אחותו של אחמד (שם בדוי) נהרגה בתאונה ביום שישי. גופתה הועברה למכון לרפואה משפטית, ועבור בני משפחתה החל מרוץ נגד הזמן: לפי ההלכה האסלאמית יש לקבור את המת סמוך ככל האפשר למותו. אלא שהזמן עצר מלכת. "מיום שישי עד ראשון לא היה לנו עם מי לדבר", אומר האח.

"רצינו לברר אם יש כוח אדם מוסלמי שמכיר את הלכות הכנת המת לקבורה והבנו שאין עובדים ערבים באבו כביר", מוסיף האח ומדגיש, "אנחנו מקבלים את מותה כגזרת גורל, אבל הידיעה שאחותי לא קיבלה את היחס האחרון לפני קבורתה לפי ההלכה האיסלמית היא פצע פתוח".

במכון שבו, לפי הנתונים, שיעור הייצוג הערבי עמד על אפס, התחדדו עבור המשפחה שתי שאלות: למה אין מערך שמאפשר לשחרר גופות של מוסלמים גם בסוף השבוע, ומי במכון יכול להבטיח שהטיפול בגופה נעשה מתוך היכרות עם כללי הדת. "רחצו אותה לפי ההלכה האסלאמית? איך רופא יהודי שלא מכיר את התרבות שלנו אמור לדעת מה המנהגים שלנו?", שואל האח.

הנתון הכללי שמטשטש פערים עמוקים

היעדר עובדים ערבים באבו כביר משקף תמונה רחבה: אף ששיעורם בשירות המדינה חצה את רף ה-15% - הישג שהמדינה מתגאה בו – נתון זה מטשטש פערים עמוקים בין משרדים, יחידות ודרגים, שבחלקם הייצוג הערבי עדיין נמוך מאוד עד אפסי. ניבל עראדאת, רכזת הסנגור המשפטי במרכז מוסאוא, אומרת שהבעיה אינה רק בנתון שמפרסמת המדינה, אלא גם באופן החישוב: הנתון הכולל מאחד מערכות ודרגים שונים, וכך מטשטש את הפערים.

"בפועל, ערבים מועסקים בעיקור בשירות בשטח. ככל שעולים לתפקידי פיקוח, ניהול וקבלת החלטות, הם פשוט נעלמים"

"הנתון של 15.3% מתקבל רק מחישוב כולל", היא אומרת ל"וסלא". "אבל בפועל, ערבים מועסקים בעיקור בשירות בשטח. ככל שעולים לתפקידי פיקוח, ניהול וקבלת החלטות, הם פשוט נעלמים".

הנתון הכללי אינו מומצא, אך הממוצע מטשטש את המציאות, ומחבר בין בתי חולים ממשלתיים, שבהם עובדים אלפי רופאים, אחים ואחיות ערבים, לבין משרדי ממשלה ויחידות סמך שבהם נוכחותם נמוכה מאוד עד אפסית. כך מתקבלת תמונה כללית של שילוב בלי שניתן לראות באילו חלקים של המערכת השינוי התרחש ובאילו חלקים הוא כמעט לא התחיל.

פער עצום בין משרדי הממשלה למערכת הבריאות

הפער חד. לפי עתירת מרכז מוסאוא, שיעור הערבים במערכת הבריאות עמד על 22.3%, לעומת 8.9% במשרדי הממשלה – נתון הנמוך מיעד המדינה (10%) ורחוק מחלקם באוכלוסייה (21%). בעתירה, שהוגשה לבג״ץ שנה שעברה, נותחו נתוני הייצוג ב-95 משרדים ויחידות ממשלתיות. רק 31 הגיעו ליעד של 10%. ב-12 יחידות – כ-13% מהגופים שנבדקו – שיעור העובדים הערבים נרשם כאפס.

ברשימת הגופים ללא ייצוג ערבי כלל נכללים המכון לרפואה משפטית, המשרד לשירותי דת, מערך הסייבר הלאומי ונמל חדרה. לצדם, גופים שבהם הייצוג מזערי: כ-2% בלבד במשרד ראש הממשלה ובנציבות שירות המדינה – המופקדת עצמה על ייצוג הולם. במשרד הנגב והגליל כ-3%, ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים ובהנהלת בתי המשפט כ-4%.

"אפקט תקרת הזכוכית" גם בבתי החולים

ד״ר שני בר-טוביה, מעמותת רופאים לזכויות אדם, החוקרת תעסוקת צוותים ערבים במערכת הבריאות, מצביעה על פערים דומים – גם במערכת שלכאורה מעלה את ממוצע הייצוג במגזר הציבורי. "קל מאוד לספור כמה מנהלי בתי חולים פלסטינים יש בישראל – מעט מאוד", היא אומרת, ומציינת שהתופעה קיימת גם בדרגי הביניים ובהנהלות הבכירות. "כפי שאמרה מרואיינת במחקר שלנו, גם במקום שבו כל המחלקה ערבים וכל הרופאים ערבים, המנהל הוא הרבה פעמים יהודי".

מרואיינים במחקרה העידו כי כדי להתקדם נדרש מהם להיות "ערבים טובים" – כלומר  להצניע את זהותם ולהתיישר עם המיינסטרים הארגוני

בדיקה לא-פורמלית שערכה בר-טוביה בבית החולים הלל יפה מדגימה את המגמה: אף שערבים מהווים כשליש מהעובדים, הם מאיישים רק כ-10% מתפקידי מנהלי המחלקות. אף שהנתון אינו רשמי, הוא ממחיש את הפער בין נוכחות רחבה יחסית בדרגי העבודה, מול נוכחות מצומצמת ככל שעולים בפירמידת הארגון.

הלחץ להצניע זהות כדי להתקדם

לדברי בר-טוביה, גם בעמדות בכירות שאלת הייצוג מורכבת: מרואיינים במחקרה העידו כי כדי להתקדם נדרש מהם להיות "ערבים טובים" – כלומר  להצניע את זהותם ולהתיישר עם המיינסטרים הארגוני כדי שלא לפגוע במעמדם.

כך נוצר פער שאינו משתקף בממוצע הארצי: בין נוכחות בשטח להשפעה בקבלת ההחלטות. תחקיר "וסלא" בחן את המקומות שבהם הפער מגיע לקצה – גופים שבהם שיעור הייצוג נרשם כאפס, ולצדם מוסדות שמקבלים החלטות מכריעות על בריאות, קרקעות, דיור ותשתיות בנוכחות ערבית מזערית. השאלה אינה עצם העסקתם של ערבים, אלא היכן המדינה מאפשרת להם להשתלב.

במוסדות התכנון, היעדר ייצוג אינו שאלה מופשטת על גיוון בעבודה. להחלטות שמתקבלות בהם יש השפעה ישירה על האפשרות להרחיב יישוב, לבנות בית, לסלול כביש או לחבר שכונה לתשתיות. ללא תוכנית מתאר מאושרת, לא ניתן בדרך כלל להוציא היתר בנייה; וכשהליכי התכנון מתעכבים במשך שנים, גם משפחה המחזיקה בקרקע עלולה למצוא את עצמה בלי אפשרות לבנות עליה כחוק.

נתונים מדאיגים: רק עובד ערבי אחד במטה מינהל התכנון

בגופים המקבלים את ההחלטות הנוכחות הערבית כמעט אינה קיימת. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב-2021 הועסקו במטה מינהל התכנון ובכלל הלשכות המחוזיות 14 עובדים ערבים בלבד מתוך כ-400 (3.5%). בדיקה מעודכנת מיולי 2024 העלתה כי שיעורם אף ירד ל-3.2% בלבד (11 מתוך 348 עובדים). במטה המינהל מועסק רק עובד ערבי אחד. במחוזות ת"א, ירושלים ואיו"ש אין ייצוג כלל.

תמונת הייצוג דומה גם במוקדי קבלת ההחלטות: במועצה הארצית לתכנון ולבנייה היו רק שני חברים ערבים מתוך 36, ובארבע מתוך שש הוועדות המחוזיות אין נציג ערבי קבוע כלל. כך, החלטות קריטיות על עתידן התכנוני של רשויות ערביות מתקבלות ללא קול ערבי סביב השולחן.

תכנון הוא לא מדע ניטרלי

ד״ר חנא סוויד, מתכנן ערים, ח"כ לשעבר שכיהן כראש מועצת עילבון, דוחה את התפיסה שתכנון הוא תחום ניטרלי שבו לרקע של מקבלי ההחלטות אין משמעות. "תכנון אינו משוואות מתמטיות קבועות", הוא אומר ל"וסלא". "מה שנכון בפולין לא בהכרח נכון לחברה ערבית במזרח התיכון, ומה שנכון בצרפת לא בהכרח נכון אצלנו".

לדבריו, מתכננים שלא מכירים את החברה הערבית עלולים לכפות מודלים המותאמים ליישובים יהודיים, תוך התעלמות מהשוני בבעלות על קרקעות, בדפוסי הבנייה ובצורכי המשפחה: "לא מדובר רק בזכות הדמוקרטית לייצוג של 20%, אלא בצורך להכניס לקבלת ההחלטות את נקודת המבט והרקע".

לדברי סוויד, ככל שעולים בהיררכיה התכנונית מתחזק משקלם של סדרי העדיפויות הממשלתיים – החל מהמועצה הארצית ועד לוועדות המחוזיות. במצב הזה, לדבריו, היעדרם של עובדים וחברים ערבים אינו רק חוסר מספרי: הוא מצמצם את האפשרות לערער מבפנים על ההנחות שמנחות את הדיון.

"לא מדובר רק בזכות הדמוקרטית לייצוג של 20%, אלא בצורך להכניס לקבלת ההחלטות את נקודת המבט והרקע"

הוא מתאר גם את המפגש הטעון בוועדות: "כשנציג רשות ערבית או יזם ניצב מול ועדה שרובה אינה ערבית וכוללת נציגי משרדים בעלי אג׳נדות עוינות או מוטות, הדבר יוצר חשש וזהירות. לפעמים הוא מגיע אפילו לגמגום או להתחננות לקבל זכויות שהיו אמורות להינתן לו באופן טבעי".

תוצאה מרכזית לכך היא התמשכות חריגה של הליכי תכנון: סוויד מדגים זאת בתוכניות המתאר של עילבון וכפר מנדא, שקידומן נגרר שנים והמלצותיהן צומצמו. "תוכנית שאמורה להימשך, לפי מערכת התכנון עצמה, שנתיים או שלוש, נמשכת לפעמים עשר או 15 שנה", הוא אומר. “בסוף מתקבלת בדרך כלל תוכנית חסרה שאינה נותנת מענה אמיתי לצרכים של התושבים הערבים".

הפער אינו תולדה של מחסור בהשכלה: אף שמספר הסטודנטים הערבים לתכנון זינק ב-217% תוך עשור (ורובם למדו באוניברסיטאות), שיעורם בגופי התכנון נותר קפוא סביב 3%. כשהתכנון מתעכב, המפגש הבא של התושב עם המדינה עלול להיות דרך מערכת האכיפה. ברשות לאכיפה במקרקעין, המופקדת על אכיפת עבירות התכנון והבנייה, עמד שיעור הערבים על כ-2%.

בתגובה מסרה הרשות כי היא פועלת לפי החוק ומדיניות האכיפה הארצית, וכי "החלטות האכיפה לא מושפעות מזהותם של העובדים", הנבחרים לפי התאמה מקצועית וכללי נציבות שירות המדינה. בנוגע לכוח האדם במינהל ובוועדות התכנון, הפנתה את השאלות למשרד הפנים ולמינהל התכנון.

התגובה מבהירה כיצד הרשות רואה את תפקידה, אבל לא מסבירה למה שיעור העובדים הערבים כה נמוך. היא גם לא עונה על השאלה הרחבה שמעלה מפת הייצוג: איך נוצר מצב שבו האזרח הערבי כמעט לא נוכח בגוף שמתכנן את היישוב שלו, ופוגש גוף אכיפה שגם בו נוכחותו מזערית.

היעדר הייצוג אינו רק עניין של ניכור, אלא בעל השלכות יומיומיות: כל עיכוב באישור תוכנית מתאר מונע מזוג צעיר לבנות בית, מעכב פיתוח אזורי תעשייה ומותיר שכונות ללא תשתיות.  ההחלטות מתקבלות בתוך מערכת מקצועית מורכבת, אך מי שחי עם תוצאותיה כמעט שאינו נמצא בתוכה.

האחריות לשינוי מפת הייצוג מוטלת על נציבות שירות המדינה – המנהלת את הגיוס ואמורה לפקח על ייצוג הולם. אלא שלפי הנתונים שנכללו בעתירת מרכז מוסאוא, שיעור העובדים הערבים בנציבות עצמה עמד על כ-2% בלבד. ביחידה שאמורה לקדם גיוון תעסוקתי נרשם ייצוג ערבי של 0%.

הפער לא מסתכם במספרים בלבד. בעתירת מרכז מוסאוא נטען כי שורת מנגנונים חוסמת מועמדים ערבים: פורטל גיוס בעברית בלבד, היעדר חובה לשלב נציג ערבי בוועדות איתור תפקידים בכירים, וצוות בין-משרדי להסרת חסמים שלא התכנס מאז 2015.

החוק מעניק לנציבות כלים לפעול מול משרדים שלא עומדים בחובת הייצוג, אולם העתירה טוענת שהם כמעט לא מופעלים. במצב כזה, היעד הממשלתי הופך ממחויבות להמלצה: גופים שבהם הייצוג נמוך פועלים כרגיל, וגם יחידות שבהן הוא נרשם כאפס אינן נדרשות להציג לציבור תוכנית ברורה לשינוי. אף שייצוג של 0% אינו מוכיח הדרה מכוונת, בהיעדר הסבר ומעשים  - ובייחוד כשהגוף האמון על התיקון לוקה בעצמו בתת-ייצוג – לא ניתן לפטור זאת כתקלה מקרית.