים שנהרסו. כיום לא נותר בו אף תושב.

על האירועים שהובילו לנטישה ניתן ללמוד דרך קבוצת ווטסאפ. ב-9 במרץ, ב-04:29, פורסם עדכון בקבוצת "פעילי.ות בקעת הירדן", שבה חברים פעילים ישראליים שמסייעים לרועים הפלסטינים: "עכשיו – מתנחלים מתפרעים בחמאם אל-מליח, צפון הבקעה". בהודעה נכתב כי מתנחלים יידו אבנים לחדר שבו שהו פעילים, גרמו נזק לציוד ופרצו לאחד הבתים.

לצד תמונת אבן שנמצאה במקום כתב אחד הפעילים: "פגעו בכתף שלי. זו אבן גדולה יותר מכף היד שלי. איני צריך טיפול. אחרי זה הקיפו את הבית לדלת הראשית, דפקו עליה חזק וניסו לפרוץ אותה תוך כדי צרחות מאיימות. אחרי דקה עזבו את הדלת, חזרנו לשמוע עוד חבטות וניפוצים של חפצים בחוץ, ואז השתרר שקט, כבר חמש דקות. חשוך בחוץ אז אנו לא יודעים אם הם עזבו את המקום או לא".

למחרת פורסם עדכון נוסף: "התקפת מתנחלים – יום שלישי ברצף – חמאם אל מליח. תושב מבוגר פצוע קל, רכב הושחת בחומרה". לפי הדיווח, שני פעילים הותקפו, בהם עיתונאי זר שטען שבעטו בראשו וגנבו את הטלפון שלו. לצד ההודעה פורסמו תמונות של העיתונאי ועדות של פעיל נוסף. לדבריהם, שוטרים בזירה "עשו כל שביכולתם להטיל ספק ואף להציג את הפעילים כאשמים באירוע". עוד נטען כי לא עוכבו חשודים ולא נעשו ניסיונות לאתר את הטלפון שנגנב.

באותו שבוע סייר באזור מפקד חטיבת הבקעה, אל"מ גלעד שריקי. אתר "המקום הכי חם בגיהנום" דיווח כי שריקי אמר לתושבים: "זה שטח C, שטח צבאי – עדיף שאתם תלכו מאשר שאנחנו נגרש אתכם". מנגד, באתר "דבר" דווח כי הבטיח לתושבים כי צה"ל מחויב גם לביטחונם.

מבחינה צבאית, ההגנה על תושבי חמאם אל-מליח אינה משימה מורכבת. במרחק של כחצי קילומטר בלבד ממוקם בסיס של חטיבת חשמונאים. הבסיס נראה היטב מהכפר, וכפי שנהוג לומר בשפה הצבאית – הוא "שולט עליו בתצפית". למרות זאת, ההתקפות נמשכו, ולבסוף השיגו התוקפים את מטרתם.

במקום התקיימה תפילה שנועדה לחזק את "הנוכחות היהודית במקום"

ב-6 באפריל היה זה אלישע ירד, מאנשי הגבעות הבולטים, שעדכן בקבוצת "חדשות הגבעות": "הלל חגיגי הבוקר בחמאם אל-מליח – אתר טבע נוסף בבקעת הירדן ששב לידיים יהודיות בזכות פעילות מאומצת של נקודות התיישבות באזור". לדבריו, במקום התקיימה תפילה שנועדה לחזק את "הנוכחות היהודית במקום". כך הסתיים סיפורה של קהילה נוספת שנעקרה מביתה.

כך דוחקים המתנחלים את התושבים מבתיהם

ברחבי הגדה המערבית נאבקות קהילות רועים פלסטיניות על המשך קיומן מול מדיניות שנועדה לדחוק אותן מאדמותיהן. אלימות מתנחלים, התרחבות חוות חקלאיות והגיבוי שמעניקות להן הרשויות – ובהן הצבא והמשטרה – כבר הביאו לעקירת עשרות קהילות. בצפון בקעת הירדן הגירוש מאופיין גם בשימוש בשטחי אש צבאיים, ובמניעת גישה למקורות מים.

אחת הקהילות המאוימות היא פארסייה, שבה מתגוררות ארבע משפחות המגדלות צאן. מדובר במחנה אוהלים השוכן ממערב לכביש אלון, בתוך "שטח אש 900". שטח זה הוכרז כשטח אימונים מיד לאחר כיבוש הגדה המערבית ב-1967. לדברי התושבים, במשך עשרות שנים כמעט שלא נערכו בו אימונים.

אחמד אבו מוחסן, בן 35, מספר שמשפחתו חיה בפארסייה זה כ-45 שנים. במשך עשורים נהגו בני המשפחה לרעות את עדריהם בגבעות הסמוכות ללא הפרעה. לדבריו, תחת הממשלה הנוכחית, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, המציאות השתנתה.

"תמיד היינו יכולים לרעות בכל האזור", הוא אומר. "באוקטובר לפני שנתיים התחילו הבעיות, ומאז לא נותנים לנו לצאת בכלל. הגיעו מתנחלים חדשים, כל אחד יושב על גבעה ושולט בערך ב-5,000 דונם. יש לי שדה פרטי, וגם אליו לא נותנים לי להגיע. יש הרבה אוכל לכבשים בהרים, אסור לנו ללכת לשם". אם הולכים, "מגיעים המתנחלים, עושים בעיות, אחר כך מגיע הצבא", משיב אחמד. "הם כל הזמן אומרים שזה שטח אש. המתנחל נמצא בתוך שטח האש, רועה שם, ואף אחד לא אומר לו מילה".

ה"מתנחלים" הם בעיקר אנשי חוות באזור. כך למשל בשלוש הזדמנויות בשנתיים האחרונות הוציא בית המשפט צווים המורים לתושב חוות "טנא ירוק" בשם גלעד עמוסי, להימנע מהטרדת תושבי פארסייה.

ב-2024 תיארה השופטת אפרת אייכנשטיין שמלה מבית משפט השלום בירושלים סרטונים שהוגשו לבית המשפט, "בהם נראה המשיב (עמוסי) עם אדם נוסף, כשהם מגיעים למתחם המגורים בו מתגורר המבקש עם בני משפחתו, מתיישבים על כיסאות דיירי הקהילה, מעשנים, מציבים גזיה... ושותים בסמוך לפתח סככת המגורים, לעתים ממש לצד אנשי הקהילה שיושבים בפתח מקום מגוריהם". עוד ציינה השופטת כי ניתן לראות בסרטונים כי עמוסי ואדם נוסף מגיעים גם לאזור מתחם המגורים.

לפני כשנה הקימו מתנחלים פרגולה וגדר התוחמות את מתחם המגורים של פארסייה. באוגוסט הוציא המינהל האזרחי צו להפסקת עבודות, והמדינה הודיעה לבית המשפט כי המבנים הוקמו ללא היתר. אלא שהפרגולה והגדר עדיין שם, ותושבי פארסייה נמנעים מלעבור מעבר להן בדרכם למרעה.

בסוף חודש מאי ספגה הקהילה מכה נוספת. חיילי חטיבת הבקעה ואנשי המינהל האזרחי פשטו על כמה קהילות באזור. בפארסייה החרימו הכוחות רכב, טרקטור ושני עוקבי מים בטענה ששימשו להפרת צו האוסר כניסה לשטחי אש. מכיוון שהמדינה מסרבת לחבר את המקום למים, ההחרמה הותירה את התושבים ללא יכולת אפילו להוביל למקום במכליות מים שהם רוכשים מכפרים סמוכים.

המדינה מסרבת לחבר את המקום למים - והחרמת מכליות הותירה את התושבים ללא יכולת להוביל למקום מים

המינהל האזרחי הודיע כי יסכים להשיב את הציוד בתמורה לתשלום של 26 אלף שקלים. תושבי פארסייה עתרו לבג"ץ נגד ההחרמה, באמצעות עו"ד רעות שאער מהאגודה לזכויות האזרח, אולם העתירה נדחתה. בית המשפט קבע כי עליהם למצות תחילה את ההידברות מול המינהל האזרחי. בינתיים מתקיימת הקהילה בסיוע חיצוני כמעט מלא. היא תלויה במתנדבים ישראלים שמביאים למקום מים. בהיעדר אפשרות לצאת למרעה, אותם מתנדבים מספקים גם תבואה לצאן.

במקביל, כשמדובר במתנחלים מתברר ששטחי האש הצה"ליים פחות מקודשים. כך למשל חשף בעבר הארץ כי ב-2012 נגרעו 900 דונמים משטח אש 903, והועברו לטובת הרחבת ההתנחלות אלקנה. בשנה שעברה, בעקבות עתירה של ארגון "שלום עכשיו", פרסם המנהל האזרחי הקצאות לשטחי מרעה בהיקף של 16 אלף דונם. אף שלא צויין למי ניתנו אותם היתרי מרעה, מעל 99% מהקרקעות שהקצתה המדינה לאורך השנים בשטחי C היו לישראלים, וניתן להניח בסבירות גבוהה שכך גם הפעם.

הבתים נהרסים למרות צווי המניעה

דרומה משם, בעין אל-חילווה, פוגשים את אורי וצביה, שניים מחברי קבוצת "פעילי.ות בקעת הירדן". השניים, פנסיונרים המגיעים לאזור לפחות פעם בשבוע, מלווים את הרועים, מתעדים אירועים ומנסים לחצוץ בינם לבין המתנחלים. הם מבקשים שלא לפרסם את שם משפחתם ומעדיפים שלא להצטלם.

"כל הבתים תחת צווי הריסה", הם אומרים ומצביעים לעבר הקהילה. "למשפחה הזו הרסו את הבית למרות שהיה להם צו מניעה. הם עמדו מול הכוחות עם הצו ביד, אבל המהרסים דחפו אותם הצידה. לכן אפשרו להם להקים אוהל חלופי קטן. גרו כאן אבא, אמא ושלושה ילדים, והיום הם מצטופפים באוהל. מימין לעץ אפשר לראות הריסות של בית נוסף, שבו התגוררה אלמנה נכה. והמשפחה שנמצאת שם? לפני שבועיים-שלושה הרסו גם לה את הבית. היום הם יושבים בין ההריסות".

השניים עוברים מבית לבית, מספרים מי התגורר בו ומתי נהרס. אחר כך הם מסבירים כי שטחי האש הם "עוד כלי בארגז הכלים של המדינה כדי לגרש את הרועים", לצד אלימות מתנחלים וכלים מנהליים כמו צווי הריסה. גם כאן, הם אומרים, הוקמו גדרות המונעות מהרועים הפלסטינים להגיע לשטחי המרעה.

בצדו המערבי של הכביש ניצב מאהל ובו כמה פרות שמצבן הירוד ניכר לעין. לדברי הפעילים, בדומה לפארסייה, גם כאן איבדו הרועים את הגישה למרעה ונאלצים להסתמך על מזון שמביאים למקום מתנדבים. חלק מהעדר כבר נמכר, והשאר מצליח איכשהו לשרוד כך, לבינתיים.

"לא כל הישראלים שותפים לכתם המוסרי"

פתחי דע'ארמה, בן 67, מספר שכמעט מדי שבוע הוא, משפחתו או שכניו נתקלים בתקיפות מתנחלים. הוא מצביע לעבר ההרים ומתאר כיצד נהגו לרעות בהם את עדריהם. "סגרו אותנו בגדר, כמו בית סוהר", הוא אומר. כשנשאל כמה זמן יוכלו להמשיך לחיות כך, הוא מקווה שלאחר הבחירות יחול שינוי.

אורי משוכנע שהמתרחש הוא יישום של "תוכנית ההכרעה" שפרסם השר בצלאל סמוטריץ' ב-2017. עיקרי התוכנית כוללים סיפוח שטחים, הרחבת ההתיישבות היהודית ועמדת הפלסטינים בפני שתי אפשרויות: חיים תחת שלטון ישראלי ללא אזרחות, במסגרת ממשלים אזוריים, או גירוש למדינות ערב.

"התוכנית הזו עלולה להותיר כתם מוסרי לדיראון עולם על מדינת ישראל ועל העם היהודי", הוא אומר. "הטענות שהופנו כלפי יהודים לאורך הדורות – שהם דואגים רק לעצמם ומשתלטים על כל מה שמסביבם – מקבלות ביטוי. אנחנו, כיהודים מבוגרים וכבנים לדור של ניצולי שואה, נמצאים כאן כדי לנסות לעצור, לדחות ולמתן את התהליך, וגם להראות שלא כל היהודים והישראלים שותפים לו".