באחד מרגעי השיא של הסרט המופתי "ואלס עם באשיר", יושבת דמותו של היוצר ארי פולמן לשיחה עם החבר המטפל ומתארת לו את ליל הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בלבנון: "אני אגיד לך מה מדהים אותי. היה טבח, את הטבח עשו נוצרים. מסביב היו מעגלים של אנשים, שלנו. כל מעגל היו לו רסיסי מידע. במעגל הראשון היה הכי הרבה מידע ועדיין לא נפלו לאנשים האסימונים, לא הבינו שמה שהם רואים זה רצח עם". פולמן, שזיכרון מלחמת לבנון הראשונה בה שירת כלוחם, נמחק אצלו במשך שני עשורים, נזכר פתאום בפצצות התאורה שנורו והאירו באור יום את הזוועות שביצעו הפלנגות בתושבי מחנות הפליטים הפלסטינים. 

החבר המטפל ששומע את תיאור אותו הלילה מניח הסבר לשכחה של פולמן: "הסיבה שלא זכרת את הטבח, בגלל שבתפיסה שלך המעגל הראשון של הרוצחים והמעגל שמסביב היה אותו מעגל. בגיל 19 הרגשת אשם, לוהקת לתפקיד הנאצי בעל כורחך. זה לא שלא היית שם, היית שם, הרמת תאורות, אבל לא עשית את הטבח".

ארבעים שנה אחרי מלחמת לבנון הראשונה וכאשר ישראל רק מתחילה להתמודד עם השלכות טבח ומלחמת השבעה באוקטובר, פולמן משמש דוגמה למה שהפסיכולוגיה מכנה כיום "פציעה מוסרית" (Moral Injury). מונח חדש יחסית שעדיין לא זכה לאבחנה רשמית אבל מוכר כתופעה קלינית עם ביסוס מדעי רחב. "שנים אמרו שזה PTSD אבל PTSD הוא מצב של סכנת חיים", מסביר פרופ' יוסי לוי בלז, שחוקר את התופעה מזה כעשור והרבה לפני השבעה באוקטובר. "ארי פולמן לא היה בסכנת חיים. הוא עמד על הגג וירה פצצות תאורה. אבל הוא מספר כי הקוד המוסרי הפנימי שלו אמר לו: היית לא בסדר. שיתפת פעולה עם טבח". 

במילים אחרות, "פציעה מוסרית" היא הקונפליקט בין הקוד המוסרי של האדם לבין מעשים שביצע או היה עד להם. וכפי שמיד נראה, עלולות להיות לכך השלכות קשות על הנפש, מדיכאון ועד מחשבות אובדניות. "הצבא, כמו כל מדינת ישראל, יצא למלחמה אחרי השבעה באוקטובר בעמדה מאוד תוקפנית", מתאר לוי בלז. "הביטוי Never Again is Now שהדהד בתחילת המלחמה, אמר בעצם: אנחנו הולכים להתמודד עם הנאצים המודרניים". לדבריו, הלך הרוח הזה יצר קרקע פורייה לפציעות מוסריות שמתגלות רק בדיעבד. "כשאתה נכנס ככה ללחימה עם רצון לנקמה, אתה עושה דברים שלאחר מכן יכול להיות שתתבונן עליהם אחרת".

לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי באוניברסיטת חיפה, אינו רק חוקר היושב אי-שם במגדל השן. הוא דוגמה נדירה למצב שבו חוקר מוצא את עצמו גם בשדה המחקר האקדמי וגם בשדה הקרב בעת ובעונה אחת. מאז השבעה באוקטובר הוא שירת קרוב ל-300 ימי מילואים, כאשר במסגרת תפקידו כפסיכולוג קליני בחיל המודיעין, פגש מאות חיילים בשדה הקרב ובהמשך כשפשטו מדים, בחדר הטיפולים או בריטריטים שליווה. הסיפורים ששמע מהם אינם אנקדוטליים, הם מטרידים, דורשים תשומת לב, ונמצאים בהלימה לתוצאות מחקרים שערך לוי בלז בעשור האחרון עם עמיתו, פרופ׳ גדי זרח מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת אריאל, על "פציעה מוסרית" והשלכותיה על הנפש. 

"שמעתי לא מעט חיילים מספרים על מקרים שבהם הם ירו באנשים ואחר כך התברר שהם בלתי מעורבים", מספר לוי בלז. "בחיל המודיעין פגשתי מקרים של אנשים שאמרו, 'תקשיב, שמתי איקסים על בתים שבחודש הראשון גמרו 2,000-3,000, פלסטינים' וזה היה נראה נכון, זה היה נראה צודק, ואני גם לא אומר את זה בביקורת כי באמת ככה היינו וככה הרגשנו. המושג הזה שנקרא 'נזק אגבי', שהיה מאוד-מאוד נוקשה לפני המלחמה, הפך להיות הרבה יותר נזיל בתוך תחילת המלחמה. שוב מתוך אותן נסיבות, כי אם סינוואר יושב בתוך בניין ומסביבו 50 או 100 בני אדם, אתה מבין שהשאלה אם להוריד אותו או לא, היא שאלה יותר קלה מאשר בשישה באוקטובר".

"עדיין אין לנו נתונים ודאיים וחד משמעיים על זה, אבל ממדגמים שונים והניסיון הקליני ניתן לומר שכ-40-50 אחוזים מחיילי צה"ל, בדגש על מילואים, התמודדו במהלך הלחימה עם אירועי פציעה מוסרית", אומר פרופ' לוי בלז

"מחזיקים עולל קטן וטהור ופתאום זה עולה"

לא כולם יחוו את ההשלכות של פציעה מוסרית, בטח לא מיד, אבל מי שמתקיים אצלו קונפליקט בין המראות והמעשים לבין קוד מוסרי פנימי, נמצא בקבוצת סיכון. "אחת המורכבויות של פציעה מוסרית זה שלא תמיד היא מופיעה בשנייה שאתה מבצע את הפעולה, אבל לפעמים - שבוע אחר כך, שבועיים אחר כך, כשאתה מוריד את המדים בסיום המילואים ולפעמים גם שנים לאחר האירועים", אומר לוי בלז. "פגשתי לא מעט אנשים שזה קורה להם כשנולד להם ילד ראשון. הם מחזיקים עולל קטן וטהור בידיים ואז פתאום עולה להם במחשבה האירוע ההוא, הקונפליקט ההוא, רגע מהמלחמה ההיא והסתירה בין הערכים שלהם, בין העמדות שלהם כלפי העולם, בין העמדות שלהם כלפי בני אדם והאנושות כולה, לבין מה שהם ביצעו או ראו. הסתירה הזאת הופכת להיות בלתי נסבלת והיא זו שבלב הפציעה המוסרית".

לוי בלז וזרח החלו לחקור את התופעה בשנת 2017 בקרב חיילים בישראל. "ב-2017 התחיל בעולם גל של מחקרים שבודקים את את הנושא הזה", כך זרח, "ואמרתי שלא יכול להיות שאין פה בישראל, מדינה למודת טראומה עם אחוז מאוד גבוה של חוקרי טראומה באוכלוסייה, מחקר על הנושא החשוב הזה. משם זה התחיל, ניסיון לבדוק האם התופעה הזאת קיימת גם פה בישראל".

מאז פרסמו השניים קרוב ל-30 מאמרים וביצעו מחקרים עוד לפני השבעה באוקטובר, בקרב לוחמים לשעבר, אנשי צוות רפואי בתקופת הקורונה. בחלק מהמחקרים עקבו השניים אחר לוחמים מהשירות הסדיר ועמוק אל תוך חיי האזרחות שלאחר מכן, תוך שהם מצביעים על נוכחות בולטת של פציעות מוסריות. "אחד הממצאים הראשונים שהראינו עוד ב-2019, הוא שכמו כל צבא אחר בעולם, הצבא האמריקאי או הבריטי, גם בישראל, בין 20 ל-35 אחוזים מהחיילים מדווחים על זה שהם חוו לאורך השירות הצבאי שלהם לפחות אירוע אחד עם פוטנציאל לפציעה מוסרית" , מספר זרח. "אלה אחוזים מאוד דומים למה שראינו בצבאות אחרים בעולם. הראינו במחקר שככל שבן אדם נחשף ליותר אירועים עם פוטנציאל לפציעה מוסרית, ככה הוא יותר מועד לתוצאות שלה וככל שיש לו יותר תוצאות, ככה הוא גם מועד ליותר להשלכות כמו סימפטומים פוסט טראומטיים וכיוצא בזה". 

בימים אלה אוספים החוקרים נתונים עדכניים ממלחמת השבעה באוקטובר. הם יפורסמו בחודשים הקרובים, אולם לוי בלז כבר מספק אינדיקציה ומעריך שהם יהיו גבוהים בהרבה מאשר עד שליש מהחיילים - נתונים של פעילות מבצעים בשגרה. "אין ספק שבקרב חיילי צה"ל וחיילי מילואים יש עלייה בשיעורי הפציעה המוסרית יחסית למצב של תעסוקה רגילה בשטחים", הוא אומר. "הניסיון הקליני וההבנות המדעיות שלנו מבהירים שכשיש מלחמה האינטנסיביות הרבה יותר גדולה, מספר הפעולות הרבה יותר גדול ולכן אפשר לשער ביתר ביטחון שמספר האנשים עם פציעה מוסרית עולה מאוד, כמו גם מספר האנשים עם PTSD. עדיין אין לנו נתונים ודאיים וחד משמעיים על זה, אבל ממדגמים שונים והניסיון הקליני ניתן לומר שכ-40-50 אחוזים מחיילי צה"ל, בדגש על מילואים, התמודדו במהלך הלחימה עם אירועי פציעה מוסרית".

"החברה שולחת את הילדים שלה לשדה הקרב, היא צריכה להיות אחראית להם. זה לא דיון פוליטי על כן מחליש לא מחליש, אלא על מה יכול לסייע ולשקם את מי שנדרש להתמודדויות הללו"

זרח מצביע על אלמנטים נוספים שמעלים את הסיכון: "אנשים יצאו למלחמה הזאת להגן על המדינה, כשחלקם בעצמם פגועים, הרי אין פה מישהו שלא מכיר מישהו (שנפגע), ולצאת עם עוצמות כאלה זה לפעמים מטלטל במפגש עם הצד השני. ואז אתה אומר רגע, ׳מה עשיתי, זה היה נכון או לא נכון?׳ שאלות מהסוג הזה. ודבר נוסף, ואולי הכי חשוב, זה שזו מלחמה שהתרחשה בסביבה אזרחית עם אויב, שבציניות, הרבה פעמים השתמש באוכלוסייה האזרחית ובמתקנים אזרחיים. מלחמה זה דבר נורא תמיד, אבל כשהיא בתוך אוכלוסייה אזרחית זה מעמיד חיילים בפני סיטואציות בלתי אפשריות, כשלא ברור מי הוא האויב ומי אזרח תמים". 

"זה לא אומר שצה"ל אינו צבא מוסרי"

המחקר בישראל הוא כאמור חדש יחסית בתחום. מחקרים שנעשו בעולם מצאו כי בקרב אלה שדיווחו על חוויה עם פוטנציאל לפציעה מוסרית, שישה אחוזים יפתחו את התופעה הרחבה של פציעה מוסרית, על כל ההשלכות שלה. "יש בגדול שתי קבוצות", מסביר זרח. "תופעות שקשורות בבושה, מה שאנחנו קוראים 'רגשות מוסריים', שזה כולל אשמה, הלקאה עצמית, גועל מעצמי, תחושה שעשיתי משהו נוראי, חוסר אמון ביכולת שלי להיות בן אדם מוסרי. הקבוצה שנייה היא מה שאנחנו מכנים, Trust Violation, 'הפרת האמון'. היא כוללת זעם, כעס, אובדן אמון במערכת, ריחוק מאחרים, ציניות, קושי מאוד גדול לשאת את הקשר הבין אישי. אתה רואה ששתי התופעות המרכזיות שקשורות בפציעה מוסרית קשורות בשינויים בדרך שבה אדם תופס את עצמו, את החברה, את העולם, את האופי שלו ואת מי שהוא". 

"בסופו של דבר פציעה מוסרית היא אירוע של אלה שתפיסת העולם המוסרית שלהם מורכבת יותר ופחות פשטנית. ואז יש קונפליקט בין הפעולה לבין מה שהם מרגישים"

לדברי החוקרים, אם הביטויים הללו לא מקבלים מענה טיפולי, הם עלולים להתפתח למגוון סוגים של פסיכופתולוגיה: "זה יכול להתבטא בתסמינים פוסט טראומטיים, תסמינים של דיכאון, חרדה, שימוש בחומרים ועד חשיבה אובדנית". 

מצפייה בהרצאות שנתנו הפרופסורים לוי בלז וזרח בכנסים מקצועיים, נראה שחלקים בקהל מזהים את המונח "פציעה מוסרית" כנפיץ. כזה שסותר את הנחת המוצא שצה״ל הוא "הצבא המוסרי בעולם". "היו גם הרצאות שבהם קמו אנשים וצעקו עלי, 'מה פתאום אתה אומר שחיילי צה"ל לא מוסריים'", לוי בלז משתף. "אז חשוב להגיד, פציעה מוסרית מתרחשת בכל צבא בעולם. ולא רק בצבאות, גם בארגונים, בבתי חולים, בבתי ספר בקרב מורים ובבית חולים לבריאות הנפש בקרב מטפלים. בצבא היא מתרחשת כל פעם כשצבא פוגש אוכלוסייה אזרחית בתעסוקה המבצעית שלו. זה קרה בארצות הברית במלחמות באפגניסטן ובעיראק וזה קורה בצבאות אחרים, כי כל פעם שיש חיכוך בין צבא לאזרחים יקרו פציעות מוסריות. זה לא אומר שצה"ל אינו צבא מוסרי, זה אומר שיש קונפליקטים כל הזמן. בדיוק כמו שלא נגיד שהצבא חלש כי יש בו חיילים שסובלים מ-PTSD, כך לא נכון להגיד שהצבא לא מוסרי כי יש בו פציעה מוסרית". 

עדות לנפיצות הנושא הציבוריות הישראלית מתקבלת גם מן העובדה שבצה"ל מעדיפים את השימוש במונח "פציעה זהותית" ולא פציעה מוסרית. זרח ולוי בלז נאלצים בכל הזדמנות להבהיר שלמחקר שלהם אין אג'נדה פוליטית (שניהם אגב גדלו באריאל מעבר לקו הירוק), אלא רק מוטיבציה עמוקה לסייע לכל מי שנפצע וכואב מאוד. "זה לא עניין פוליטי לטפל בחיילים", אומר זרח, "החברה שולחת את הילדים שלה לשדה הקרב, היא צריכה להיות אחראית להם ולעשות כמה שאפשר כדי לסייע. זה לא דיון פוליטי על כן מחליש לא מחליש, אלא על מה יכול לסייע ולשקם את מי שנדרש להתמודדויות הללו". 

ד"ר תמר לביא, פסיכולוגית קלינית מומחית לטראומה, ערכה בשיתוף פרופ' רחל דקל ספר ובו עדויות של עשרות אנשי טיפול שהיו בשטח בכל תקופת המלחמה ("קו של אור", הוצאת פרדס בשיתוף נט"ל). הספר שייצא לאור בימים הקרובים כולל פרק על פציעה מוסרית שכתבו הפרופסורים זרח ולוי בלז, והמונח, מעידה לביא, אינו זר למרחבי הטיפול שבו היא פועלת. "אנחנו רואים את זה המון, את מי שמתייסרים על פעולות שהם עשו: פגיעה באזרחים, ירי על בניינים שהתמוטטו, או לראות גופות בשטח ומה הכלבים עושים עם הגופות, או להיכנס לתוך בית ופתאום אתה רואה בו חדר ילדים. מצד שני, אתה נכנס לבית ויש חניית אופניים ופתאום מאחורי חניית האופניים יוצאים אליך חמושים שאם אתה לא יורה, הם יורים עליך, ואז אתה מבין שבפעם הבאה שאתה נכנס אתה קודם כל מרסס את החניית האופניים, או את החדר מדרגות, ורק אחר כך אתה נכנס".

"אנחנו רואים את זה המון, את מי שמתייסרים על פעולות שהם עשו - לראות גופות בשטח ומה הכלבים עושים עם הגופות, או להיכנס לתוך בית ופתאום אתה רואה בו חדר ילדים"

כאמור, לא כל מי שנכח בסיטואציות כאלה יחווה פציעה מוסרית. "אם אני מחלקת בגדול", כך לביא. "יש את מי שעושים פעולות והם חושבים שהן מוצדקות, בגלל מה שעשו לנו. יש את מי שנקלעו לסיטואציות והם מבינים שבתוך ההקשר הצבאי והסיטואציה של הלחימה, הם עושים דברים שלא שייכים למערכת הערכית של היום-יום והם יחיו עם זה, ויש את מי שלא מצליחים לחיות עם זה". 

"בסופו של דבר פציעה מוסרית היא אירוע של אלה שתפיסת העולם המוסרית שלהם מורכבת יותר ופחות פשטנית", אומר לוי בלז. "ואז יש קונפליקט בין הפעולה לבין מה שהם מרגישים. אני חושב שאנחנו רוצים חיילים כאלה כדי לשמור על צלם אנוש, בעיניי זה מחזק את הצבא". 

"אם אני מחלקת בגדול", אומרת ד"ר תמר לביא. "יש את מי שעושים פעולות וחושבים שהן מוצדקות, בגלל מה שעשו לנו. יש את מי שעושים דברים שלא שייכים למערכת הערכית של היום-יום והם יחיו עם זה, ויש את מי שלא מצליחים לחיות עם זה"

לא רק החיילים, אחד מכל שני אזרחים בסכנה

ממד נוסף של פציעה מוסרית, ואולי גם הכואב ביותר בתופעה הוא כאשר היא קשורה בתחושת בגידה. לביא מתארת מקרים מהקליניקה של חיילים שהופקרו: "אנשים שהשאירו אותם על כביש באמצע עזה כי 'עוד מעט תעבור שיירה', או חיילים שהמפקד שלהם לא הסתער בבוקר השבעה באוקטובר וחיכה לאישור בזמן שאחרים ירו במנעולים של מחסני החירום. הם חווים תחושה של הפקרה ושל בגידה והם מחזיקים את זה. באים לקליניקה שנתיים אחרי ומדברים על זה כי זה כואב להם". 

זרח מסביר כי חוויית הבגידה משותפת לחיילים ולאזרחים כאחד. לדבריו, "זו אחת הדוגמאות המובהקות לאיך פציעה מוסרית הופכת לחוויה משותפת. הגרפיטי 'איפה הייתם שמונה שעות?' הוא ביטוי לתחושת ההפקרה. בשיר '100' של ג'ימבו ג'יי הוא אומר, 'חייגנו מאה מאה פעמים, מאה לא עונים'. הוא אמר את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני".

צפו בקליפ לשיר של ג'ימבו ג'יי:

הנתונים שנאספו במחקריו של לוי בלז תומכים בכך באופן דרמטי: במדגם מייצג של החברה הישראלית שנערך חודש אחרי הטבח, 48% מהאוכלוסייה הישראלית דיווחו על חוויית בגידה מצד מנהיגים ומפקדים. יתרה מכך, מי שדיווח על תחושת בגידה סבל מרמות גבוהות יותר של דיכאון, שחיקה ותסמינים פוסט-טראומטיים גם שנה וחצי אל תוך המלחמה. "משבר החטופים יצר פצע מוסרי ענק", מוסיף לוי בלז. "לא מעט ישראלים הרגישו שהפעולות שמתבצעות בזמן אמת נוגדות את צו המצפון שלהם ושל החברה ממנה הם באים".

את המעקב אחר החברה הישראלית החל לוי בלז עוד לפני המלחמה, בשיאה של המחאה נגד המהפכה המשפטית. באוגוסט 2023, בשיא המחאה, דיווחו כ-73% עד 80% ממדגם מפגינים של 5,000 איש על חוויית פציעה מוסרית מסוג "בגידה" מצד מנהיגיהם. לטענתו, ייתכן שגם ההתנתקות ב-2005, ייצרה פצע דומה בקרב הציבור הדתי-לאומי, שלא קיבל בזמנו הכרה לכאב המוסרי שחווה.

״אם היינו עושים תהליך ומבינים שהחבר'ה בחולצות הכתומות, בנוסף לכל מה שהם חווים, חוו פציעה מוסרית מסוג בגידה, יש אולי סיכוי שכל מה שקרה במחאה המשפטית לא היה קורה"

״אם היינו עושים תהליך ומבינים שהחבר'ה בחולצות הכתומות (מתנגדי ההתנתקות), בנוסף לכל מה שהם חווים, חוו פציעה מוסרית מסוג בגידה כי הם ראו מפקדים מנהיגים ומוסדות מבצעים פעולות שנוגדות את הקוד המוסרי שלהם, והיינו אז נותנים להם הכרה לכאב שלהם ומציעים תהליכי תיקון, יש אולי סיכוי שכל מה שקרה במחאה המשפטית לא היה קורה", אומר לוי בלז. "האנשים האלו חוו עוצמה כזו של ניכור מאלה שהיו אמורים להכיר בכאב שלהם, שהם חווים פציעה מוסרית שבעיניי הם אמרו 'לא עוד, נפעל שאף אחד לא יעשה דבר כזה בעתיד'. עד כדי להפוך את המדינה ולשנות את אורחות חייה. עד כדי כך פציעה מוסרית יכולה להיות קשה וכואבת ועד כדי כך יש לה השלכות נפשיות". 

"האנשים האלו חוו עוצמה כזו של ניכור מאלה שהיו אמורים להכיר בכאב שלהם, שהם חווים פציעה מוסרית שבעיניי הם אמרו 'לא עוד, נפעל שאף אחד לא יעשה דבר כזה בעתיד'"

למרות הקושי, החוקרים אופטימיים לגבי היכולת של צה"ל והחברה הישראלית להתמודד עם הנושא, בתנאי שלא נברח ממנו - המסר ללוחמים שחזרו הביתה הוא חד משמעי: אתם לא לבד. "יש לכולנו חובה אתית להשתנות בעקבות מה שקרה", מסכם זרח. "להפוך לחברה יותר מכילה וחומלת על דברים שמתרחשים בשדה הקרב. ברגע שהחברה יותר חומלת, יש יותר סיכוי לשיקום".

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים