יפה גולן התעוררה לפני קצת יותר משנה בביתה במושב פורת שבשרון. באותו יום של חג הסוכות היא תכננה לנסוע עם בעלה לברכת הכהנים בירושלים. מכיוון שהיה זה גם יום הולדתה ה-22 של בתה הצעירה שיראל, והיה חשוב לה להיות לצידה ביום הזה, היא הציעה לה להצטרף. שיראל, שבאותה תקופה כבר בקושי יצאה מהמיטה, סירבה. "שיראל הייתה כבויה, מאסה בחיים", נזכרת יפה. "השבועיים האחרונים היו הכי גרועים. אפילו לקידוש של שבת היא לא יצאה. לא אכלה כלום".

הוריה של שיראל יצאו מהבית סביב השעה שמונה. "בעשר וחצי כתבתי לה, היא לא ענתה", נזכרת יפה. "התקשרתי שוב ב-11 והיא ניתקה לי. חשדתי שמשהו לא בסדר. ביקשתי מעדי, בן הזוג שלה, שיבדוק".

עדי גלעד, בן 27, היה בן זוגה של שיראל, כשלוש השנים. "דיברנו במוצאי שבת", הוא מספר. "היא כתבה שהיא רוצה שאבוא. עניתי מאוחר והיא התעצבנה. אמרתי שניפגש מחר ונעשה משהו ליומולדת. היא רשמה לי 'לך תדע מה יהיה מחר'. עניתי 'מה זאת אומרת מה יהיה מחר?'. היא אמרה 'לך תדע איפה אני אהיה'. לא דמיינתי לעצמי בחיים את מה שיקרה".

עדי הגיע לבית במושב בשעות הצהריים והחל לחפש את שיראל. "עליתי לבית העץ בחצר. היא אהבה להיות שם באותה תקופה. ראיתי את הטלפון שלה וכוס קפה. כלומר היא עוד שתתה קפה באותו בוקר", הוא משחזר. 

עדי המשיך לחפש אותה עד שלבסוף מצא אותה ללא רוח חיים בפינה אחרת של החצר. "לא הבנתי בכלל מה אני רואה. לא הצלחתי להתקרב. צעקתי כמו שלא צעקתי בחיים", הוא מספר בשקט. הוא הזעיק עזרה אך זה כבר היה מאוחר מדי. צוות של מד"א קבע את מותה של שיראל, שככל הנראה אירע כשלוש שעות קודם לכן. 

שיראל גולן הייתה ניצולה ממסיבת הנובה. מאז השבת השחורה היא לא הצליחה לחזור לעצמה. היא שקעה בדיכאונות, טופלה ואף הייתה מאושפזת במחלקה סגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון" למשך כשבוע. לטענת משפחתה אף גורם טיפולי לא הצליח לסייע לה באמת ושבוע האישפוז רק החמיר את מצבה.

העדות של שיראל: "ראינו את הטילים מתפוצצים - ואז הגענו לכביש המוות"

בסוף חודש יוני 2024, חודשים ספורים לפני מותה, נפגשה הח"מ עם שיראל כחלק מתחקיר לכתבה על שורדי מסיבת הנובה. הפגישה נערכה בבית קפה קטן בשכונת פלורנטין בתל אביב, סמוך לדירה של אחיה הבכור ליאור, אחד האנשים הקרובים אליה, עמו היא גם התגוררה באותה תקופה. רק ימים ספורים לפני הפגישה היא השתחררה מבית החולים.

הדמות שפגשתי הייתה כובשת: מלאת אנרגיה, חמה, חייכנית, אך לצד זאת היה ברור שחלק מהאנרגיות הללו קשורות למצב נפשי קשה. עיניה ריצדו, היא שוחחה עם כל מי שהיה בסביבה, קטעה את השיחה שוב ושוב מסיבות שונות, התעצבנה מרעשים במסעדה, והתלוננה שצפצופים משולחנות סמוכים משגעים אותה.

האזינו לקטע מהשיחה:

"אני בת 21, גרה במושב", היא סיפרה. "הילדות הייתה לא פשוטה. אימא שלי עבדה עד מאוחר, ההורים תמיד היו עסוקים". היא בת זקונים. "אנחנו חמישה אחים – 39, 38, 36, 29 ואני בת 21, אז גדלתי עם אחים גדולים. הם לימדו אותי הכול. את מלבי אקספרס (סדרת טלוויזיה. י"ש) ואת כל הסרטים האלה כמו גבעת חלפון אינה עונה ראיתי בגיל ארבע. אבא שלי זה הכי גבעת חלפון אינה עונה", היא אמרה וצחקה. 

מסיבות היא תמיד אהבה. "הייתי יוצאת לטכנו מגיל 16 עם ת"ז מזויפת" היא אמרה בחיוך.

ספרי לי על הנובה.

‍"הגעתי עם עדי בשעה 11, שזה הכי מוקדם שיש. הבמה של הנובה אפילו לא נפתחה עדיין - זה קרה רק בשלוש בלילה. אמרתי לעדי שבא לי לרקוד, בא לי להשתגע מרוב שאני נהנית ממוזיקה".

"ב-06:29 החלו הטילים לעוף. עדי ואני יושבים על הרצפה, עד 07:00 בערך, רואים את הטילים מתפוצצים. סביב 8:10 עלינו על הרכב אחרי שהעמסנו את כל הציוד. 8:15 אנחנו כבר נוסעים. 8:20 הגענו לכביש 232, כביש המוות הזה".

שיראל עוצרת ומבקשת דף לציור. היא משרטטת את אזור המסיבה ומוקדי ההתקפה: "פה נרצחו אנשים ופה נרצחו אנשים. הם פשוט סגרו עלינו ככה, ואני ועדי ליד, עומדים בפקק מטורף. הכול היה פקק אחד גדול. כל הכביש היה מלא בדם. מלא מכוניות זרוקות בלי אנשים".

"אמרנו נפנה ימינה – היה חסום. חברה שלי מוריה ז"ל (מוריה אור סוויסה, י"ש) הייתה ברכב ליד. אמרתי שתבוא איתי. היא אמרה שיש לה רכב. שתי דקות אחרי – היא התפוצצה. אני רוצה למחוק את הנובה מהחיים שלי. שלוש וחצי שעות הסתתרנו. האוטו נתקע", היא ממשיכה לשחזר, מערבבת הווה עם עבר.

"רצנו קילומטר עד סוף הוואדי. הגיעו שמונה טנדרים של מחבלים. אנחנו עדיין מסתתרים. בסוף שוטר בדואי בשם רמו אל-הוזייל הציל אותנו. הוא מצא אותנו וחילץ אותנו", היא נזכרת. בהמשך היא שמרה על קשר טוב עם רס"ר אל-הוזייל, שאף הגיע לשבעה לאחר מותה.

הזוועות של אותו בוקר היו רק הפתיח לסיוט של שיראל. בשלושת החודשים הבאים היא הסתגרה בבית. בן זוגה עדי נקרא למילואים. "הייתי לבד ובטראומה. בלי טיפולים", היא סיפרה. מצבה לאורך החודשים הללו רק הלך והידרדר. כשנשאלה על התקופה אמרה "פחדתי לקבל טיפול. פחדתי להגיד – אני צריכה עזרה".

"פה נרצחו אנשים ופה נרצחו אנשים. הם פשוט סגרו עלינו ככה, ואני ועדי ליד, עומדים בפקק מטורף. הכול היה פקק אחד גדול. כל הכביש היה מלא בדם. מלא מכוניות זרוקות בלי אנשים"

"היא חשבה שהודו תהיה מפלט - אבל הכול צף"

בינואר 2024 היא טסה עם עדי להודו לשלושה חודשים שאחריהם חזרה לישראל לשבוע, וטסה שוב לגואה, הפעם בלי עדי, ממנו נפרדה בטיול הראשון. "היא התחברה עם אנשים אחרים. חשבה שהודו תהיה מפלט", מספרת יפה. "בפעם השנייה היא כבר הייתה מעורערת. הכול צף. בלי עדי לא הייתה לה משענת".

יפה סיפרה שהמשפחה קיבלה דיווחים על שיראל מישראלית שמתגוררת בהודו. היא סיפרה לה ששיראל רבה עם אנשים, שהיא עשתה תאונה ושלוחצים עליה לשלם פיצוי. האח ליאור שילם אלף שקל. "ואז בעלי החליט לנסוע להחזיר אותה. הוא טס בשלישי, הגיע אליה ברביעי, הם בילו יחד 24 שעות. הלכו יחד למסעדה ועשו טיול אופנועים. בהתחלה היא אמרה 'למה באת, אני בכלל לא רוצה לחזור לארץ, רוצה לטוס לארה"ב'".

"הוא התעקש", ממשיכה יפה ומספרת על החזרה לישראל. "היא הייתה מבולבלת, מעורערת מאוד ולא ידעה מה לעשות עם עצמה, היא לא יכלה לעבוד, בדיוק נפרדה מעדי, והכול התבלבל לה".

ביוני אותה שנה שיראל הגיעה, על דעת עצמה, לבית החולים הפסיכיאטרי "לב השרון". היא נבדקה, פסיכיאטר קבע שהיא במצב פסיכוטי והורה לאשפזה. יום לאחר מכן היא ניסתה לברוח באמצעות לחיצה על לחצן כיבוי אש. היא גם תקפה אנשי צוות ובתגובה הוכנסה בכוח לחדר בידוד, מה שגרם לה לחבלות במקומות שונים בגוף.

לקראת סוף השיחה, באותה פגישה בתל אביב, אמרה שיראל: "המדינה הפקירה אותי. באשפוז הרביצו לי, הצמידו את הראש לרצפה ונתנו לי זריקה מול כולם. לא התנגדתי. הייתי שרועה עם הידיים מאחורי הגב". נפרדנו בחיבוק. וקבענו לשמור על קשר. לא ידעתי שהיא שקעה בדיכאון עמוק. עד מותה לא שוחחנו שוב.

"אני עוד מדמיינת אותה נכנסת פה בדלת ושואלת 'אמא מה יש לאכול'? וניגשת ופותחת את הסירים". בסלון הבית מונחות תמונות של שיראל בכל מקום, על הקירות תלויים ציורים שלה, והאם מציגה תכשיטים שיצרה לצורך מכירה

"אני מדמיין אותה נזרקת לבידוד, זועקת את נשמתה, ואני נגמר"

בעקבות מותה הוקמה ועדה לבדיקת נסיבות ההתאבדות בראשות פרופ' גיל זלצמן, יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות. הוועדה, שהוקמה לאחר מותה של גולן לבקשתו של מנהל בית החולים שמואל הירמן, בעקבות טענות המשפחה שבית החולים אחראי למותה, בחנה את האשפוז ב"לב השרון". למרות שלא נמצא קשר בין האשפוז לבין ההתאבדות, התלונות של בני המשפחה אודות המכות ששיראל קיבלה במחלקה נמצאו נכונות. "אני מדמיין אותה נזרקת לחדר בידוד, זועקת את נשמתה ואף אחד לא עונה לה ואני נגמר", אומר אחיה ליאור.

"האשפוז במחלקה סגורה היה טעות", הוא מוסיף. "היא באה מרצון כי איבדה שליטה. אחרי ששמו אותה בכוח במחלקה סגורה היא איבדה את זה. בשבוע שהיא הייתה שם נפגשתי עם אחת הרופאות במחלקה, אמרתי תשמעו היא ניצולת נובה, אתם חייבים להתייחס אליה אחרת. אתם שמים אותה במחלקה סגורה, עם אנשים במצב הרבה יותר גרוע, וזה נותן לה תווית שהיא כאילו משוגעת".

ד"ר אסף שלף, סגן מנהל בית החולים, העיד בוועדה שגם המשפחה התלוננה על בידוד אלים של שיראל ודרשה לשחררה. ד"ר שלף בדק את שיראל והתרשם כי היא במצב מאני-פסיכוטי עם מסוכנות לסביבה. המשפחה לחצה עליו שיעבירו אותה למחלקה פתוחה בטענה שמתנהגים אליה באלימות. באותו יום הגישה המשפחה ערר לוועדה פסיכיאטרית מחוזית בבקשה לשחרר את שיראל, אך הערר נדחה.

שיראל נותרה באשפוז ארבעה ימים נוספים. "השבוע הזה גרם לה למשבר אמון במוסדות רפואיים", אומר ליאור. "היא כבר לא הסכימה לטיפול. היא לא הסכימה ללכת לטיפול ב'כפר איזון'. היא נשארה בבית ושקעה בדיכאון".

עדי, שחזר לשיראל אחרי שחרורה מהאשפוז, אומר ש"הם כיבו אותה. היא הגיעה אליהם ב'היי' והם כיבו וזרקו הביתה. לפני הנובה היא הייתה שמחה, חברותית, מלאת אמביציה".

"האשפוז במחלקה סגורה היה טעות. היא באה מרצון כי איבדה שליטה. אחרי ששמו אותה בכוח במחלקה סגורה היא איבדה את זה. השבוע הזה גרם לה למשבר אמון במוסדות רפואיים. היא כבר לא הסכימה לטיפול"

הסמים, התקפי החרדה הקשים, הניסיונות הכושלים לברוח מהטראומה

"מדובר בצעירים שבאו למקום הכי טוב וחיכו לזריחה – השיא של המסיבה – ומישהו פרץ להם לעולם בצורה ברוטלית", מסבירה קרן גולן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית בעמותת איזון. "זה גורם לתחושת בהלה וטראומה".

גולן מתארת מציאות קשה הנוגעת לקושי של השורדים לקבל טיפול, כפי שחשפנו בתחקיר שומרים. "ראינו צעירים שחושבים שאם יעשנו, יחזרו למסיבות, יתרחקו – הם יחזרו לעצמם. בפועל קורה ההפך", היא מסבירה. "לא פעם הם לוקחים חומרים לא ברורים, ואז מגיבים בהתקפי חרדה קשים. היו מתקשרים אליי באמצע הלילה מבולבלים".

עמותת איזון מתמחה בטיפול בצעירים בטראומה. בניסיון לסייע לניצולי הנובה היא בין היתר קיימה 12 ריטריטים לשורדים בהודו. שיראל עצמה לקחה חלק בריטריטים דומים, רק של עמותות אחרות. מה עבר עליה שם לא ידוע אך הצצה לריטריט של איזון, שנמשך ארבעה ימים וחצי, נותנת תחושה כללית. 

"הניצולים היו כל כך מפוזרים שאפילו סדר יום כמו יוגה וארוחה נתן להם תחושת ביטחון", אומרת קרן גולן. "עשינו עבודה מהבוקר עד הלילה: נשימות ,מדיטציה, מיינדפולנס, ונגענו קצת בזיכרונות שמבקשים הקלה. לא קראנו לזה טראומות. בין מי שהגיעו , היו כמה מקרי קיצון יותר קשים שביקשתי שיישארו עוד.

"יש חוסר אונים. יש שורדי מסיבות שלא נגעו בכלל במה שעברו. הם בסבל גדול וחווים ניסיונות אובדניים"

"הייתה בחורה שהייתה אמורה להגיע למסיבת הנובה ובסוף לא הגיעה, אבל הייתה בקיבוץ ליד", נותנת גולן דוגמא. "החברות שלה נרצחו במסיבה. היא הגיעה להודו ולקחה חומרים משני תודעה והתקשרה אליי באמצע הלילה כשהיא בדראמסלה. אמרה שהיא מבולבלת מבוהלת. אמרתי לה קחי מונית ובואי. פגשתי בחורה מפורקת, עם חתכים בידיים. היא נשארה שבועיים והמשיכה בטיול".

גולן לא טיפלה בשיראל אך מתייחסת למקרי הקצה: "יש חוסר אונים. יש שורדי מסיבות שלא נגעו בכלל במה שעברו. הם בסבל גדול וחווים ניסיונות אובדניים. חלקם רק עכשיו מוכנים להתחיל לטפל בעצמם. וזה לא שהם ישר שמים את הלב, צריך איזושהי בשלות כדי להעז ולגעת בפצעים".

היא מסבירה שהתהליך הדרגתי: "אני יודעת שיש שם טראומה אבל לא נוגעים בה; צריך המון סבלנות, אני יודעת שאם אגע עכשיו אני מציפה, אז המון עבודה על המשאבים ורק אחר כך עבודה על האירועים. אנחנו בוחרים אירוע וזה לא האירוע הקשה ביותר, ואנחנו בעצם מזמינים את הזיכרון".

"בטיפול באירועים טראומטיים מנסים לגרום למטופל להתמודד עם טראומה באמצעות התבוננות באותו אירוע, ואז אני שואלת: 'איזו מחשבה עולה בי?' אצל רבים עולות מחשבות כמו אני אפס, לא הגנתי על החברים שלי, אני אשם, לא הצלתי את החברה שלי, לא רצתי מספיק מהר או רצתי מהר מדי", היא מסבירה.

"יש כאלה שעד היום לא סיפרו לי את הסיפור את האירוע הקשה והם כבר אצלי שנה וחצי. הנקודה היא שבמהלך העבודה הם לומדים כיצד אני לא נשטף על ידי הזיכרון כל רגע נתון, אני מסוגל להחזיק אותו", מוסיפה גולן.

"המדינה הפקירה אותי", אמרה שיראל באותה פגישה בתל אביב. "באשפוז הרביצו לי, הצמידו את הראש לרצפה ונתנו לי זריקה מול כולם. לא התנגדתי. הייתי שרועה עם הידיים מאחורי הגב"

האם הפסיקה לעבוד כדי לסייע לבתה: "זאת הייתה תקופה שכבר לא היה לה חשק לכלום"

"אני עוד מדמיינת אותה נכנסת פה בדלת ושואלת 'אמא מה יש לאכול'? וניגשת ופותחת את הסירים", אומרת יפה גולן בפגישה בביתה במושב. בסלון מונחות תמונות של שיראל בכל מקום, על הקירות תלויים ציורים שלה, והאם מציגה תכשיטים שיצרה לצורך מכירה.

תהליך הדעיכה לאחר האישפוז היה קשה. אחרי השחרור שקעה שיראל בדיכאון עמוק ובקושי יצאה מהבית. בלילות היא ביקשה לישון עם אמה במיטה. "הפסקתי לעבוד כדי שאוכל לעזור לה", היא נזכרת. "לפני ראש השנה אמרתי לה שיש לי סידורים ושכנעתי אותה לבוא איתי, אבל זאת הייתה תקופה שכבר לא היה לה חשק לכלום".

חודש לפני מותה ניסתה שיראל להתאבד בפעם הראשונה. "חזרתי הביתה וראיתי שהיא נפוחה", נזכרת יפה. "היא אמרה 'לקחתי יותר מדי כדורים כי רציתי להרגיש טוב'. היא לא רצתה ללכת לבית חולים אבל התעקשתי". רק בבית החולים התבררה ליפה האמת הכואבת. גם מבן זוגה הסתירה שיראל את האמת. "שאלתי אותה כמה כדורים היא לקחה", נזכר עדי, "היא ענתה שמעט".

משפחתה של שיראל כועסת. שיראל עוד הייתה בבדיקות מעקב באותה תקופה על ידי רופאים בכירים ב"לב השרון", שלא אותתו על מצוקתה. "הנקודה היא שכשהיא לא הייתה אמורה להתאשפז כן אשפזו אותה במחלקה סגורה, ואחרי הניסיון האובדני שלה כשהיא כן הייתה לכל הפחות צריכה להיות תחת מעקב אף אחד לא היה ראה אותה", אומר אחיה ליאור. ובן הזוג עדי מוסיף: "אחרי האשפוז היא נכנסה לדיכאון כבד. הייתי מגיע, היינו רק יושבים ורואים טלוויזיה. הייתי אומר לה 'בואי נצא נלך לשתות משהו'. היא הייתה עונה שלא בא לה לראות אנשים".

משפחתה מאשימה גם את הרשות המקומית. "העובדת סוציאלית מטעם המועצה שליוותה אותה תקופה מסוימת לא הייתה זמינה עבורה לפני מותה", טוענת יפה. "20 יום לפני ששיראל התאבדה דיברתי עם העובדת הסוציאלית והיא אמרה 'אני לא יכולה לעשות כלום עד שהיא תבוא אליי למשרד'. שיראל לא יצאה באותה תקופה מהמיטה. אז עניתי לה, 'ואם היא תתאבד'? והיא ענתה לי 'אני לא יודעת מה לומר". 

עומרי פריש, נשיא ומייסד כפר איזון, מספר כי "בסביבות חודש מאי הגיעה בחורה נחמדה, עם אנרגיה טובה היא ממש הייתה כדור שמש מלאת חיוכים. נוצר בינינו קשר טוב והיא אמרה שהיא רוצה להיכנס לתוכנית. ואז במשך שבועיים היא באה אבל היא לא התמידה, זה היה בערך חצי שנה לפני מותה. באיזשהו שלב היא הפסיקה לבוא"

"שבוע לפני האירוע אני אישית דיברתי איתה בטלפון. היא אהבה מאוד להיכנס אליי לקבל חיבוק ולדבר. אמרתי לה 'רק תבואי לקשקש איתי קצת'"

"אחרי הניסיון האובדני, היא יצאה הביתה וניסינו בכל מיני דרכים לשכנע אותה להגיע אפילו חלקית אלינו". פריש הקים את כפר איזון לפני 25 שנה לטיפול בצעירים במשבר. מאז שבעה באוקטובר הוא הקים שישה מיזמים חדשים עבור שורדי המסיבות, ובימים אלה מקים את "חאן איזון" מרכז חדש שייתן מענה הוליסטי לטראומה. "שבוע לפני האירוע אני אישית דיברתי איתה בטלפון. היא אהבה מאוד להיכנס אליי לקבל חיבוק ולדבר. אמרתי לה 'רק תבואי לקשקש איתי קצת. את מכירה את המקום את מכירה את האנשים, בואי נשב'. אבל היא לא רצתה".

קרן גולן מסבירה שיש אנשים שקשה להציל. "הם לא באים לטיפול, אני לא יודעת עליהם. הם נוסעים לטייל בעולם כדי לעשות כל מיני סמים ולשתות אלכוהול. אומרים לעצמם 'אני אטפל בעצמי' כשלמעשה הם תקועים ולא עובדים ונתקעים בחיים".

"רועי נרצח ב-7 באוקטובר, ומת אחרי שנתיים"

רועי שלו הוא שורד נוסף שהוכר על ידי משרד הבריאות כמי שהתאבד בעקבות הטבח בנובה. רועי, בן 30 במותו, ראה את בת זוגו מפל אדם נרצחת לנגד עיניו. הוא נפצע קשה בעצמו בגב. במסיבה איבד גם איבד את חברתו הטובה הילי סולומון, ושבועיים לאחר המתקפה אמו רפאלה שמה קץ לחייה.

בחודשים שאחרי רועי החל להרצות בארץ ובעולם. "היה לו נורא חשוב שבכל העולם יידעו מה היה פה. הבעיה הייתה שהוא לא טיפל בעצמו", מספר אביו רונן שלו. שמונה חודשים לפני מותו אזלו כוחותיו ובבת אחת רועי החליט להפסיק עם ההרצאות. "הוא פשוט התעייף. הוא התמקם בבית ולכאורה חוזר לשגרה אבל הוא מת מבפנים". באותה תקופה החליט רונן לעבור עם בנו למושב שקט בשרון.

רונן מספר שראה עצב בעיניו של בנו, אבל לא הבין עד כמה המשבר עמוק. "הוא נרצח בשביעי ומת אחרי שנתיים". ב-10 באוקטובר השנה כתב רועי ברשתות החברתיות שאינו יכול להתמודד עוד עם הצער וביקש סליחה מבני משפחתו. שעות לאחר מכן נמצא ללא רוח חיים ברכבו סמוך לביתו.

"חייבים לדחוף את השורדים ללכת לאנשי מקצוע ולהסביר שלא מספיק רק ללכת לקבל עזרה אלא גם לרצות את העזרה", קובע האב. "הבעיה הגדולה היא שהנפש היא שקופה, גם בעיני המדינה. כל ועדה רפואית של ביטוח לאומי ממוטטת אותם. הם קורסים כי הם מתחילים לחשוב ולספר שוב את הסיפור".

"הם מביאים הוכחות כמה קשה להם, ואם הפסיכיאטר רק שומע שהם היו בטיול בחו"ל או חזרו לעבוד, הוא מניח שהם משוקמים. אבל זה לא אומר שהוא משוקם! הם רק מנסים להשתקם, הם עוד לא שם. נוצר מצב שבו השורדים מפחדים מהוועדות האלה וחושבים רק כיצד להתמסכן יותר ויותר. הם צריכים ללכת לעבוד בידיעה שהמדינה תומכת בהם. רק כך יצליחו לחזור לשגרת חיים".

"היום, אחרי שנתיים, אפשר לומר שהאירוע של השביעי באוקטובר שונה מכל מה שהכרנו בהיבט של בריאות הנפש", מוסיף עומרי פריש. "כפי שחוקקו את חוק ניצולי שואה, צריך קודם כל לחוקק חוק שיאפשר מענה מתאים. בנוסף, למצוא מסלולים שלא דוחקים בניצולים להכריז על עצמם כנכי נפש. היום כמעט כל עורך דין ממליץ להם לא ללכת לעבוד, ולא לספר בוועדות על טיולים או לימודים. זה לא טוב. צריך לעודד אותם להשתלב מחדש בחברה, בלי שזה יפגע בעזרה מהמדינה".

פריש מדגיש גם שמשרדי הממשלה צריכים לספק מענה מיוחד למקרי הקצה. "הם עושים עבודה מצוינת, משרד הרווחה והביטוח הלאומי בפרט, אבל כמובן שיש מקום לשיפור. כבר לפני יותר משנה הצענו למשרדי הממשלה לאמץ את המודל שאימץ בעבר משרד הביטחון: להקים צוותים ייעודיים עבור השורדים שנמצאים על הקצה. ברגע שמתקבלת קריאה על מקרה אובדני – יהיו אנשים שמיד יגיעו לאותו אדם".

יותר מחצי משורדי המסיבות סובלים מפוסט-טראומה חריפה

בדיון בוועדת הצעירים בכנסת שנערכה לאחרונה חשף הביטוח הלאומי שמתוך 3,559 נפגעי פעולות איבה משורדי הנובה, רק חצי חזרו לעבוד והתמידו ברצף של לפחות חמישה חודשים. 10% מהם התמידו ברצף עבודה של שלושה-ארבעה חודשים, והיתר לא חזרו לעבודה ומתמודדים עם טראומה קשה. יו"ר הוועדה נעמה לזימי אמרה כי חלפו שנתיים מאז הדיון הראשון בנושא, והמענים הממשלתיים לשורדים עדיין נגררים.

בוועדה עלו עדויות של שורדים שביקשו טיפול בבית מאזן במקום טיפול תרופתי, ונדחו בשל מחסור במקום ובתקציב. בזמן שגורמי טיפול מדווחים על זינוק חד במספר הפונים לעזרה, המחקר המקיף בנושא חושף נתונים מטרידים: 55% מהשורדים סובלים מפוסט-טראומה חריפה. יותר מדי שורדי נובה נמצאים מתחת לרדאר גם היום, שנתיים אחרי. הם אינם מטופלים, וחלקם אף לא יוצא מהבית.

"אדם מגיע לקו שבר שבו מבחינתו טוב מותו מחייו, גם במחיר שהמעשה יכאיב לסובבים אותו", מסביר עומרי פריש. "היו מקרים שהצלחנו להחזיר אותם. אבל לא תמיד. כל מי ששומר על צניעות מקצועית צריך לומר שכנראה לא נצליח לעזור לכולם, אבל חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי להגיע לכל אחד ואחת, ולנסות – מהמקום הנמוך שהם נמצאים בו, שבו נדמה להם שהסבל בלתי אפשרי – לעזור להם לצאת משם. זו חובה שלנו כעמותות וזו חובתם של משרדי הממשלה".

"להיות בלי שיראל זה להיות בלי חיים"

לפני קצת יותר מחודש ציינה משפחתה של שיראל גולן שנה למותה. "להיות בלי שיראל זה להיות בלי חיים", אומרת יפה בבכי. "החוסר שלה גדול כאילו זה קרה היום. ההחמצה הזו, כשאני רואה היום את השורדים, מאוד חזקה. אני אומרת לעצמי: אם רק הייתה עוד קצת מתחזקת, היא הייתה עוברת את זה. אני מחפשת אותה, את המגע שלה, את הריח שלה. יש לי שמלה שלה שאני אוהבת להריח – עוד דבק בה הריח שלה".

יפה יושבת בסלון ביתה ומסתכלת על החלון הקטן שממנו ניתן לראות את הקרוואן בו התגוררה שיראל. "אנחנו יושבים פה ורואים את הצללית של הקרוואן וחושבים שעוד רגע היא באה נכנסת פותחת את הסירים ושואלת מה יש לאכול. כל שישי הייתי מכינה כמה סוגי תבשילים. היום אני כבר לא מבשלת. אין את הטעם לחיים".

"כל כך שמחתי שהיא שרדה את הנובה", אומר אחיה ליאור, "וזה היה כל כך מטלטל שהיא התאבדה. זה לא נקלט. חשבתי שהיא מסתגרת בבית כי היא עברה שנה קשה ויש לה הרבה להשלים. לא היה לי מושג.. ואילו בן זוגה מבין את מילותיה בדיעבד: "כשאני נזכר במשפט הזה 'לך תדע מה יהיה מחר', אני מבין שהיא כנראה חשבה על זה לפני. זה לא היה מעשה ספונטני".

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים