“הקטין ש' שמשפחתו מתגוררת במועצת בנימין, מנוצל לצרכי פשיעה לאומנית במאחז שממערב לייט"ב (התנחלות בבקעת הירדן, ש"ש). ביום שישי 1/8/25 הוא נצפה כשהוא מכה כלב של המאחז באבן. סרטון של הכלב לאחר ההתעללות מצורף. בנוסף לתצפית זו, פעילים במקום מתרשמים מהתנהגותו בשטח שמצבו הנפשי מידרדר. האם אתם מודעים להרעה במצבו במאחז בו הוא מוחזק לאורך תקופה ארוכה".

את ההודעה הזאת שלח ד"ר יורם שורק למועצה האזורית בנימין. מדובר באחת מעשרות הודעות ששלח שורק, פעיל של תנועת "מסתכלים לכיבוש בעיניים" לרשויות הרווחה - בעיקר במועצות האזוריות בנימין ובקעת הירדן. בשתיהן מזהים פעילי התנועה תופעה מחמירה והולכת של ירידה בגיל הילדים המשמשים כנערי צאן במאחזי החוות ובגבעות, והיותם של חלק מהנערים האלו "נוער בסיכון". כלומר, קטינים הנמצאים במצבים המסכנים אותם ואינם מקבלים תנאי ביטחון והתפתחות תקינה. 

רק לאחרונה עלה לכותרות בארץ ובעולם סרטון מזעזע, שבו נראה נער מכה במקל קשיש פלסטיני נכה, בעוד חברו מצלם זאת. הסרטון הופך קרביים, ומטריד וכך גם גילם של החשודים, כ-16 ו-17 (השניים זוהו ונעצרו לחקירת משטרה). 

לא מדובר באירועים נדירים. לפי נתונים שפרסמה לאחרונה התנועה לחופש המידע, מ-2019 נרשמה עלייה של 560% באירועים של פשיעה לאומנית בשטחים, וחלק לא מבוטל מהם מבוצע על ידי בני נוער. לפי הערכת המשטרה, כ-300 בני נוער בגבעות ובמאחזים מעורבים באירועי הפרת סדר ואלימות. בו-בזמן, בתקופת הממשלה הנוכחית הוקמו קרוב ל-200 מאחזים חדשים החולשים על כמיליון דונם, ובמקביל  גורשו למעלה מ-100 קהילות פלסטיניות מאדמתן. לפחות חלק מהמאחזים החדשים הם כר פורה להמצאותם של נערים בסיכון שנפלטו ממסגרות חינוך. 

את שורק ופעילי זכויות אדם המתעדים את המתחולל בשטחי הגדה, הנתונים אינם מפתיעים וגם לא גילם הצעיר של המעורבים. זמן רב שהם מתריעים על כך. "לפי חוק הנוער יש תבחינים למה שנקרא 'קטין נזקק", אומר שורק. "כלומר, אם עשה מעשה פלילי, נמצא בסביבה רעה, או בסיטואציות שמסכנות אותו מבחינה גופנית ונפשית". לדברי שורק, המערכת בכללותה, העובדים הסוציאליים במועצות ומשרד הרווחה, לא מספקים מענה לתופעה. "התחושה היא שיש כמה אסטרטגיות של התחמקות - לא יודעים את השם של הילדים, ואם יודעים אז כותבים שהעניין בטיפול. אבל בשורה התחתונה", לדבריו, "לא נעשה כלום".

הפנייה שלו בעניין ש' הייתה נדירה בתוכנה שכן במקרה הזה ידעו הפעילים היכן מתגוררת משפחתו של הקטין - מועצה אזורית בנימין, אף שההתעללות בכלב אירעה בשטח מועצה אזורית אחרת, בקעת הירדן. בדרך כלל, בהיעדר פרטיו של הקטין או משפחתו, הפניות נעשות למועצה האזורית שבה נצפים אותם הילדים-נערים. 

בתחילת 2025 פנה שורק ללשכת האתיקה של איגוד העובדים הסוציאליים בנוגע להתנהלותן של מנהלת מחלקת הרווחה במועצה האזורית בקעת הירדן ושל אחת העובדות הסוציאליות שם, בשל התעלמות מפניות בעניינם של רועי צאן, קטינים בני 14-15 המבצעים, כך על פי העדויות, מעשי ונדליזם והתעמרות בקהילות פלסטיניות ובפרט כלפי נשים וילדים. 

על אותם קטינים נכתב בפנייה, כי "הנערים נראים מוזנחים לבושם בלוי ולא תואם את העונה ותנאי השטח, ולא פעם הם מסתובבים שעות ברגליים חשופות באזורים הרריים, חשופים להכשות ופציעות וניכרת היגיינה אישית ירודה. נערים אלו מופעלים על ידי מבוגרים המניחים להם להימצא שעות ארוכות לבדם בסביבה פיזית שאינה מתאימה לבני נוער ושעשויה להיות עוינת. הנערים מנותקים מכל מסגרת חינוכית, טיפולית או שיקומית". 

איגוד העובדים הסוציאליים דן בפנייה, לא התכחש לבעיה עצמה אך העדיף לגלגל את הנושא ממנו הלאה אל הרמה הלאומית והביטחונית. "הסוגיה אותה אתה מעלה במכתביך מהווה ללא ספק בעיה לאומית גם משום היותם של חלק ניכר מהצעירים קטינים וגם בשל המעשים המיוחסים להם", השיבה לשורק ועדת האתיקה של האיגוד ביולי השנה שעברה. "ועם זאת, הוועדה דוחה את הניסיון להטיל את האחריות על העובדים הסוציאליים בשטח ואף לטעון כנגדם טענות של כשל אתי, לכאורה. הוועדה ממליצה בפניך להפנות את הטענות והדרישות לשולחנם של גורמי הממשל הרלוונטיים, לדרוש ממשרדי הרווחה, החינוך וביטחון הפנים תשובות ברורות להבהרת טיפולם או אי-טיפולם בנושא".

לפי התנועה לחופש המידע, מ-2019 נרשמה עלייה של 560% באירועים של פשיעה לאומנית בשטחים, וחלק לא מבוטל מהם מבוצע על ידי בני נוער. לפי הערכת המשטרה, כ-300 בני נוער בגבעות ובמאחזים מעורבים באירועי הפרת סדר ואלימות

"אנחנו חיים עם ערבים שקמים עלינו"

על מספרם של "נערי הגבעות" ובתוך זה בני נוער בסיכון הנמצאים בגבעות, אין נתון רשמי. אל"מ (במיל') אביחי תנעמי, המשמש כפרויקטור מטעם שר הביטחון לסוגיית "נוער הגבעות", אמר בישיבה של ועדת החינוך בכנסת ביוני האחרון שמספרם הוא אלף. אולם באותו הדיון ממש העריכו נציגים של משרד החינוך והרווחה שהמספר נע בין 600 ל-800. "כל מספר זוכה, אף אחד לא באמת יודע", אומר לשומרים בכיר באחת המועצות האזוריות ביהודה ושומרון. "הרוב בכלל לא קשורים למועצה שלי, באים ממקומות כמו בית-שמש, ירושלים, נתניה, מה זה קשור אליי? העובדים הסוציאליים אצלנו מנסים להחזיר, אבל קשה להחזיר אנשים כאלו".

דברים ברוח דומה אמרה בכנסת גם חנה איטח, סגנית ראש המועצה בנימין ומחזיקת תיקי הרווחה והחינוך בה, בדיון שהתקיים בוועדה לביקורת המדינה בדצמבר 2025. לטענתה, "מדובר במספר מועט מאוד של נוער וצעירים, וכשמנסים לקרוא לזה מאות, צריך לדעת שזה ענן של ילדים או צעירים שמסתובבים בכל הרשויות", אמרה איטח בדיון. "התופעה הזאת מבחינתנו היא לא טובה. אנחנו הצענו כלים לטפל בה. יש לנו תוכנית, הגשנו אותה לראש הממשלה, ואנחנו מבקשים מהמדינה להיעתר, להקשיב לנו, כי אין שום דרך לטפל בדבר הזה באמצעות כוח (…) רוב החבר'ה האלה בכלל לא מגיעים מיהודה ושומרון, והם מסתובבים".

"בפרספקטיבה של עשור", מוסיף הבכיר ביו"ש שצוטט קודם לכן, "החבר'ה הבעייתים היום הרבה יותר אלימים מאשר בעבר. לדעתי, זה קשור גם לשבעה באוקטובר, תקופה שלאחריה לרוב מוחלט של הישראלים לא אכפת מה קורה לפלסטינים". 

את הדברים ממחיש א', צעיר בן 21 שגר עם אשתו במאחז בלתי-חוקי על גבעה באזור יהודה. הוא הסכים לשוחח עם שומרים, אך בעילום שם בלבד. ברקורד שלו כמה מעצרים על ידי הרשויות, כאשר לגבעה שבה הוא מתגורר, הגיע שלוש שנים קודם לכן, לאחר שהצבא סרב לגייסו. א' מספר שבחווה שלו יש נער בן 14, לצד עוד נערים בגילאי תיכון. "הצעירים יותר אצלנו הגיעו לכאן אחרי שהיו במקומות אחרות, והתאימו להם המקום והאנשים", הוא אומר. "כל הזמן יש כאן מה לעשות - לעזור למשפחות, לעזור כשיש פינויים ממאחז, לדאוג לתשתיות. שמירות בלילה ורעיית צאן ביום. לפעמים ישנים שלוש שעות בלילה כי אין מי שישמור. גם נער בן 14 עושה את זה, אם צריך". 

מה לגבי זריקות אבנים, בקבוקי תבערה וחיכוך מתמיד, אלים, עם השכנים הפלסטינים? גם זה חלק מסדר היום. "אנחנו חיים עם ערבים שקמים עלינו", אומר א', "הקב"ה ציווה אותנו לכבוש את הארץ, לרשת את הגויים. זה לא רק מילים יפות, זה גם בצורה כוחנית".

"כל הזמן יש כאן מה לעשות - לעזור למשפחות, לעזור כשיש פינויים ממאחז, לדאוג לתשתיות. שמירות בלילה ורעיית צאן ביום. לפעמים ישנים שלוש שעות בלילה כי אין מי שישמור. גם נער בן 14 עושה את זה, אם צריך"

מגיעים לחוות בחופשים ו"מתאהבים ברעיון"

על-אף אי הבהירות בנוגע למספר הנערים, אין ויכוח על כך שגיל הנערים בחוות ובגבעות הולך ויורד. בישיבה של ועדת החינוך מיוני האחרון אמרה כרמית הרוש, מנהלת מחוז ירושלים במשרד החינוך, שהמדינה מזהה הגעה לחוות בכיתות ז'-ח', ועל כן המשרד ביקש הגדלת תקציבים לחטיבות הביניים בתוכניות שונות. לדבריה, "תהליך הנשירה מתחיל כך שבחופשים וסופי שבוע הם מגיעים לחוות ואחרי כמה פעמים מתאהבים ברעיון. היום אנחנו רואים שזה קורה בגיל צעיר יותר".

דוח של צוות בין-משרדי בהובלת משרד משפטים, בנוגע לגיבוש מענים חינוכיים-טיפוליים לנוער ביו"ש, שכתיבתו הושלמה בספטמבר 2025, ומתפרסם כאן לראשונה, אפיין את נוער הגבעות בשטחים. לפי הדוח, חלקם נמצאים בגבעות באופן קבוע, חלקם רק בחופשות מבתי-ספר ובסופי-שבוע וחלקם מגיעים לאירועים חריגים כגון פינויים או בעקבות המלחמה. 

על פי הדוח, רוב "נוער הגבעות" הם בנים - חלקו מגיע מהתנחלויות בשטחים וחלקו מאזורים אחרים בארץ. רובם מבתים המוגדרים דתיים-לאומיים, אך חלקם גם ממגזר החרדי. לרובם הגדול יש רקע של נשירה ממסגרות חינוכיות. "הדאגות המרכזיות בנוגע לקבוצת 'נוער הגבעות' נוגעות להימצאות קטינים, חלקם אף בגילאים צעירים מאד, ללא תנאי מחיה בסיסיים, לרוב ללא השגחת מבוגר ולעיתים גם תוך ניתוק מהורים", נכתב בדוח. "כמו כן, לעתים פעולות הנערים מגיעות עד כדי עבירה על החוק, החל מנהיגה או שימוש ברכב ללא רישיון ועד לעבירות על רקע לאומני, לרבות כלפי גורמי צבא ומשטרה וכנגד פלסטינים".

"צריך להבין שזו סביבה אנרכיסטית שמאמינה שהאמת אצלה. כשילד בן 12 או 13 מגיע לגבעות מאוד קשה לגרום לו, גם בגילאים האלה, לעזוב"

הווי החיים בגבעות מלמד שגם עבור בני 18 או 20 במאחזים המצב אינו אופטימלי. כך לדוגמה, מספר דב מורל, שלפני כעשור היה נער גבעות ואחרי מהפך אישי שעבר הוא כיום מצטרף לעיתים למשמרות של נוכחות מגינה בשטחים. "בתקופה שלי, היה איזה סיפור עם נער שנערים אחרים התלוננו שהטריד אותם מינית", מספר מורל. "אני הייתי בן 18, ביחד עם עוד אנשים בגילי וצעירים ממני. אנחנו היינו המבוגרים האחראים שצריכים להחליט מה עושים במצב כזה. לא הייתה היררכיה ברורה במאחז, היו כאלו שהיו יותר ותיקים, היו כאלו שפחות. היינו צריכים לקבל החלטה, ועיקר האתגר היה להבין האם אנשים יצייתו. בסוף, הנער עצמו כשהבין מה שמדברים עליו הפסיק להסתובב בגבעות". 

"ברגע שמדובר בקטינים, החובה של משרד הרווחה זה להבין האם מדובר בקטינים בסיכון. אלו ילדים שלא נמצאים במסגרות, לא נמצאים בהשגחה"

לדברי מורל, "צריך להבין שזו סביבה אנרכיסטית שמאמינה שהאמת אצלה. כשילד בן 12 או 13 מגיע לגבעות מאוד קשה לגרום לו, גם בגילאים האלה, לעזוב. בגיל 12 אמנם גרתי בבית ולא הסתובבתי בגבעות, אבל כשהיה את הפינוי של תשעה בתים בעמונה, החלטתי שאני רוצה להיות שם. ההורים שלי לא הסכימו, אז אמרתי להם שאברח מהבית ואלך לבד, וכך גררתי את אבא שלי לשם. אם הייתי מתעקש בגיל הזה להסתובב במאחזים ולעזוב את הבית, גם עובדת סוציאלית מאוד מחויבת - לא יודע מה היא הייתה עושה עם זה". 

רונית חיימוב-זילברמן מתנועת "עו"סות דמוקרטיה", דווקא יודעת. לתפיסתה, משרד הרווחה היה יכול לעשות הרבה יותר כדי לטפל בבעיה. לדבריה, "ברגע שמדובר בקטינים, החובה של משרד הרווחה זה להבין האם מדובר בקטינים בסיכון. אלו ילדים שלא נמצאים במסגרות, לא נמצאים בהשגחה, שעות על גבי שעות באזורים שהם מסוכנים. לפי העדויות, מי שבשטח גם אין לו מספיק אוכל ומים והם מוזנחים. יש כאן חשש לקטינים בסיכון. היה מצופה ממשרד הרווחה שיבדוק לעומק את הסוגיות האלו". 

"גם 'כיכר החתולות' הוא מקום מסוכן"

בשירותי הרווחה של יו"ש מכירים את התופעה זה זמן רב. במרץ 2023, למשל, העיד בוועדת הצעירים שכל הכנסת (שהתכנסה בעקבות הפרעות בחווארה) דני ברודסקי, מי שהיה אז בין הפעילים בארגון "רבנים למען זכויות אדם". הוא סיפר שם על מקרה שהתרחש בבקעת הירדן באותה השנה. "הגענו ללוות רועה צאן פלסטיני, הגיע מתנחל שהוא בעל חווה באזור, שאל אותנו אם אנחנו ישראלים, אמרנו לו 'כן', אמר לנו אוקיי ונסע. הגיע אחריו ילד, להערכתי בן 15, ואמר שאותו מתנחל שלח אותו לגרש את הרועה צאן (...) דיברתי עם עו"סית מהאזור, והיא אמרה לי שהם מגיעים לחוות האלה, כי שם הם משלימים בגרויות. אף ילד לא צריך לעשות את הבחירה הזאת של לגרש פלסטינים בשביל להשלים בגרות". 

בדיון שהתקיים שנתיים לאחר מכן, במרץ 2025, בוועדת המשנה לוועדת חוץ וביטחון בכנסת, בנושא נוער קצה המתגורר ביו"ש עלה כי רשויות המדינה מודעות היטב לנושא. רעות לוגסי, ראש אגף לאוכלוסיות קצה במשרד הרווחה, אמרה לשורק שהשתתף בדיון: "אני באופן אישי מקבלת את המכתבים שאתם שולחים ובודקת אותם (…) בודקת שמחוז ירושלים, בודק את המקרים האלה, שעו"ס לחוק נוער מתערבת, פונה להורים, בודקת. אני יודעת להגיד לך, אני קוראת את המכתבים שאתם שולחים". ואולם, המציאות מלמדת שהקטינים האלו נשארים בחוות ובגבעות. 

באותו הדיון שאל ח"כ רם בן-ברק (יש עתיד) את לוגסי, מדוע הם נשארים שם. לוגסי השיבה: "זה כמו לשאול למה משרד הרווחה לא מוציא את בני הנוער מ'כיכר החתולות' (במרכז ירושלים, ש"ש) או ממרכזי ערים אחרות. בני נוער מגיעים לכל מיני מקומות, אין לנו שליטה לאן הם מגיעים. כל עוד נזהה נער בסיכון שמסכן את עצמו ונמצא בסכנה ופוגע - והמקום שהוא נמצא בו פוגע בו - משרד הרווחה יעשה הכול כדי לתת לו מענה ולתפור לו לטיפול בהתאם לצרכים שלו".

בן-ברק: אתם לא מזהים שיש סיכון בחלק מהחוות?

לוגסי: "אנחנו מזהים כמו ב'כיכר החתולות'. גם 'כיכר החתולות' הוא מקום מסוכן לחלק ויש שם הרבה בני נוער מנוצלים, ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לטפל בבני הנוער באותן דרכים, בחליפות שונות, כי לא דין החוות כדין הכיכרות, אבל אנחנו ננסה לתת את המענים".

בהמשך הדיון אמר בן-ברק: "צריך להגיד פה את האמת, היה מי שהבין את הפוטנציאל והפך את הילדים שצריכים טיפול - באמת צריכים טיפול - לחיילים של החוות האלה (...) מנצלים אותם בתור חיילים".

"היה מי שהבין את הפוטנציאל והפך את הילדים שצריכים טיפול - באמת צריכים טיפול - לחיילים של החוות האלה"

יובל בן-ארי, פעיל שמלווה משפחה פלסטינית מהכפר בורין (ואף הותקף בנובמבר האחרון על-ידי קבוצת מתנחלים), ראה את הדברים במו עיני כמה פעמים. סמוך לכפר שבאזור שכם, נמצא המאחז גבעת רונן, כאשר לפי עדויות של פעילי זכויות אדם, יוצאים ממנו "סיורים בכפר". "יש שם סיורים כל שבת, לפעמים גם בשישי ובערבי חג", אומר בן-ארי בשיחה עם שומרים. "יש שם קבוצה של 20-30 חבר'ה. לפעמים יש שני ילדים, שאתה רואה שהם בני עשר, הולכים להם בתוך הכפר, ילדים שנראים קצת אבודים. אנחנו, הפעילים, רואים אותם מהבית של הפלסטיני שאותו אנחנו מלויים בכפר. בקבוצה הזו יש גם את מנחם בן-שחר, רב, שנראה שהוא מוביל את הסיור. אני לא מצליח להבין איך רב ואב לילדים, לוקח ילדים למקום כזה. מכמיר לב לראות את זה". 

כעשרה ימים לפני התקרית שבה הוכה בן-ארי, נעצר בן-שחר, שבעבר היה רב בישיבת חומש, בחשד לעבירת הסתה לאחר שב-2023 קרא בראיון לאתר "הקול היהודי", למחוק את הכפר חווארה והסביר שזה דבר "יעיל, מוסרי ומקובל". הוא שוחרר בתנאים מגבילים ומספר ימים לאחר מכן עתר לבית-המשפט השלום בירושלים בדרישה שיחזירו לו את המחשבים שהוחרמו ביום מעצרו. בן-שחר כתב בעתירה שהוא "יועץ חינוכי בעל תואר שני ועובד כבר שנים ארוכות בבתי ספר כמחנך ויועץ חינוכי, בשומרון ובירושלים. חומרים רבים בקשר למטופליו לאורך השנים מאוחסנים במחשבים". שומרים פנה לבן שחר ושאל אותו האם כאיש חינוך הוא אינו רואה בעייתיות בסיורים הללו, אולם לא נענה. 

שורק מספר, בהקשר זה, גם על התנהלותו רכז הביטחון בהתנחלות מבואות יריחו, אדם בשם גבריאל קאליש עם אותו ילדים ונערים בחוות הנערים כנוער בסיכון. "הוא מסתחבק עם הילדים האלו", אומר שורק, "אנחנו רואים את הקשר שלו אליהם". עד יולי 2025 קאליש עבד בעיריית ירושלים כרכז נוער, במקביל להיותו רכז הביטחון במבואות יריחו, דבר שאישרה לשומרים לורה ורטון, חברת מועצת עיריית ירושלים מטעם "הדמוקרטים". במסגרת סכסוכים משפטיים מול מספר פעילים של "מסתכלים לכיבוש בעיניים" (בסוגיות של לשון הרע בעקבות פוסטים בפייסבוק) מעיד קאליש על עצמו שהוא עובד עם נוער בסיכון. אפשר שמנקודות מבטו הוא עוזר להם, אולם ניתן לתהות כיצד דווקא אדם שעובד עם נוער בסיכון, לא עושה הכול כדי להוציא את הנערים האלו לביתם או לדאוג להם למסגרות טובות לעומת המקומות המסוכנים והאלימים שבהם הם נמצאים. 

קאליש סירב להתייחס עניינית ומסר את הדברים הבאים: "אני מבקש שלא תפנה אלי יותר בכל דרך, זה מטריד אותי. אם תפרסם עלי דברים שאינם נכונים - תהיה חשוף לתביעת דיבה. אני מברך אותך שתפרסם דברים טובים ותעזור לאנשים למצוא תקווה ואור בחיים". 

מהמועצה האזורית בנימין נמסר בתגובה: "האגף לשירותים חברתיים במועצת בנימין פועל בהתאם לחוקי המדינה והנהלים של משרד הרווחה והביטחון החברתי, ובפיקוח המשרד. כך אנו פועלים לגבי כל מקרה אשר מופנה אלינו במסגרת חוק הנוער, ובכלל. כמובן שלא נוכל להגיב ולפרט על מקרים פרטניים, וזאת במסגרת החיסיון לו אנו מחוייבים על פי חוק".

מהמועצה בקעת הירדן לא התקבלה תגובה לפניית שומרים.