הבניין הראשי של משרד החינוך בירושלים נמצא ברחוב הנביאים בעיר. לא רחוק ממנו, בקצה רחוב מאה שערים, נמצא הבניין הגדול של חסידות תולדות אהרון. את השלט המפואר שלה ההולך ברחוב יתקשה לפספס, אבל מה שהשלט אינו מגלה הוא את השביל המוביל לחצר רחבה הנמצאת בסמוך ומאחוריה מבנה נוסף, מוזנח למראה. מי שיגיע אל החצר ישמע את קולות הילדים הבוקעים מן הבניין, בזמן שהם ממלאים בהמוניהם את המדרגות, לגופם מכנסיים שחורים וחולצות משובצות ולראשם כיפה שמכסה את מרביתו. על פניו, ילדים חרדיים ככל הילדים שהתחילו את שנת הלימודים בראשית חודש אלול (שהשנה יצא באמצע אוגוסט). גם שפת היידיש נשמעת בבירור, כאשר הילדים ניגשים לשאול את ה"מלמד" שלהם שאלות. "אני יודע עברית", אומר לנו המורה, "אבל יידיש היא השפה שמדברים כאן". 

יש רק בעיה אחת, המקום הזה שבו אנחנו עומדים, אינו קיים. עבור הרשויות במדינת ישראל, מאות הילדים הנמצאים כאן ממש עכשיו, כמו גם עשרות אלפי נוספים (ראו פירוט בהמשך), הם בחזקת "תלמידים נעלמים". בלי פיקוח, בלי רישום, בלי כלום. מדובר לרוב בתלמידים המגיעים מהחסידויות הקיצוניות של העדה החרדית בירושלים. הם לומדים בבתי-ספר פיראטים, לא מקבלים שקל מהמדינה - המימון מגיע מתרומות ותשלומי הורים - והם אינם חוקיים. החוק המסדיר את מערכת החינוך בישראל קובע שמי שפותח בית-ספר בישראל חייב לעשות זאת באישור משרד החינוך. יותר מכך, על פי החוק, ילד שאינו רשום בבית-ספר רשמי ניתן להעמיד את הוריו לדין. 

כמו בתולדות אהרון, גם במוסדות פיראטיים אחרים בירושלים שבהם סיירנו בשבועות האחרונות, לא היה שלט המבשר על היותו של המקום בית ספר או תלמוד תורה. ברחוב מאה שערים, לא רחוק מהבניין של תולדות אהרון ישנו בניין של חסידות ברסלב  - הפלג של החסידות המשתייך לעדה החרדית - בו התלמידים לומדים בקומת המרתף. במדרגות אפשר היה להבחין בכמה חוטי חשמל חשופים. זהו בניין שיש בו גם משרדים, בית-כנסת, ומסתובבים בו לא מעט אנשים מבוגרים. חלקם אף מעיינים בלוח המודעות המלא בפרסומות לטיסות לאומן בראש השנה.

גם בחסידות דושינסקי ברחוב שטראוס בעיר, התלמידים לומדים בבניין משרדים. במקרה הזה בניין המשרדים של העדה החרדית בירושלים. כך, באותו מסדרון שבו יש משרדי אדמיניסטרציה ישנה גם דלת המובילה לכיתות. בהפסקות אפשר לראות את הילדים מצטופפים במרפסת ומסתכלים אל עבר מגרש החנייה הגדול ואל השכונות החרדיות של אזור רחוב שטראוס ומאה שערים. את מנהל המוסד מצאנו יושב בחדר קטן, הסמוך לכיתות הלימוד. ביקשנו לדבר עמו, אך זה השיב שהוא לא מדבר עם משרד החינוך ולא עם התקשורת. 

מוסדות חינוך פיראטיים מצאנו גם ברחוב ישעיהו, הסמוך לרחוב הנביאים. השלט על הבניין, הידוע כ"מתחם למל" מעיד על שיוך לישיבת "עץ חיים", אחת הישיבות הוותיקות בירושלים. מבדיקת הכתובת במערכת המידע שקיפות בחינוך של משרד החינוך, שבה רשומים כל בתי-הספר של משרד החינוך בארץ, עולה שאין בית-ספר כזה (להבדיל מבית-ספר בשם "עץ החיים" בשכונת רמות, השייך לזרם הממלכתי-חרדי). המתחם בנוי משני בניינים: הקטן יותר מיועד לגנים, והגדול יותר, המרכזי, משמש את תלמידי בית-הספר. לדברי מנהל גן הילדים שאותו פגשנו, בשני המבנים האלו לומדים כ-500 תלמידים, בגילאים 3 עד 13. 

מוסד פיראטי מצאנו גם ברחוב חגי בעיר, לא רחוק מכיכר השבת. על בניין שנראה כמו בניין מגורים, ישנו שלט המעיד על כך שהמקום שייך לחסידות סאטמר. בפנים, אפשר להבחין בשלט קטן ובו כתוב שהכניסה לתלמוד תורה היא מהבניין הסמוך - שם גם יש סניף של קופת חולים מאוחדת. למעשה, אלמלא הילדים שיצאו החוצה, מתגודדים למראה הזרים שהגיעו לבקר, קשה היה להבין שהמקום הזה קשור בצורה כלשהי לבית-ספר או למסגרת חינוכית. 

"מי יגיש כתבי-אישום - ישרפו את המדינה"

אם חשבתם שהכיתות העמוסות, המחסור במורים וההישגים הירודים הם הבעיות היחידות של מערכת החינוך בתחילת שנת הלימודים החדשה, ברוכים הבאים אל "החור השחור" שלה: מציאות מקבילה ובה עשרות אלפי ילדים הלומדים בבתי ספר שמשרד החינוך אינו מכיר ואין לו בהם שום דריסת רגל. בדיקת שומרים מעלה כי מדובר במספר עצום של כ-42 אלף ילדים בחזקת "נעלמים", מתוכם כ-30 אלף רק בירושלים. מקור הנתונים המרכזי הוא מחקר שפרסם הלמ"ס באפריל האחרון, שערך השוואה בין מרשם האוכלוסין במשרד הפנים לבין מצבת התלמידים במשרד החינוך. על פי המחקר, נכון לשנת 2023, היו 42,357 תלמידים בכיתות א'-י"ב, גילאי בית ספר (6–18) בישראל, שלא היו רשומים בשום מוסד חינוכי רשמי. 

בתוך כך, מקור במשרד החינוך, וגם גורמים ירושלים מצביעים כולם על כך ש-30 אלף מתוכם הם ילדים חרדיים הלומדים במוסדות פיראטיים בעיר. למען הסר ספק, נציין כי מספר התלמידים הלא-רשומים אינו כולל את תופעת הנשירה מלימודים. על פי חיים מויאל, ראש אגף נוער בסיכון במשרד החינוך, בדיון שנערך בכנסת במרץ השנה, ישנם כ-20 אלף תלמידים המוגדרים נושרים ומוכרים למערכת. 

באותו דיון בכנסת אגב נקב גם אלדד תם, מנהלת יחידת הביקור הסדיר בעיריית ירושלים במספר של 30 אלף "תלמידים נעלמים" במגזר החרדי בעיר. הוא אף סיפר על סיור שערך יחד עם מויאל בריכוזים חרדיים בירושלים שבהם פועלים בתי-ספר כאלו. בשיחה עם שומרים מסביר תם, כי המספר 30 אלף נובע ממחקר שערך בשנת 2023, ומדובר נתון המתייחס רק לירושלים ואינו כולל את בית-שמש, לשם היגרו בשנים האחרונות קהילות של חרדים קיצונים ממאה שערים. לדבריו, המחקר התבסס עם שיחות שלו עם ראשי המוסדות האלו, שנתנו לו שמות של מסגרות, עם נתונים מספריים.

אותו סיור עם ראש אגף הנוער בסיכון מויאל, נערך לאחר שתם השלים את המחקר. "בסיור לא נכנסנו למוסדות עצמם, אבל הראיתי למויאל מבחוץ", משחזר תם. "אמרתי לו - כאן תראה, יש 1,500 תלמידים, במקום הזה יש 1,600, במקום ההוא עוד 500. זה הרבה מסגרות, לא כולן קנאיות. יש פה הרבה ילדים שאנחנו לא יודעים מי הם בכלל, נעלמים. מדינה אמורה לדעת, ברמה מסוימת, על כל מי שנמצא בה. לא יכול להיות שיש ציבור כזה גדול שהוא נעלם. למדינה אין שום מידע לגבי הילדים האלו". 

על אף שלפי החוק, הרשויות המקומיות הן אלו האחראיות על רישום ילדים לבתי ספר בישראל, תם מבהיר הנושא גדול עליהן. "זה תפוח-אדמה לוהט", מסביר איש עיריית ירושלים. "מי יגיש כתבי-אישום נגד 15 אלף הורים? ישרפו את המדינה. לא העירייה אלא משרד החינוך צריך לקבוע עמדה אמיתית בנושא".

"זה תפוח-אדמה לוהט", אומר אלדד תם, מנהלת יחידת הביקור הסדיר בעיריית ירושלים. "מי יגיש כתבי-אישום נגד 15 אלף הורים? ישרפו את המדינה. לא העירייה אלא משרד החינוך צריך לקבוע עמדה אמיתית בנושא"

בג"ץ דחה את העתירה - אבל תהיה עוד אחת

מי שמקפידה לסייר בין המוסדות וסייעה לשומרים לאתר חלק מן המקומות שנסקרו קודם לכן בירושלים, היא ד"ר לורה ורטון, חברת מועצת העיר מאז 2008 (כיום מטעם "הדמוקרטים"). ורטון עוקבת אחר הנושא זה שנים ונעזרת לחשיפת המוסדות גם ביוצאים בשאלה מהחברה החרדית שעמם היא בקשר. שוב ושוב היא התריעה בפני הרשויות השונות על בתי-הספר האלו, ובין היתר גם על היעדר הפיקוח בכל הנוגע לתברואה ולסכנות בטיחותיות. 

"צעירים שעזבו את הקהילה החרדית שואלים בצדק, איך נתנו למצב הזה להימשך? אסור לנו להתעלם מכך"

ב-2020, לאחר שנוכחה שדבר אינו משתנה עתרה ורטון לבג"ץ, יחד עם עמותת חדו"ש, בדרישה כי עיריית ירושלים ומשרד החינוך יאכפו את החוק על אותם המוסדות ועל ההורים של התלמידים, שלפי חוק חינוך חובה חינם אמורים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר של המדינה. בעתירה דרשו מבג"ץ לסגור את המוסדות הפיראטים או לחייב אותם בקבלת רישיון ממשרד החינוך. 

העתירה מגלה פרטים בנוגע לאופן שבו הממסד עוצם עין לנוכח התופעה. כך לדוגמה, צורף לעתירה פרוטוקול של ישיבת ועדת החינוך העירונית בירושלים שנערכה בדצמבר 2016. גרשון בינט, אז מנהל מינהל החינוך החרדי אמר שבעירייה יודעים איפה המוסדות האלו נמצאים. ראש העיר דאז ניר ברקת התייחס בסלחנות כאשר אמר: "אני לא מאמין שצריך לכפות את דעתי על מישהו (…) לא נכפה עליהם ליבה מצד אחד ולא נכפה עליהם משהו שלא רוצים מצד שני (…) אפשר לשווק ולהציע להם לשדרג, אבל זכותם הבסיסים לדלג מהעיר, לחיות בעיר ולבחור את בית-ספרם". 

כשורטון שאלה אותו האם זו עמדתו גם כאשר אדם כמו הרב ברלנד יעמוד בראש בית-ספר כזה, אמר ברקת: "כל עוד אנחנו לא יודעים שיש בעיות, אז כן". בעתירה יצוין, הובאו גם שני תצהירים של יוצאים בשאלה שגוללו מסכת קשה של התעללויות שעברו במוסדות הפיראטיים שבהם למדו. 

בג"ץ דחה את העתירה אבל לעותרים נשמרה הזכות לעתור שוב במידת הצורך - דבר שעתיד לקרות בזמן הקרוב

ב-2021, בהרכב בראשות השופט נעם סולברג, דחה את העתירה, בין היתר משום שמוסדות החינוך הפיראטיים לא היו משיבים בעתירה, ולאחר שנציגי משרד החינוך והעירייה אמרו שהדבר יובא לדיון ובדיקה. עם זאת, בית המשפט העליון לא סתם את הגולל על הנושא ולעותרים נשמרה הזכות לעתור שוב במידת הצורך - דבר שעתיד לקרות בזמן הקרוב. 

"משרד החינוך ממשיך להתעלם מהפרה המונית של חוק חינוך חובה ובכך מפקיר עשרות אלפי ילדים חרדים", אומרת ורטון. "איש אינו יודע היכן הם לומדים, או האם הם לומדים. במוסדות שראינו אין כל פיקוח, אפילו על המבנים ועל מצב התברואה בהם. ההורים נמצאים תחת השפעתם של מנהיגים קנאים שמסכנים את הילדים והממשלה אינה מתערבת. צעירים שעזבו את הקהילה החרדית שואלים בצדק, איך נתנו למצב הזה להימשך? למה לא יצאנו להגן עליהם? אסור לנו להתעלם מכך". 

לתפיסתה, "כלל הציבור סובל מכך כבר עכשיו, כשרואים התפרעויות של קיצונים בחברה החרדית במרחב הציבורי. אם נמשיך להתעלם התופעות האלו רק יחריפו". 

מצדד בעמדתה הוא ח"כ משה (קינלי) טור-פז (יש-עתיד), שמכיר היטב את הסוגייה מימיו בעבר כמנכ"ל מינהל חינוך ירושלים (מנח"י). "זה כמו המורה שנכנס לכיתה ושואל את התלמידים הנוכחים 'איפה כולם?', כך במערכת החינוך ישנם חורים שחורים שאחד לא מטפל בהם", הוא אומר לשומרים. "התלמידים שאינם רשומים בשום מוסד חינוכי לאורך כל שנותיהם במערכת החינוך הם חור שחור שאחד לא נוגע בו. אין עליו נתונים רשמיים והוא כולל עשרות אלפים מילדי ישראל. הגיע הזמן שהמדינה תממש את אחריותה לכל ילד בישראל, וזאת יש לתקן בחקיקה ובטיפול חינוכי הולם".

אגב, באותה ישיבה של ועדת החינוך בכנסת שהוזכרה קודם לכן, הצביע ח"כ טור-פז על מספר גבוה יותר של תלמידים נעלמים מהחברה החרדית, כ-65 אלף תלמידים. מספר שנמסר לו על-ידי קמב"ץ העדה החרדית לשעבר יואליש קרויס ב 2016 (שומרים אימת עם קרויס את דבר השיחה ביניהם). אולם גם אם המספר נמוך יותר ועומד "רק" על 50 אלף, לטור-פז אין ספק שהמדינה אינה עושה מספיק כדי לטפל בתופעה. 

"התלמידים שאינם רשומים בשום מוסד חינוכי לאורך כל שנותיהם במערכת החינוך הם חור שחור שאחד לא נוגע בו. אין עליו נתונים רשמיים והוא כולל עשרות אלפים מילדי ישראל. הגיע הזמן שהמדינה תממש את אחריותה לכל ילד בישראל"

הבכירים מודים: המערכת לא בנויה לטפל בבעיה

על פניו זה לא אמור היה להיות כל כך מסובך. הנחיות משרד החינוך על פי חוזר מנכ"ל "מביקור סדיר למניעת נשירה", קובעות שהרישום צריך לכלול שם ושם משפחה, מספר תעודות זהות, כתובת המגורים ושמות ההורים. מאגר זה מאפשר למערכת החינוך ולרשויות המקומיות להתמודד עם תופעת הנשירה ממערכת החינוך, שזו התופעה העומדת במרכז הדיון הציבורי כאשר מדובר על ילדים או בני-נוער שאינם במערכת החינוך. אולם זה אינו המצב שעל הפרק. 

משיחות שערך שומרים עם שני בכירים לשעבר במערכת החינוך, עולה שהדבר יותר מורכב. לדברי אחד מהם, היא מתחילה בכך שגם במוסדות המוכרים על ידי המדינה, הרישום אינו מתנהל כמו שצריך. כך לדוגמה, יש ילדים הלומדים במוסדות הפיראטיים ורשומים כאילו הם לומדים במוסדות של משרד החינוך. דבר זה עלה גם בעתירה של ורטון וחדו"ש, שם הביאו מקרים ספציפי של צעיר שיצא בשאלה, שרק בבגרותו הבין שמישהו עשה שימוש בשמו ו"רשם אותו" למוסד רשמי של משרד החינוך.

אותו בכיר מודה בכנות כי המערכת, בכללותה, אינה בנויה לטפל בבעיה ברצינות. "היו מקרים שכאשר הגיע אליו מידע קונקרטי על בית ספר, הלכתי למקום, כדי לראות את מצב הבטיחות. אני לא רוצה לסנגר על אף אחד, אבל בסופו של דבר זו החלטה, האם אתה רוצה להיכנס למלחמה". בכיר אחר ששוחח עם שומרים, מספר שדווקא בתקופת הקורונה היה חלון של זמן שהמערכת כן "העזה" לחקור מה קורה עם התלמידים האלו. זאת, בשל הצורך הדחוף שעלה בסוגיית החיסונים. "מדובר על תלמידים שלא נגעו במערכת מעולם, אבל כמערכת אנחנו יודעים שהם לא ברחוב, אלא לומדים במערכות חינוך שהמדינה לא מכירה בהם. כלומר, משרד החינוך מבין שמבחינה מהותית התלמידים כן הולכים לבית-ספר".

אותו בכיר מוסיף כי "בקורונה ניתחנו את הפער בין מרשם האוכלוסין לבין אלו שנמצאים במערכות החינוך, ניסינו להוציא את השמות כדי לראות איך אפשר למפות את כל נושא החיסונים. במשרד הצליחו להבין טוב יותר את המספרים, אבל עדיין לא הגיעו לרמת השמות. כלומר להצליח להבין לגבי ילד ספציפי האם ואיפה הוא לומד. יש עדיין הרבה עבודה לעשות".

מנגד, אפשר להביא את נקודת מבטו של יורם גריידי, רב שניהל בעבר מוסדות חינוך לבני העדה התימנית באזורים החרדיים של ירושלים. גריידי מנהל כיום גני ילדים ללא פיקוח של משרד החינוך ולדבריו ניהל, במשך עשור, בית ספר יסודי (תלמוד תורה) חרדי ללא רישיון או הכרה של משרד החינוך. "זה היה כמו תלמוד תורה רגיל, רק שלא מקבלים כסף מהמדינה", הוא אומר לשומרים. "גם אצל הסאטמרים, זה תלמוד תורה כמו כל תורה אחר, וההבדל היחיד הוא המימון". 

לדבריו, "צריך להבין שגם במקומות שבהם כאילו יש פיקוח - אז אין. משרד החינוך אולי בודק שהדברים מתנהלים כמו שצריך מבחינת בטיחות ודברים טכניים אחרים. אבל בדברים המהותיים, בנוגע לחינוך עצמו - אין פיקוח. עדיף גם שמשרד החינוך לא יתערב, המנהל והמורים יודעים יותר טוב מהמדינה". 

ראש אכ"א לשעבר: "יש כאן קשר שתיקה"

אחת השאלות הבוערות שמתעוררות כיום, היא מה קורה עם אותם בוגרי חינוך חרדי "לא קיים" כאשר הם מגיעים לגיל השירות הצבאי. עד הראשון באפריל 2024, המצב החוקי במדינה היה שישיבות היו מדווחות למדינה על התלמידים שאליהם שצריכים לקבל פטור מטעמי "תורתו אומנותו". אלא שהיו אלו תלמידים שמראש היו רשומים במערכות של המדינה, כתלמידים של מערכת החינוך. אותם עשרות אלפי חרדים, כאמור, כלל לא נכנסו למערכת. 

מערכת החינוך החרדית (בכלל המוסדות) עובדת בצורה כזו שעד גיל 14 הם במסלול של בית-ספר יסודי שנקרא גם 'חיידר'. לאחר מכן הם עוברים לישיבה שנקראית "ישיבה קטנה", ובגיל 17 הם עוברים למוסד שנקרא "ישיבה גדולה". הישיבות הגדולות, באמצעות גוף שנקרא "ועד הישיבות", הן אלו שהיו מדווחות לצה"ל על התלמידים שלומדים בהם וצריכים לקבל פטור. לדברי בכיר לשעבר במערכת החינוך, חלק ממוסדות החינוך הפיראטיים היו מנתבים את התלמידים שלהם, בגיל 17, לאותם ישיבות גדולות ודרך זה הם היו מקבלים פטור. 

אבל זה רק נתיב אחד, כפי שמסביר בשיחה עם שומרים עו"ד שמואל הורביץ', המייצג קבוצות בעדה החרדית, בין היתר את חסידות סטאמר. לדבריו, "יש כמה מסלולים. יש את אלו שמקבלים דחיית שירות דרך ישיבה שמוכרת על-ידי המדינה. כל ישיבה כזו הייתה לוקחת משהו בין 20 ל-30 חבר'ה, ודרכם הם היו מקבלים פטור. יש גם את אלו שמגיל צעיר מכינים את עצמם לפטור, דרך סעיף נפשי. ילדים בגיל שמונה או עשר היו מתחילים לראות פסיכולוג ובאים עם תיק עב-כרס ללשכת הגיוס בגיל 17. יש גם את אלו שקוראים לעצמם 'גיבורי חיל', שלא באים בכלל לצו ראשון". 

דבריו של הורביץ' עולים בקנה אחד עם הנתונים שפורסמו בתחקיר שומרים לפני כשנתיים, אשר חשף שבין 15 ל-20 אחוזים מהחרדים מקבלים פטור על רקע נפשי מגיוס לצבא - יחס גדול פי שלושה בהשוואה ליתר האוכלוסייה. גורם בעדה החרדית מוסיף על כך, שרבים מבני העדה החרדית מתחתנים בגילאים מאוד צעירים - 17-18 ומיד לאחר מכן מביאים ילדים לעולם, ובשלב הזה, שהם אבות, הצבא כבר לא מגייס אותם. כך או כך, ברור שאם אותם עשרות אלפי חרדים היו רשומים מלכתחילה במערכת החינוך, לצה"ל היה קל יותר להבין כמה חרדים צריכים להתגייס. 

"רציתי שנעבור שם-שם, על כל השנתון לפי נתוני משרד הפנים, לא רק לגבי הקיצונים אלא בכלל, אבל הושבתי ריקם על-ידי משרד החינוך"

לדברי ראש אכ"א לשעבר, אלוף (במיל') מוטי אלמוז, צה"ל ניסה להתחקות אחר אותם תלמידים אולם ללא הצלחה. "זה סיפור ההשתקה הכי גדול של משרד החינוך", הוא בשיחה עם שומרים. "ניסינו להתחקות אחרי המוסדות החרדיים האלו, כדי להבין איך זה מתנהל, אבל זה חור שחור. לכאורה, זה מידע של הציבור - תביאו את הרשימות, מי לומד איפה. הרי כל העניין של הפטור בנוי על 'מיהו חרדי'. כלומר אחד שבמשך שנתיים לפני גיל הגיוס היה רשום שהוא לומד בישיבה. רציתי שנעבור שם-שם, על כל השנתון לפי נתוני משרד הפנים, לא רק לגבי הקיצונים אלא בכלל, אבל הושבתי ריקם על-ידי משרד החינוך", מספר אלמוז שנוקט לשון חריפה לסיכום: "התרשמתי שיש כאן קשר שתיקה, שיתוף פעולה להשתקת נתונים בין משרד החינוך לעדה החרדית".