במשך ארבעים שנה ידע מוסא ג’רבאן מה עליו לעשות כדי לפרנס את ילדיו: לרדת אל החוף של ג’סר א־זרקא, להתניע את הסירה, לצאת לים ולחזור עם מה שהים נתן באותו יום. לפעמים היו אלה דגים במאות שקלים, לפעמים כמעט כלום. אבל בשנתיים האחרונות גם האפשרות הזאת נלקחה ממנו. הסירה שלו מוחזקת בידי הרשויות לאחר שהואשם בדיג בתקופת האיסור - טענה שהוא דוחה - ומאז, לדבריו, קרסה שרשרת החיים שבנה סביב הים: הדיג, המסעדה הקטנה, והיכולת להביא הביתה הכנסה יומית כלשהי. “הסירה היא פת הלחם שלנו”, הוא אומר. “כשלקחו לי אותה, לקחו לי את הפרנסה".

גם יוסף נעים מדבר על הסירה שלו כאילו הייתה חלק מהמשפחה. הוא נולד למשפחת דייגים בג’סר א־זרקא, ירש את המקצוע מאביו ומאחיו. “נולדתי בים”, הוא אומר, אבל כיום גם הסירה שלו מוחזקת בידי הרשויות. "יצאתי לדוג ואז הגיעה סירת פקחים של הרשות (הטבע והגנים, י.ג) והודיעו לי שאני נמצא בשמורת טבע שאסור לדוג בה. התווכחתי איתם שזה לא נכון אבל זה לא עזר, הם החרימו את הסירה ואת הציוד, הגישו נגדי כתב אישום ובית המשפט חייב אותי בתשלום 18 אלף שקלים שאין לי שום יכולת לשלם, אז הם הטילו עיקול על הסירה והשאירו אותה אצלם".

בג’סר א־זרקא, הכפר הערבי היחיד לחופי הים בישראל ואחד היישובים העניים בארץ (אשכול 2 מתוך 10), הסמוך לאחד היישובים העשירים בארץ, קיסריה - הדייג היה במשך דורות ענף פרנסה משגשג, מקור מזון ומרכיב יסוד בזהות ובתרבות של תושבי הכפר. לפי סאמי אל-עלי, מזכ"ל איגוד הדייגים המקצועיים בישראל ודייג בן הכפר, עד סוף שנות השישים אחד מכל חמישה מתושבי ג’סר עסק בדייג כמקור פרנסה עיקרי, וכ-40 אחוזים ממשקי הבית נשענו עליו כמקור מזון מרכזי. הדייג נעשה אז בים, בשפך נחל תנינים ובביצות שסביב הכפר. מאז צמח היישוב פי שלושה - כיום מתגוררים בו כ־16 אלף תושבים - אולם מספר הדייגים עומד כיום על כמה עשרות בודדות בלבד. 

"אני אומר לך 60 כדי לתת לך מספר עגול וטיפה אופטימי", כך אל-עלי. "רשמית, יש 60 דייגים בכפר שיש להם רישיונות דייג מקצועי, אבל בפועל 32 דייגים עובדים באמת בענף כמקור הכנסה מרכזי. השאר מחזיקים ברישיון אבל עוסקים בדייג כהכנסה נוספת כי הם פשוט הרימו ידיים בגלל הקשיים והאתגרים מכל כיוון שאתה יכול לחשוב עליו, אבל לא מוותרים על הדיג כי הוא בשבילנו מורשת וחלק מהזהות והנרטיב".

אחת העדויות החריפות לקריסת הדיג בג'סר מגיעה מחמאמה ג’רבאן, הדייגת המקצועית היחידה ביישוב, ולדבריה גם היחידה מסוגה בישראל. היא בת למשפחת דייגים ותיקה: אביה, ג’מיל "אל־מוכתאר", היה דייג ומציל מוכר בכפר, והיא עצמה גדלה על החוף, בין סירות, רשתות, שחייה וגלישת גלים. “שאלתי את עצמי למה דייג צריך להיות רק מקצוע של גברים”, היא מספרת. “אם גדלתי בים, למה שלא אצא גם אני לדוג?".

לדבריה, מה שקורה היום לדייגים בג’סר מנתק את הדור הצעיר מהים. "בעבר ילדים ובני נוער היו עולים עם האבות והדודים לסירות, לומדים לזרוק רשת, לקרוא את הים ולהבין את העונות. מה שקורה כיום, זו לא רק פגיעה בפרנסה, אלא גם מכה למורשת הייחודית שלנו ככפר דייגים".

"בעבר ילדים ובני נוער היו עולים עם האבות והדודים לסירות, לומדים לזרוק רשת, לקרוא את הים ולהבין את העונות. מה שקורה כיום, זו לא רק פגיעה בפרנסה, אלא גם מכה למורשת הייחודית שלנו ככפר דייגים"

"מה נשאר לנו? כאן אסור, שם אי אפשר"

המשבר של ענף הדייג בג’סר א־זרקא לא התחיל ביום אחד, ולא בגלל גורם יחיד. הוא תוצאה של שחיקה מצטברת: מדינה שלא השקיעה בענף ולא בנתה לו תשתיות בסיסיות; רשויות תכנון שהפכו את הכפר לשטח הנתון למגבלות ולאי־ודאות; רפורמות ותקנות שהקשיחו את תנאי העבודה בים; וצמצום מתמשך של מרחבי הדייג.

"כשאני אומר שהים נסגר עלינו, אני מתכוון לזה ממש”, אומר אל-עלי. “דייג שיוצא מג’סר לא יכול פשוט לבחור כיוון ולהתחיל לעבוד. מצפון יש את עתלית, ושם יש שטחים בים שמוגדרים שטח צבאי ואסור להתקרב אליהם. באזור טנטורה יש את הדייגים של פוריידיס, וזה מרחב העבודה שלהם. ממערב, בערך עשרה קילומטרים בתוך הים, נמצאות אסדות הגז, וגם שם יש מגבלות. מדרום יש את תחנת הכוח בחדרה, שגם אליה אסור להתקרב. אז מה נשאר לנו? מהחוף הים נראה פתוח, אבל בפועל הוא מחולק לגבולות: כאן אסור, שם אי אפשר, ובאמצע נשאר לדייג מג’סר פחות ופחות מקום לעבוד".

"שוללים מאיתנו זכות בסיסית וחופש עיסוק המעוגן בחוק יסוד במשך חודשיים, ולא מעניקים פיצוי באופן קבוע והולם"

“יש מקומות שבעבר היינו הולכים אליהם לדוג באופן רגיל, ואף אחד לא שאל אותנו מה אנחנו עושים שם”, מספר מוסא ג’רבאן שסירתו הוחרמה. “היום, אם אתה נמצא באזורים מסוימים בים, מחרימים לך את הסירה ונותנים לך קנס. אזורים שלמים הפכו לאסורים”. לדבריו, הפער בין מה שהיה לפני 2016 לבין המצב כיום ברור: "אז היינו נכנסים לים וחוזרים במצב טוב יותר. הפרנסה הייתה טובה יותר, היה יותר שפע. היום יש פחות, וההחמרות של הרשויות הרבה יותר קשות".

פוזי ג’רבאן שעובד בסירות, מתאר את אותה מציאות במונחים של פחד ואי־ודאות. “אתה יוצא לים, מניח רשתות, וחוזר בבוקר - ולפעמים הרשת כבר לא שם. או שאתה חוזר ורואה את המשטרה מחכה לך על החוף. גם כשאנחנו מתרחקים מהשמורות, באים וטוענים שהנחנו רשת במקום לא חוקי".

מרשות הטבע והגנים נמסר בתגובה לכך, כי "הרשות מבצעת אכיפת דיג בהתאם לסמכויות הניתנות לה על פי דין. תקנות הדיג הן בסמכות שר החקלאות וביטחון המזון. לכל מידע על תיקון תקנות הדיג שמטרתן הגבלת דיג סביב צינורות הגז יש לפנות למשרד החקלאות וביטחון המזון". (המשך התגובה בסוף הכתבה).

"לא התנגדנו לעקרון ההסדרה", אומר אל-עלי. "במשך שנים ביקשנו ממשרד החקלאות להסדיר את עונות הדיג כמו במדינות אחרות באגן הים התיכון. ביקשנו שתהיה תקופה שבה מצמצמים את הדיג או עוברים לשיטות מסורתיות ובנות־קיימא יותר"

משרד החקלאות: "המשרד מבצע התאמות רגולטוריות"

השנה 2016 מוזכרת כמעט בכל שיחה עם אנשי ג'סר. בעוד שלשיטתו של משרד החקלאות, זו השנה שבה נכנסה לתוקף רפורמה שנועדה להסדיר את ענף הדיג, לצמצם פגיעה במערכת האקולוגית הימית, להגן על הדגה ולאפשר ניהול אחראי יותר של משאב מוגבל. עבור הדייגים בג’סר א־זרקא, זו השנה שבה הים הפך ממקור פרנסה קשה אך מוכר, למרחב עמוס ברישיונות, איסורים, קנסות, עונות סגירה, מגבלות על סוגי דגים, מגבלות על שעות עבודה וחשש קבוע מהחרמות של ציוד וסירות.

"לא התנגדנו לעקרון ההסדרה", מדגיש אל-עלי. "במשך שנים ביקשנו ממשרד החקלאות להסדיר את עונות הדיג כמו במדינות אחרות באגן הים התיכון. ביקשנו שתהיה תקופה שבה מצמצמים את הדיג או עוברים לשיטות מסורתיות ובנות־קיימא יותר. אבל רק כשהארגונים הירוקים דרשו איסור, המשרד נענה מיד. לפי התקנות החדשות, פקיד הדיג הראשי יכול לבחור מתוך התקופה שבין אפריל ליוני, 60 עד 71 יום, כמעט חודשיים, ולהכריז עליהם כתקופת איסור דיג בטענה שזו עונת הרבייה”.

לטענת אל-עלי, אחרי שמצרפים את תקופות האיסור, את ההגבלות העונתיות, את האיסור על דיג לילי ואת המגבלות המרחביות - מספר ימי הדיג האפקטיביים בשנה מצטמצם דרמטית. בשיחה עמו הוא מעריך, כי בפועל נותרות לדייגים מעט יותר ממאה ימי עבודה משמעותיים בשנה, ומלין על היעדר פיצוי מן המדינה לדייגים: "שוללים מאיתנו זכות בסיסית וחופש עיסוק המעוגן בחוק יסוד במשך חודשיים, ולא מעניקים פיצוי באופן קבוע והולם".

ממשרד החקלאות נמסר בתגובה לכך: "כאשר מצטבר ידע חדש מהשטח, המשרד מבצע התאמות רגולטוריות במטרה לשמור על האיזון בין הגנה על משאב הדגה לבין המשך פעילותו של ענף דיג מסחרי וספורטיבי. כך למשל, מתוך הידע שנצבר, בעונת הרבייה השנה ניתנו הקלות שלא היו קיימות בשנים קודמות, תוך שיתוף פעולה עם ציבור הדייגים. הותר דיג בשיטות מסוימות ובאזורים שבהם נמצא כי ניתן לצמצם את הפגיעה במינים המצויים בתקופת רבייה, תוך שמירה על מטרות השימור והמשך פעילות הענף". (המשך התגובה בסוף הכתבה).

הדייגים דורשים הסדרה ל-49 שנה, המדינה מוכנה לחצי

משבר הדייג בג’סר א־זרקא אינו מתרחש רק בלב הים. גם הכפר עצמו, נקודת היציאה של הדייגים מהיבשה לעבודה, המקום שבו נשמרים הסירות, הרשתות והציוד, והמרחב שבו התפתחה במשך דורות כלכלת הדייג המקומית, הפך לאחת מזירות מאבק מול הרשויות. 

לפני כשנה וחצי, למשל, פרסמנו בתחקיר שומרים, כי ב-2016 ביקשו בג'סר א-זרקא ממשרד הפנים להעביר להם שטחים מקיבוץ מעגן מיכאל, ובהם שטח של 215 דונם שבו מעבד הקיבוץ שתי בריכות דגים. הכפר ביקש את השטח לטובת פיתוח כלכלי: בין היתר, לטובת מקום שבו נשות הכפר תוכלנה להקים עסקים קטנים וכך לעבוד בסמוך למקום מגוריהן. נציגי הקיבוץ סירבו בטענה, כי "בריכות הדגים מהוות מקור פרנסה חשוב למעגן מיכאל". 

באותו התחקיר נחשף כי רק ב-2023 עמדו רווחי מפעל הפלסטיק פלסאון שבקיבוץ על כ-128 מיליון שקלים - יותר מפי 100 לעומת שתי בריכות הדגים - וכי לימים, הקיבוץ דווקא ניאות לייבש חלק מבריכת דגים בשטח של כ-50 דונם, כאשר הוא ביקש להקים כמה מאות יחידות דיור נוספות. 

אז ביקר אל-עלי בשיחה עם שומרים, את ה"סתירה מוסרית: מצד אחד לדבר על פרנסה ומצד שני לייבש בריכות דגים לטובת בנייה. אחרי שהם הסירו את האיום שיקחו מהם אדמות, פתאום שמענו שהם הולכים לבנות על בריכות אחרות בתוך הקיבוץ. אנשים אצלנו שואלים איך דברים שרצינו לפתוח בג'סר לא התאפשרו, ואצל מעגן הכול מתקדם יפה". 

זו לא הייתה החזית היחידה שבה היישוב נתקל בחומה. "ב־2015", משחזר אל-עלי, "הגיעו אלינו אנשי רשות הטבע והגנים והציגו לנו תוכנית שכבר אושרה ב־2010". התוכנית להפוך את שטח כפר הדייגים לשטח שמורת טבע בניהול החברה להגנת הטבע. "המשמעות שלה הייתה להפוך את האזור ממוצא נחל תנינים ועד חוף הרחצה לגן לאומי. "מבחינתנו זה היה שינוי של כללי המשחק: כפר הדייגים, שהיה קיים כאן עשרות שנים, הפך פתאום לשטח שמישהו אחר מנהל אותו".

המאבק נגד התוכנית לא נשאר ברמה התכנונית בלבד. במסגרת העימות עם הרשויות נהרסו חלק ממחסני ובקתות הדייגים. “הם נכנסו עם כוחות גדולים, יותר מ־200 שוטרים וכלים כבדים, והרסו את המחסן שלי ואת המחסן של אבא שלי, עם כל מה שהיה בפנים”, מספר אל-עלי. 

כיום, המאבק בג'סר א-זרקא כבר אינו מתנהל בעיקר סביב צווי הריסה, אלא סביב שאלת ההסדרה הקבועה של המקום. לאחר שהדייגים הצליחו, לטענתם, להביא לשינוי התוכנית המקורית ולשמירה על הבקתות הקיימות, בוצעו במקום עבודות תשתית ראשוניות. שבילים, מים, חשמל, ביוב ותקשורת, אלא שהבקתות עדיין אינן מחוברות לתשתיות, וההסכם הסופי מול הרשויות טרם נחתם. 

נקודת המחלוקת המרכזית היא משך הזכויות שיינתנו לדייגים: הם דורשים הסדרה ל־49 שנה, בעוד שלפי אל-עלי, רשות מקרקעי ישראל מוכנה ל־25 שנה עם אפשרות חידוש. עבור הדייגים, ההבדל אינו טכני; בלעדי ביטחון ארוך טווח, הם טוענים, אי אפשר להשקיע בכפר, לפתח עסקים נלווים או להבטיח שהדייג יישאר חלק מהחיים הכלכליים והמרקם החברתי וההיסטורי של ג’סר א־זרקא.