זה התחיל כעוד יום שישי רגיל בחודש אפריל 2024, זמן קצר לפני חג הפסח. ניר דורון אברהם הכין ארוחת בוקר לאשתו נופר ולשלושת ילדיהם הקטנים. אחרי הארוחה הוא היה אמור לצאת לעבודתו ב"בזק", אבל אמר לאשתו שהוא קופץ קודם לרכב להביא משהו. כשניר לא חזר כעבור חצי שעה, היא יצאה החוצה לבדוק אם הכל בסדר, אבל הרכב לא היה שם. נופר ניסתה להתקשר לניר, אבל לא היה מענה. אחר כך היא שמה לב שהכספת פתוחה ושנִשקו האישי חסר, והזעיקה את המשטרה. כעבור זמן לא רב הוא נמצא ירוי ברכבו בעיר מגוריו, כשנשקו האישי לצידו. הוא לא הותיר אחריו מכתב. 

עד היום, נופר יכולה רק לדמיין איזו סערת רגשות התחוללה בתוכו באותם שבועות, מרגע שחזר מעזה ועד שהחליט לקחת את חייו. "ניר היה הבן אדם הכי שמח בעולם", היא אומרת לי כשאנחנו נפגשות בביתה בגן יבנה. "אם זה קרה לו זה יכול לקרות לכל אחד. אלה פצצות מתקתקות שאף אחד לא יודע עליהן".

במידה רבה, סיפוריהם של חיילי סדיר ומילואים שהתאבדו בעקבות מלחמת ה-7 באוקטובר נותרו עד היום מתחת לרדאר. בתחילת חודש ינואר פירסם צה"ל את נתוני הנפגעים לשנים 2023־2024. הנתונים מעידים על עלייה במספר המתאבדים - 21 חיילים התאבדו ב־2024 ו־17 בשנת 2023 — המספרים הגבוהים ביותר מאז 2011. עוד מראים הנתונים כי בשנה החולפת רוב החיילים ששמו קץ לחייהם היו חיילי מילואים.

בצה"ל טוענים כי המספר אינו גבוה, בהתחשב בעובדה שמספר אנשי המילואים שגויסו מאז פרוץ המלחמה כמעט הכפיל את עצמו. אבל פרופ' יוסי לוי בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות במרכז האקדמי רופין, מתריע כי ייתכן שגל המתאבדים עוד לפנינו. "נתוני ההתאבדות לשנת 2023־2024 אינם גבוהים, כי אנחנו יודעים שמצבי משבר חריפים במיוחד מפחיתים את שיעורי ההתאבדות", הוא מסביר, "באירועים כמו ב־7 באוקטובר אנשים מרגישים שהם לא לבד, ושיש 'אויב חיצוני' שהוא גדול יותר מה'אויב הפנימי'".

ואז האויב הפנימי הופך פחות משמעותי.

"כאשר כל הציבור חוזר לעצמו יש לא מעט אנשים, כמו חיילי המילואים, שנמצאים בפגיעות־יתר כי העוצמה של הקשיים לא פוחתת, והם ממשיכים להתמודד עם פוסט־טראומה. לכן חשוב להגיד שהתקופה הנוכחית אפילו יותר מסוכנת לאובדנות".

"ירדנו לנחל עוז ב־9.10. כשהגענו התברר ששביל הגישה חסום בגופות. במשך שעות פינינו את הגופות... ניר נבחר יחד עם חיילים נוספים לצאת ולהביא גופות אזרחים שנמצאו בשטח מאחורי גדר המערכת", שחזרו חבריו לצוות. "איך, אחרי כל זה, הוא צריך לחזור הביתה ולהתנהג רגיל?" תוהה אלמנתו נופר

"הוא היה נעלם הרבה. ואז פתאום חוזר"

נופר זוכרת היטב את הבוקר של 7 באוקטובר. "אני זוכרת את ניר יוצא מפה כאילו זה היה אתמול. ואני גם זוכרת את עצמי בוכה, אבל ידעתי שאין עם מי לדבר, הוא הולך". היא בת 30, עובדת כמורה לאמנות בבית ספר יסודי ומגדלת לבדה את שלושת ילדיהם בני שבע, ארבע ושנתיים וחצי. היא וניר הכירו לפני תשע שנים, ומאז לא נפרדו. 

ניר היה נהג אכזרית בגדוד יואב 8110 של גבעתי. ב־7 באוקטובר הוא וחבריו איבטחו את יישובי העוטף, וכעבור מספר שבועות נכנסו לעזה. לאחר כחמישה חודשים ניר נפצע באוזנו, ושוחרר מהמילואים. "הייתה לו ירידה משמעותית בשמיעה", נזכרת נופר, "בגלל הפגיעה כל רעש קטן היה מציק לו. באחד הימים הוא פתאום התפרץ ואמר, 'תפסיקו לצעוק! אתם לא מבינים שכואבות לי האוזניים?!'"

על החוויות הקשות מהשירות הוא לא הרבה לדבר. נופר נזכרת שכשחזר מעזה הוא נראה כבוי. "הוא היה נעלם הרבה", היא נזכרת, "רגע הולך וחוזר, כששאלתי אותו הוא לא ממש אמר למה. גם בעבודה אמרו לי שהוא יוצא הרבה החוצה, ואז פתאום חוזר. משהו לא אופייני".

לאחרונה חבריו של ניר לצוות שלחו לה טקסט שבו תיארו את מה שעברו: "ירדנו לנחל עוז ב־9.10. כשהגענו התברר ששביל הגישה חסום בגופות. במשך שעות פינינו את הגופות. הגענו לרפת מלאת פרות שנהרגו מפצמ"רים. לא היה איפה להתחבא, אז התחלנו לחפור בורות הגנה. הריח היה בלתי נסבל. רק אחרי יומיים הבנו שהתבצרנו ליד גופות של תאילנדים שנרצחו בתקיפות... ניר נבחר יחד עם חיילים נוספים לצאת ולהביא גופות אזרחים שנמצאו בשטח מאחורי גדר המערכת… עם תחילת התמרון קיבלנו פקודה להיכנס לתוך שטח עזה. המשימה הייתה טיהור מרחב כפר ח'ירבת אח'זאעה. נתקלנו בהשתלטות של אונר"א על בית ספר, שלצד לימודים, שימש גם כמקום פעילות עבור מחבלים..."

"איך, אחרי כל זה, הוא צריך לחזור הביתה ולהתנהג רגיל?" נופר תוהה. "אנחנו אנשים שמחים מלאי אמונה, אבל יש פה משהו מעבר להבנה שלי".

"הקב"ה השאיר אותי חסרת מילים", אומרת נופר, אלמנתו של ניר ז"ל, "עכשיו זה להתחיל את החיים מההתחלה, רק מהאמצע עם שלושה ילדים. ניר היה בעל מדהים ואבא מסור. החוסר הוא מטורף"

ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית בעמותת ער"ן, מנסה לשרטט את התמונה הרחבה. "כשהלוחמים נמצאים בלחימה עצימה, הם מרגישים דופק מואץ ואדרנלין", היא מסבירה, "ואז הם חוזרים הביתה משדה הקרב. המציאות מכה בהם, וזה מה ששובר אותם. בתקופת המלחמה אנחנו נתקלים במעברים בין שגרה לחירום ובחזרה – כמו משחק אכזרי של ים־יבשה. מאוד קשה להסתגל למעברים האלה, גם כי התכונות שאנחנו נדרשים להן בלחימה ובבית הן תכונות שונות לחלוטין. כשאני בעזה אני צריך להיות ממוקד במאבק, בעוד שבבית אני נדרש לסט מיומנויות שונות לגמרי ולמצב נפשי אחר, והמעברים האלה מאוד מערערים".

גם פרופ' לוי בלז מתייחס לדואליות הזו בחיי המילואימניקים: "החייל נשלח לשדה הקרב על ידי חברה שרואה אותו כמי שמסייע לה, כמי שעושה את הדבר הנכון בזמן הנכון. רגעי הקרב אלה רגעים של משמעות, חברות ורעות חזקה בין החיילים. לעומת זאת, החֲזרה לאזרחות מחזירה למקום מאוד תלוש. הרבה פעמים חיילי מילואים מדווחים שהם לא מצליחים לחזור ליומיום, שפתאום הם מרגישים זרים. יש איזה משהו בקרב, שהוא מובן – שם הדברים ברורים, ואילו החזרה לאזרחות מאוד מסובכת".

"שניים מארבעת ילדיו על הרצף האוטיסטי, ועכשיו כולם נותרו יתומים מאב", מתארת ג'ני, אימו של אלירן ז"ל. "לא קל להם, כי אלירן היה אבא דומיננטי ופעיל, הוא היה עושה איתם שטויות, לוקח אותם לטיולים. החוסר מאוד משמעותי"

"אספנו מאות גופות וחלקי אדם במשך ימים"

אחד המקרים שהידהדו בשנה האחרונה הוא סיפורו של חייל המילואים אלירן מזרחי ז"ל. המקרה עלה לכותרות לאחר שמשרד הביטחון סירב תחילה להכיר בו כחלל צה"ל. משפחתו נאבקה עד שאלירן קיבל הכרה והובא לקבורה ב־13 ביוני 2024. אלירן, בן 40 מענתות, היה נשוי ואב לארבעה.

"אלירן היה 'אלפא מייל' – גדול וחזק", מספרת אמו ג'ני בביתם במבשרת ציון. היא מצביעה על הקירות מאחוריה שמלאים בתמונות של בנה, ומתגאה במראהו המצודד. "אף פעם לא היית חושבת שיש משהו שיכול לשבור אותו. הוא תמיד היה עם חיוך על הפנים, לא הראה שמשהו לא בסדר. אבל אני כן נזכרת שבשבועות לפני מותו הוא כל הזמן היה מסתובב עם משקפי שמש, גם בתוך הבית, כנראה כדי להסתיר את העצב בעיניים". 

אלירן חווה את טראומת הקיבוצים בעוטף, ובהמשך שירת כמפעיל D9 בחיל ההנדסה במשך 187 ימי מילואים ברצועת עזה. "אלירן וחבריו היו הכוח הפורץ שפתח את הכבישים לכל החילות שהגיעו בעקבותיהם", מתארת ג'ני. "הם היו בחאן־יונס, בתל סולטאן, בכל המוקדים הקשים. במהלך חודשי המילואים הוא נפצע בברך פעמיים; בפעם השלישית הוא שוחרר". 

למרות העובדה שהיה בדרך להכרה כפוסט־טראומטי, הוא קיבל צו מילואים נוסף. ביום שישי 7 ביוני 2024, יומיים לפני שהיה אמור להיכנס פעם נוספת לעזה, הוא התאבד

לאחר הפציעה הבין שהוא מתמודד עם קשיים נפשיים, והתחיל טיפול פסיכולוגי דרך משרד הביטחון. למרות העובדה שהיה בדרך להכרה כפוסט־טראומטי, הוא קיבל צו מילואים נוסף. ביום שישי 7 ביוני 2024, יומיים לפני שהיה אמור להיכנס פעם נוספת לעזה, הוא התאבד.

אלירן לא דיבר על החוויות שלו מעזה?

"הוא דווקא היה מדבר על עזה כל הזמן", אומרת ג'ני. "כשהוא היה מגיע אלינו בשבתות היינו צופים יחד בסרטונים שהוא צילם בעזה, והוא היה מספר איך תפסו מחבלים ואיך נכנסו לכל מיני מקומות. אבל על הקושי הנפשי שלו הוא לא דיבר. גילינו הרבה דברים רק אחרי מותו, כמו למשל שהוא לא היה ישן בלילות, שהיו לו סיוטים". 

התהום שנפערה אחרי לכתו של אלירן עמוקה מאוד, מתארת ג'ני: "שניים מארבעת ילדיו על הרצף האוטיסטי, ועכשיו כולם נותרו יתומים מאב. לא קל להם, כי אלירן היה אבא דומיננטי ופעיל, הוא היה עושה איתם שטויות, לוקח אותם לטיולים. קשה להם לדבר עליו ולראות תמונות שלו. החוסר מאוד משמעותי".

חברו הטוב של אלירן, גיא, שפך אור על מעט ממה שהשניים עברו בשירותם הארוך בעזה בפודקאסט: "אספנו מאות גופות וחלקי אדם במשך ימים. אתה כבר הופך להיות אפתי ואדיש למה שאתה רואה. חבר שהיה לידך חוטף כדור בראש ומתפוצץ לגמרי, ואז מבקשים ממך לאסוף את השאריות של המוח שלו מהאדמה, וזה חבר שלי! לפני דקה שתינו קפה ועכשיו אני אוסף חתיכות ממנו, איך אפשר לצאת נורמליים מדבר כזה?!"

אלירן, כאמור, הוכר לבסוף כחלל צה"ל ונקבר בטקס צבאי, אבל קדם לכך מאבק עיקש של משפחתו. על פי נוהלי משרד הביטחון, חייל או משרת מילואים שמתאבד מחוץ למסגרת הצבאית אינו מוכר באופן אוטומטי כחלל צה"ל. אולם מאז המלחמה היו מספר מקרים שבהם חיילים ואנשי מילואים שוחררו משירות, אבל נקראו לשירות נוסף, ואז הכה בהם הקושי הנפשי בעוצמה. ההכרה הזאת על ידי משרד הביטחון חשובה במיוחד עבור המשפחות שנותרות מאחור, היות שהיא כוללת גם סיוע נפשי למשפחה, אם תצטרך, וליווי תומך לאורך שנים.

"פניתי לאגף השיקום במשרד הביטחון, לקחו את הפרטים שלו, אבל מאז לא חזרו אליי", אומרת אלנה, אחותו של ולדיסלב ז"ל. "אז פניתי לקופת החולים, אבל לא היה תור קרוב. בסוף מצאנו פסיכיאטר פרטי. הוא רשם לו ציפרלקס וכדורי שינה"

"קלטתי מיד שזה לא אחי"

את 15 בנובמבר 2024, היום שבו הודיעו לה שאחיה הקטן ולדיסלב נמצא ללא רוח חיים, אלנה סרגיינקו לא תשכח לעולם. "אנחנו רק שני אחים. הייתי קוראת לו 'הלב שלי'", היא מספרת ועיניה דומעות. אנחנו נפגשות בבית קפה בתל־אביב, לאחר שהיא פוקדת את הקבר של אחיה בקריית שאול. היא בת 36, גדולה בחמש שנים מאחיה הקטן, ומתגוררת בצפון. מאז מותו היא מגיעה למרכז מדי שבוע על מנת לעזור לאשתו אנה בטיפול בילדיהם. 

"אחי עלה לארץ בגיל 20 ומיד התגייס לצנחנים. אני זוכרת שהוא נורא התרגש מהגיוס לצה"ל. אז גם התקרבנו מאוד, הוא היה מגיע אליי לסופי שבוע והיינו יוצאים יחד למועדונים", היא מראה לי תמונות של שניהם רוקדים וצוחקים במסיבות. 

בשנת 2018 ולדיסלב הכיר את אנה, גרושה עם שני ילדים קטנים. השניים התאהבו ועברו להתגורר יחד ביפו. "לפני שנה ותשעה חודשים נולד אביאלי הקטן", היא מספרת ומראה לי תמונה של ולדיסלב מחזיק את התינוק ועל פניו מבט מאושר.

ב־7 באוקטובר ולדיסלב קיבל צו 8, והוצב בגבול לבנון כלוחם וכנהג נגמ"ש בחטיבה 226 של הצנחנים. "הוא עשה 209 ימי מילואים", נזכרת אלנה. "אחי הוא נפש עדינה, רגיש ומתוק. כשהוא חזר בקיץ, אחרי כמעט עשרה חודשי מילואים, הוא חזר אחרת. הוא התלונן שהוא לא ישן טוב והתחילו לו התפרצויות זעם. קלטתי מיד שזה לא אחי". 

אלנה ניסתה להזמין לו תור לפסיכיאטר. "פניתי לאגף השיקום במשרד הביטחון, לקחו את הפרטים שלו, אבל מאז לא חזרו אליי", היא נזכרת. "אז פניתי לקופת החולים, אבל לא היה תור קרוב. בסוף מצאנו פסיכיאטר פרטי. הוא רשם לו ציפרלקס וכדורי שינה". ולדיסלב התחיל לקחת את הכדורים והמצב השתפר מעט, אבל לא לאורך זמן. "באמצע חודש אוקטובר 2024 הוא שוב מקבל צו מילואים".

הוא היסס אם להתגייס הפעם?

"לא. היה לו נורא חשוב להגן על המדינה ולהגן עלינו".

ומה קרה בימיו האחרונים?

"לא היה משהו שהדליק לי נורה אדומה. אני כן זוכרת שביום שלישי (יום לפני האירוע - י"ש) התקשרתי לשאול מה נשמע והקול שלו היה טיפה מוזר, שאלתי אותו אם הכל בסדר, הוא אמר שכן. בימים הבאים הוא לא יצר קשר. בשישי אנה התקשרה למפקד שלו. הוא אמר שולדי שוחרר הביתה כבר ברביעי. כשהיא אמרה שהוא לא הגיע, הוא אמר לה להתקשר למשטרה. בשישי בלילה הגיע קצין העיר ובישר לנו שולדי נמצא ללא רוח חיים.

"עד עכשיו קשה לנו לקלוט. הוא בחיוג פייבוריט בטלפון שלי. זה אף פעם לא ישתנה. בקיץ ידעתי שהוא לא במצב טוב, אבל לא עלה בדעתי שזה עד כדי כך".

"לא היה משהו שהדליק לי נורה אדומה. אני כן זוכרת שביום שלישי התקשרתי לשאול מה נשמע והקול שלו היה טיפה מוזר, שאלתי אותו אם הכל בסדר, הוא אמר שכן. בימים הבאים הוא לא יצר קשר"

סיפור טרגי נוסף שפורסם לאחרונה הוא סיפורו של סמל עדי מילוא ז"ל מכרמי יוסף, שנטל את חייו באמצע חודש דצמבר האחרון. עדי, בן 21 במותו, היה לוחם ומפקד חוליה בפלוגה הרובאית בגדוד 50 של הנח"ל. "יש כאלה שאצלם המלחמה לא נגמרת גם כשהיא נגמרת", ספד לו חברו. "עדי היה בחור רגיש ואכפתי. זמר, כותב, מלחין ופסנתרן עם כישרון מוזיקלי יוצא דופן, נפש טהורה. הוא עשה שנת שירות בשומר החדש ולאחר מכן התגייס. עדי עבר לכיתה שלי באימון המתקדם, כבר בשיחה האישית הראשונה שלנו היה בינינו קליק וידעתי שאני יכול לסמוך עליו. הקשר והאמון בינינו הלכו והתחזקו, רציתי שייצא לפקד וכשהחליט לא ללכת ייעדתי אותו להיות המחליף שלי בעת הצורך. עדי נלחם כמו כל דבר שעשה, עם כל הלב, הראשון להגיע ולטפל בפצועים, גם תחת אש... ב־14 במרץ אני ועדי הלכנו יחד לקב”ן והשתחררנו, איש־איש הלך לדרכו, שמרנו על קשר ויצא לנו גם להיפגש, אבל לא מספיק", סיכם החבר. 

עדי שוחרר משירות בעקבות קשיים נפשיים והיה בבית במשך שמונה חודשים ואף היה מטופל, אך עדיין הנפש שלו נותרה פצועה. באחד הימים הוא אמר להוריו שהוא קופץ לחבר, וזאת הייתה הפעם האחרונה שהם ראו אותו.

בהלווייתו הושמע אחד השירים שעדי כתב והלחין. "ילד הקסם עדי לחם בעזה. חזר משם אחר ושותק, ומאז נלחם באפלה גדולה שחנקה אותו עד שלא יכול היה יותר", כתב העיתונאי וחבר המשפחה יגאל מוסקו ברשתות החברתיות לאחר הלווייתו. "ראיתי ושמעתי שם את חבריו הרבים של עדי, דור פצוע שקבר יותר מדי חברים. שנהיה ראויים להם". 

במקרה חריג אחר שפרטיו הגיעו לידי שומרים, בחודש יולי של השנה שעברה התאבד קצין צה"ל בתוך שטח עזה. רוב פרטי המקרה חסויים, אבל ניתן לומר שהוא מת מפיצוץ רימון יד ברפיח, בזמן שהכוחות לא היו בפעילות מבצעית. המשטרה הצבאית פתחה בחקירת נסיבות האירוע. 

"הביקורת שלי היא קודם כל כלפי עצמי – איך אני לא ראיתי ואיך לא שמתי לב שאלירן במצוקה", אומרת ג'ני על בנה. "אבל יש לי גם ביקורת כלפי הצבא שהם לא היו עם יד על הדופק ולא נתנו לו את המענה שהוא היה זקוק לו"

"הוא מת הרבה זמן לפני שהוא התאבד"

כל המשפחות שהתראיינו לכתבה, וגם נוספות שעדיין לא מרגישות שהן יכולות לשתף את סיפורן, ביקשו להעביר מסר אחד ברור: חיילים רבים סובלים בשנה וחצי האחרונות מפוסט־טראומה וקשיים נפשיים שונים, אבל המערכת לא מצליחה תמיד לאתר אותם או לסייע להם. "כשהם יוצאים מעזה עושים להם סימולציות כדי למצוא מי במצוקה, אבל צריך להבין שאלה שבאמת במצוקה לא תמיד ירימו יד כששואלים אותם", אומרת נופר, אשתו של ניר דורון אברהם ז"ל, "צריך אחרי כמה ימים לדבר איתם שוב, ולהמשיך ולבדוק את מצבם לאורך זמן. לחפור להם עמוק בנפש".

פרופ' לוי בלז מצביע על הכשל בהעברת הטיפול והמעקב מגוף לגוף. "ברור שהממשק בין צה"ל לאזרחות הוא לא מספיק טוב", הוא מצהיר, "כי ברגע שהחיילים משתחררים, צה"ל היה צריך לפנות למשרד הבריאות ולומר, 'אלה האנשים שהקב"נים זיהו שנמצאים בסיכון מוגבר, תפנה אליהם'. בפועל העברת המקל מגוף לגוף לא קורית כמו שצריך".

"צריך לא לפחד לדבר על הנושא אלא לשאול בצורה ישירה – יש לך מחשבות אובדניות? אתה סובל מקשיים? ולחיילים - אם אתה נמצא בקשיים אל תישאר עם זה לבד כי אתה לא יודע מתי זה יתגבר ויהפוך לאירוע מסכן חיים עבורך"

ובכל זאת, פרופ' לוי בלז מדגיש כי המסר הוא רחב יותר ונוגע גם למשפחה ולחברה כולה. "הלוואי שהיה ניתן לעקוב אחר כולם, אבל ככל הנראה זה לא אפשרי, לכן האחריות היא עלינו – כחברה וכבני משפחה. זה הזמן לבדוק, לא את אלה שחזרו לעצמם, אלא את הבחור הזה שעדיין מתמודד עם תסמינים, שאיבד מישהו לפני שנה ואז כולם עזרו לו אבל אחרי שנה שכחו אותו. במצבים כאלה יש לקהילה תפקיד מאוד גדול". 

איך מבררים מול אדם נושא כל כך רגיש?

"צריך לא לפחד לדבר על הנושא אלא לשאול בצורה ישירה – יש לך מחשבות אובדניות? אתה סובל מקשיים? ולחיילים - אם אתה נמצא בקשיים אל תישאר עם זה לבד כי אתה לא יודע מתי זה יתגבר ויהפוך לאירוע מסכן חיים עבורך".

"אנחנו נתקלים במעברים בין שגרה לחירום ובחזרה – כמו משחק אכזרי של ים־יבשה. מאוד קשה להסתגל למעברים האלה, גם כי התכונות שאנחנו נדרשים להן בלחימה ובבית הן תכונות שונות לחלוטין"

אלנה, אחותו של ולדיסלב ז"ל, מבקשת להעביר מסר דומה: "הנושא של אובדנות של חיילים הוא עדיין כל כך טאבו, ואסור שזה יהיה ככה. בתוך החברה אנחנו לא נותנים לאנשים האלה מרחב בטוח לדבר, אחרת אחי היה משתף ואולי זה היה נגמר אחרת".

לאחרונה הוריו של אלירן מזרחי ז"ל, ג'ני ואיציק, הקימו את עמותת "שמחת אלירן" שמטרתה לסייע למשפחות אחרות שיקיריהם סובלים מפוסט־טראומה. "הביקורת שלי היא קודם כל כלפי עצמי – איך אני לא ראיתי ואיך לא שמתי לב שאלירן במצוקה", אומרת ג'ני על בנה. "אבל יש לי גם ביקורת כלפי הצבא שהם לא היו עם יד על הדופק ולא נתנו לו את המענה שהוא היה זקוק לו". 

"הקב"ה השאיר אותי חסרת מילים", מסכמת נופר בעצב, "עכשיו זה להתחיל את החיים מההתחלה, רק מהאמצע עם שלושה ילדים. ניר היה בעל מדהים ואבא מסור. החוסר הוא מטורף. אני תמיד אומרת שהוא מת הרבה זמן לפני שהוא התאבד. הנפש שלו מתה בעזה".

"ניר היה הבן אדם הכי שמח בעולם", אומרת נופר, אלמנתו של ניר דורון אברהם ז"ל. "אם זה קרה לו זה יכול לקרות לכל אחד. אלה פצצות מתקתקות שאף אחד לא יודע עליהן"

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל אחראי לבריאות משרתיו, ומשקיע משאבים רבים במניעת מקרי אובדנות בהובלת המפקדים באגף כוח האדם וגורמי בריאות הנפש. מתחילת המלחמה תוגבר מערך בריאות הנפש במאות קב”נים והופעלו כ־800 מטפלים, רובם משרתי מילואים מקצועיים ומנוסים. פעילות זו סייעה להחזיר כ־85 אחוז מהמטופלים למעגל הלחימה. 

"בנוסף, קיימת הנחיה לביצוע עיבודי לחימה כחלק מהרענונים במסגרות הלחימה. כמו כן, הוקמה מרפאת ‘תעצומות’ לטיפול בחיילים עם תסמינים פוסט־טראומטיים.

"מערך בריאות הנפש מפעיל מוקד סיוע טלפוני, ויחידת תגובות הקרב של צה"ל ומשהב”ט מעניקה מענה רפואי־נפשי לאזרחים שהשתחררו משירות סדיר או מילואים, הסובלים ממצוקה בעקבות השתתפותם בלחימה.

"חייל בשירות מילואים מחויב לדווח לצה”ל על שינויים במצבו הרפואי. חובת הדיווח נועדה לאפשר מתן מענה רפואי מתאים, שיבוץ הולם, וכן טיפול רפואי במידת הצורך. כאשר קיים חשש לאובדנות, חובה על המטפל לדווח למשרד ביטחון פנים ובהתאם יוקפא גם שירותו.

"צה״ל משתתף בצערן העמוק של המשפחות וימשיך ללוותן".

‍

רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים