יהודית (27) חיה כחמש שנים במערכת יחסים אלימה שכללה שליטה, בידוד והשפלות, אך לא הגדירה זאת כאלימות. רק כשהדברים הפכו פיזיים, תחילה בטריקת דלתות ובזריקת חפצים ובהמשך בסטירות ובמכות, היא הרשתה לעצמה, כהגדרתה בשיחתה עם שומרים, לחשוב ש"אולי כדאי לבדוק אם משהו לא בסדר".

יהודית גדלה במשפחה חסידית מרובת ילדים בירושלים. "הקשר בין הוריי היה קשר של הערצה וכבוד; מה שאבא אמר היה קודש", היא מספרת. כשנישאה בגיל 19 היא חיפשה, לדבריה, בדיוק את אותו המודל. "רציתי מישהו שיהיה הדמות הרוחנית בבית, שיהיה הרב של הבית. לזה חינכו אותי, ולכן בהתחלה תירצתי הכול בתור זה". כשרצה שתתרחק ממשפחתה ומחברותיה, או כפה עליה יחסי מין, ראתה בכך חלק מתפקידו. "חשבתי שאני אישה כשרה שעושה רצון בעלה", היא אומרת. "במקום מסוים התגאיתי בסבל שלי, אבל מצד שני משהו בתוכי נשבר".

סיפורה של יהודית ממחיש דפוס מוכר: האלימות אינה ייחודית לחברה החרדית, אך שם היא נוטה להיטמע במושגים כמו סמכות, שלום בית, צניעות, משפחה וקהילה. כשהגבול בין נורמה מקובלת לבין שליטה פוגענית מיטשטש, קשה יותר לזהות את האלימות, קשה יותר לקרוא לה בשם, ולעיתים קשה עוד יותר לצאת ממנה.

כשהשליטה נתפסת כחלק מהנישואים

פייני סוקניק, ממקימות עמותת "באשר תלכי" המייעצת לנשים בתהליכי גירושים, מסבירה כי נשים חרדיות צעירות רבות נכנסות לנישואים ללא ניסיון קודם: "גם אם הן מרגישות שמשהו לא טוב, הן לא תמיד יודעות להגיד, כי אין להן מילים ואין להן חוויות להשוואה". לדבריה, ההכנה לנישואים מתמקדת בהלכות ובחובות, וכמעט שאינה עוסקת בתחומים כמו זיהוי קשר פוגעני.

"זה מתפרש כזוגיות שמרנית, אבל כשמצטרפות אלימות, אובססיביות והקטנה – נשים רבות עדיין יחשבו שככה זה צריך להיות"

הקושי מתחדד בזוגיות היררכית סטנדרטית בחברה החרדית. סוקניק מדגישה שלא כל מבנה כזה הוא אלים, אך הגבול בין סמכות לשליטה עלול להיטשטש: "זה מתפרש כזוגיות שמרנית, אבל כשמצטרפות אלימות, אובססיביות והקטנה – נשים רבות עדיין יחשבו שככה זה צריך להיות". לדבריה, גם כשהאינטואיציה מאותתת שמשהו אינו תקין, לוקח זמן לגבש שפה שתגדיר זאת.

בחברה הדתית והחרדית מתווספת לעיתים אלימות רוחנית – שימוש בהלכה ובסמכות כדי לכפות שליטה. סוקניק מתארת מקרים של החמרת דרישות צניעות לאחר הנישואים, הגבלת קשרים והצגת גחמות כחובה הלכתית, גם בתחום האינטימי: "כל סוגי האלימות האלה הם פשוט רמות של שליטה, רוצה לשלוט בחיים דרך הכסף, רוצה לשלוט בחיים דרך שליטה על הרשתות החברתיות... ובחברה החרדית והדתית אפשר גם להשתמש בדת".

רבקה (שם בדוי), אישה חרדית נוספת ששוחחה עם שומרים, חיה שנים בזוגיות שהאלימות בה הייתה מתחת לפני השטח. לא אלימות פיזית. מאישה שמחה ומלאת אנרגיה, היא הלכה ו"נכבתה" בהדרגה לאחר החתונה: "לרגע לא קישרתי את זה לזוגיות. הייתי בטוחה שבאמת אני מאוד רגישה, ומאוחר יותר גם שאני בעייתית ואני חולה".

בן זוגה ידע להשתמש בנקודות האמיתיות בהן הייתה פגיעה או רגישה כדי להחזיר אליה את האחריות. מה שהיום היא יודעת לזהות כמניפולציה וכגזלייטינג, אז נראה לה כהוכחה לכך שמשהו בה אינו תקין. כאשר היא מתבקשת להגדיר את אופן התנהלותה של מערכת היחסים, היא אומרת בפשטות: "זה שליטה. זאת אומרת, אין מקום למה אני רוצה".

השליטה התבטאה גם בהחלטות על גופה: כשסירבה להיריון נוסף, בן זוגה הפעיל לחץ רגשי, איים בגירושים אם לא תפסיק להשתמש באמצעי מניעה, וטען ש"שום רב לא מתיר כזה דבר". היא עצמה לא העזה לבדוק זאת בעצמה. "לא היה לי את האומץ ללכת ולשאול רב שאלה כזאת", היא מספרת.

"כל סוגי האלימות האלה הם פשוט רמות של שליטה, רוצה לשלוט בחיים דרך הכסף - ובחברה החרדית והדתית אפשר גם להשתמש בדת"

גם כרבקה פנתה לעזרה, בשלב מאוחר יותר, בן זוגה הציב תנאי נוקשה: "את רוצה לטפל בעצמך? תלכי, אבל את לא מדברת עליי". בדיעבד, היא אומרת, גם ההסכמה לטיפול שימשה אותו כהוכחה לכך שהוא בן זוג תומך, בזמן שהטיפול עצמו נשאר ממוקד בה ובדיכאון שלה, ולא במה שקורה בבית.

רק כשפסיכיאטרית שמעה בפירוט על מערכת היחסים, היא הציעה לראשונה לקרוא למתרחש בשם אחר. "הייתי בהלם שזה נקרא אלימות", מספרת רבקה. "אמרתי: אלימות? איפה אלימות? הוא המסכן בכלל". בעקבות אותה שיחה החלה לקרוא על גזלייטינג ועל אלימות שאינה פיזית. "דברים שבאמת לא הכרתי", היא אומרת. "פשוט לא הכרתי ולא ידעתי".

היעדר האלימות הפיזית לא הפך את הפגיעה למסוכנת פחות: לאחר לידה כפויה נוספת, מצבה הידרדר עד לניסיון אובדני. "בחברה החרדית גירושים הם לעיתים מחוץ לתודעה", היא מסבירה, "וכשהגעתי לקצה, במקום לחשוב על אופציה של להתגרש, בחרתי באופציה של למות". רק לאחר מכן, כשהבינה שהיא רוצה לחיות, גם האפשרות לעזוב התחילה להיראות ממשית.

גם אחרי שמזהים את האלימות, הדרך החוצה רק מתחילה

גם כשאישה מצליחה לזהות שהקשר שבו היא חיה אינו רק "מאתגר" או "לא מוצלח", אלא הרבה מעבר לכך, הדרך החוצה לא מתחילה מיד. לדברי פייני סוקניק, עוד לפני הלחצים המופעלים על ידי הסביבה, המשפחה או הרבנים, יש פעמים רבות מנגנון פנימי שעוצר את האישה עצמה. "האישה בעצמה עוצרת את עצמה, לפני שאחרים עוצרים אותה", היא אומרת. בחברה החרדית, לדבריה, הנישואים אינם מוצגים רק כקשר בין שני בני אדם אלא קודם כל כבסיס להקמת משפחה. הילדים מגיעים מהר, ולפני שהזוגיות מתבססת, האישה כבר נושאת באחריות להחזקת בית שלם.

האחריות הזו היא רחבת היקף, לפחות על פי הנלמד ברוב הסמינרים החרדיים. סוקניק מצטטת מוסכמות כמו "אישה בונה, אישה הורסת" ו"שלום בית זה את", שגורמות לאישה לראות בפירוק הבית כישלון אישי ולא מענה לפגיעה שחוותה. המחירים שמחכים בצד השני של ההחלטה ידועים מראש: הילדים, מוסדות החינוך, המעמד בקהילה והשידוכים בעתיד. יש נשים שגם לאחר שהן מספרות על מצבים קשים שומעות מהסביבה "אצלנו לא מתגרשים", או מופנות שוב לניסיון נוסף של שלום בית. במקרים אחרים הן שומעות מסרים כמו "הוא לא מתכוון", "תנסי טיפול", או "אל תרגיזי אותו".

המסלול הזה מוכר גם לשרי מאיר מעמותת "בת מלך" המסייעת לנשים חרדיות הסובלות מהתעללות. לדבריה, נשים חרדיות מגיעות למקלט רק לאחר אינספור ניסיונות קודמים לפתור את המצב מבפנים: "היא תנסה לפנות לגורמי עזרה ולעשות שלום בית, ותגיע אלינו כשכלו כל הקיצים".

הקהילה יכולה לפעול בשני כיוונים מנוגדים: לתמוך באישה ולהעצים אותה, או לצאת נגדה – בפרט בחברות סגורות

לעיתים נקודת המפנה מגיעה כשהפגיעה מופנית לילדים. "הרבה פעמים רק אז האישה אומרת: עד כאן", מסבירה מאיר. כך קרה ליהודית: למרות החשש מפירוק המשפחה, הרגע שבו ראתה את בעלה צועק על בנה בן השלוש הפך את המשוואה. "לפעמים חשבתי שאולי אני צריכה להמשיך לסבול בשבילם", היא מספרת. "אבל כשזה קרה, פתאום הבנתי שאני מעדיפה לגור בחור ובלי תמיכה, והעיקר לא להשאיר את הילדים ובסוף גם אותי באותו בית עם בעלי".

תגובת הסביבה להחלטה אינה אחידה: בעוד אחותה עודדה אותה לעזוב וסייעה לה לאורך הדרך, גורמים אחרים ניסו לשכנע אותה להמשיך בניסיונות לשלום בית. בני משפחת בעלה, לדבריה, הזהירו מפני התוצאות האפשריות הנוגעות ליחס אליה ואל הילדים בקהילה ובמוסדות החינוך. "היה לי ברור מאליו שיהיו השלכות משמעותיות מאוד", היא מספרת. "פחדתי על הלימודים של הילדים ובעתיד גם על השידוכים שלהם, כי ילדים של גרושים זה לא מציאה בכלל".

לדברי מאיר, הקהילה יכולה לפעול בשני כיוונים מנוגדים: לתמוך באישה ולהעצים אותה, או לצאת נגדה – בפרט בחברות סגורות שבהן הסכסוך הופך לקהילתי וכל צד יכול לקבל תומכים משלו. "אם היא כן מקבלת את המענה התומך, זה מאוד מחזק", אומרת מאיר.

גם לדמויות הסמכות בקהילה יש כוח חריג היכול להשפיע על הדרך שבה אישה תפרש את המצב ועל הצעד הבא שלה. מאיר מספרת שנשים רבות פונות לגורמים מקומיים עוד לפני הפנייה לרווחה, בהם לרבנים, שהפכו לדבריה "לחצי עובדים סוציאליים" משום שמקרים כאלה מגיעים אליהם שוב ושוב. אותו רב יכול להיות מי שימליץ לנסות שוב שלום בית, אבל הוא גם יכול להיות האיש שנותן לאישה את מה שמאיר מכנה "ברכת הדרך" לצאת, לפנות לרווחה או להגיע למקלט.

הקוסמטיקאיות כקו ראשון נגד אלימות במשפחה

הפער הזה הוא גם אחת הסיבות לכך שארגונים שפועלים בתחום מנסים לא לעקוף את מנגנוני הקהילה אלא לעבוד דרכם. לא רק להגיע אל האישה עצמה, אלא גם אל האנשים שסביר שהיא תפנה אליהם קודם. משם מתחיל ניסיון לשנות את השפה שבה החברה החרדית מדברת על זוגיות, על גבולות ועל אלימות. חלק מהקושי הוא טמון בעצם היכולת לקרוא לאלימות בשמה, בשנים האחרונות נעשים בתוך החברה החרדית ניסיונות לפעול עוד לפני שלב היציאה. השאיפה היא לשנות את השפה, וללמד את האנשים שסביב בני הזוג לזהות סימנים מוקדמים.

שרה ליבא הנפלינג, יוצרת קולנוע ומרצה חרדית שעוסקת ביצירותיה ובהרצאותיה גם באלימות שאינה פיזית, יצרה סרט בו אישה הסובלת מאלימות שופכת את לבה בפני יוצרת הפיאות שלה, שמפנה אותה לקבלת סיוע מתאים. הנפלינג חושבת שאחת הזירות החשובות נמצאת הרחק מחדרי הטיפול. "נשים שפוגשות הרבה נשים, זה יכול להיות ספרית, קוסמטיקאית, מדריכות כלות ורבניות ומורות", היא אומרת. "יש להן מקום גדול, כי הן פוגשות מלא סיפורים". התגובה של מי שנמצאת שם ברגע שבו משהו נחשף יכולה להיות קריטית. אותה אישה, היא אומרת, יכולה להיות מי ש"מצילה חיים, אם היא אומרת את התגובה הנכונה", אבל בתגובה הלא נכונה גם להפוך ל"עוד אבן למצבה".

תפיסה זו עומדת בבסיס פורום "גבול נכון" של יוזמת "קווים אדומים". פייני סוקניק, ממקימות הפורום, מגדירה את המטרה כ"מודעות ומניעה" דרך רתימת סוכני שינוי קהילתיים. כך למשל הוכשרו פיאניות וקוסמטיקאיות בבני ברק לזהות סימני פגיעה: "הן קו ראשון, שם שומעים הכול".

הפעילות פונה גם לצמתים הממסדיים בחברה החרדית: מדריכי חתנים וכלות, רבנים ודיינים. "המטרה היא לתת להם כלים להבין מהי אלימות בזוגיות, לזהות אותה ולדעת איך לפעול", מסבירה סוקניק. בהתאם לכך, הוכשרו דיינים להבחין בין סכסוך גירושים טעון אך רגיל, לבין מקרה מובהק של אלימות.

לצד ההכשרות, הפיק הפורום חומרים ייעודיים לרבנים ולמדריכי חתנים וכלות. דווקא אלו ממחישים היטב את השינוי שהפורום מבקש לחולל. במעטפת חרדית מובהקת של "הקמת בתים נאמנים בישראל", מקורות תורניים והפניות לרבנים, מופיעה שפה של פרטיות, גבולות, הכרעות משותפות וזהות אישית. "קשר זוגי נבנה לא מתוך עליונות, אלא מתוך שותפות", נכתב בה. "גם אם יש הבדל בין עולמות, כל צד נדרש לכבד, להקשיב ולהתחשב".

החוברת מתרגמת את המושגים לדוגמאות יומיומיות: חתן שדורש לדעת עם מי ארוסתו שוחחה, היכן היא נמצאת או לקבוע עם אילו חברות מותר לה להיפגש – דפוסים שעלולים להסתוות כקירבה או "שקיפות". "יש הבדל עמוק בין אהבה לבין שתלטנות", נכתב בחוברת. במקום אחר היא מזהירה מדפוסים חוזרים של שליטה, חוסר כבוד או "מחיקה של הזהות האישית", ומציגה את תקופת האירוסין, בה לעיתים יש מפגשים בין החתן לכלה, כחלון שבו אפשר לעיתים לזהות אותם עוד לפני החתונה.

גבולות תפקיד המדריך מוגדרים בחוברת בבירור: "תפקידכם הוא לא לאבחן אלא להבחין". עליהם להקשיב, לזהות דפוסים מדאיגים ולהפנותם לגורם מקצועי המכיר את החברה החרדית, ובמקרה הצורך גם לרב שמכיר את תחום האלימות בזוגיות, ולא להסתפק בעצם העובדה שמדובר בדמות סמכות תורנית. מדובר בהחדרת מושגים כמו שותפות, בחירה ופרטיות לתוך שפה פנימית וזהירה. אלא שהמסרים האלה מתנגשים במערכת חינוך שמשמרת את ההיררכיה המגדרית, מה שיוצר סתירה שקשה לעקוף.

"אם את גדלה לזה שיש היררכיה, איך את יודעת מה הגבול?", שואלת סוקניק. "מה בתוך ההיררכיה נורמלי, במרכאות, ומה בתוך ההיררכיה כבר אלימות?" היא מדגישה שלא כל זוגיות שבה תפקידי המגדר ברורים היא זוגיות אלימה, אבל עצם הלגיטימציה להיררכיה מקשה על סימון הגבול. לדבריה, כאשר אישה גדלה לתוך הדימוי שלפיו "הוא הראש ואת הצוואר", יכולה להיווצר עמימות סביב השאלה מה מותר לבעל לעשות בשם אותה הירכיה ומה כבר מהווה שליטה.

לדברי סוקניק, החינוך בסמינרים שם במרכז את הקמת המשפחה, ובהדרכת הכלות עוסקים בהלכות חיי אישות, נידה וב"השקפה" על בית יהודי, אבל "לא מדברים מספיק על קווים אדומים". כך נוצר ניסיון ללמד צעירות לזהות ביטול עצמי ומחיקה של רצון אישי, בלי לערער בהכרח על כל המבנה שבתוכו ואליו הן חונכו קודם. הפורום מנסה לשרטט גבולות ברורים. זו גם מורכבותו העיקרית של המהלך: להבחין בין זוגיות שמרנית לבין קשר אלים.

עד כמה הניסיון הזה מצליח, קשה יותר לדעת. החומרים והראיונות שהועברו לשומרים מצביעים על פעילות בכמה זירות, הכשרות, חומרים כתובים ומפגשים עם בעלי תפקידים שונים, אבל אינם כוללים נתונים סדורים על היקף החשיפה למהלכים האלה או מדדים המאפשרים לבדוק אם בעקבותיהם חל שיפור בזיהוי מוקדם, בהפניות לטיפול או במניעת אלימות. אפשר לזהות שינוי בשפה ובכלים המוצעים לקהילה; פחות ברור עדיין עד כמה השינוי כבר חלחל אל היומיום.

הידע על היקף האלימות בחברה החרדית מוגבל: בעוד סקר ארצי של הוועדה הבין-משרדית לטיפול באלימות במשפחה מ-2024 העלה כי אחד מכל עשרה בישראל חווה אלימות בזוגיות, ניסיון לבצע מדידה ייעודית בחברה החרדית (באמצעות חברת "אסקריא") לא עמד ברף הסטטיסטי, והנתונים לא פורסמו כמידע מייצג. בחוברת "גבול נכון" מצוינות מגמות שעלו במדידה – בראשן פערים מגדריים ופגיעה סביב חיי האישות כמובהקת אצל חרדיות – לצד הסתייגות מהכללתן על כלל הציבור. אין כיום בסיס לקבוע אם התופעה שכיחה יותר בחברה החרדית.

סוקניק מזהירה מתפיסה פשטנית שלפיה המגזר כולו מכחיש את התופעה: "זה נראה שבחברה החרדית כולם אומרים 'אין אצלנו אלימות', אבל זה לא מדויק". לדבריה, אנשי מקצוע ברווחה וברשויות מכירים את התופעה ועוסקים בה. אבל גם מבחינתה הדרך עוד רחוקה מסיום: "יש עוד הרבה עבודה שצריך לעשות בתחום הזה".

גם במקלט: המחסור במקום והאתגרים הייחודיים של משפחות חרדיות

בעיה נוספת היא שכשהאישה כבר מגיעה למקלט מוגן, האתגר החרדי מקבל ממד פיזי: מספר הילדים. לדברי שרי מאיר, במקלטים שמפעילה העמותה שוהים בממוצע פי שניים וחצי יותר ילדים מאשר במקלטים המיועדים לאוכלוסייה הכללית. "מגיעות נשים עם שבעה ילדים ושמונה ילדים", היא אומרת. משפחה אחת יכולה להזדקק לשניים או שלושה חדרים, כך שקליטה של אישה אחת עם משפחה גדולה באה לעיתים על חשבון מקום שאפשר היה להציע לנשים נוספות.

הפער מתבטא גם בתקצוב, שאינו מותאם לגודל המשפחה. "התקצוב שלנו הוא כמו של אישה עם שני ילדים", אומרת מאיר, ומסבירה כי המענה הטיפולי הנדרש עבור כל ילד אינו מקבל כיסוי הולם. העמותה מפעילה כיום שלושה מקלטים, ולדברי מאיר לקו הסיוע שלה הגיעו בשנה האחרונה כ-1,600 פניות.

אבל המקום המוגן עצמו פותר רק בעיה אחת. כמעט מיד עולה השאלה איפה ילמדו הילדים. במקלט, בדרך כלל אפשר לנסות לשלב ילד בבית ספר ממלכתי. אלא שבחברה החרדית, ההגדרה "בית ספר חרדי" לבדה אינה מספקת. עו"ד נחמה איזאק, המייצגת מטעם בת מלך נשים השוהות במקלטים, מתארת פסיפס של מסגרות: "מכל מיני חסידויות, ואיזו חסידות, ואם זה ליטאים אז איזה ליטאים". המטרה, לדבריה, היא לשלב את הילד במסגרת הדומה לזו שממנה הגיע, ולעתים ויכוחים בין ההורים יכולים לעכב את הרישום חודשים.

לדברי איזאק, הסחבת אינה ייחודית לבתי הדין הרבניים – גם בתי המשפט מתעכבים חודשים במתן אישורים לרישום למסגרות. בינתיים הילדים נותרים במסגרת זמנית במקלט. "הם מקבלים אצלנו מענה חינוכי, אבל זה עדיין לא בית ספר, ממש לא אותו דבר". שהות הילדים במקלט לאורך היום בולמת גם את שיקום האם: במשפחה בת חמישה ילדים ויותר, מדובר במשפחה שלמה שחייה נעצרים במקום ארעי. "כשאין פתרון שיכול לקדם את הטיפול באישה", אומרת איזאק, "הכול מתעכב".

מעל לכל מתנהל ההליך המשפטי, שבו נוצר פער עמוק בין הקצב שבו המערכת דורשת מאישה למסור גרסה סדורה ומלאה לבין הקצב שבו אישה שעזבה בית אלים בכלל מסוגלת להבין ולספר מה עבר עליה. "נשים מגיעות למקלטים הרבה פעמים באמת מוכות הלם", היא אומרת. "לפעמים הן לא מסוגלות לדבר, לא מסוגלות לספר מה עבר עליהן".

הפער מחריף כשאישה מקהילה סגורה נדרשת לחשוף את האינטימיות שלה מול זרים: הרכב של שלושה דיינים, קלדן, בעלה ונציגיו. "זה כלל לא תואם את הרקע שממנו הגיעה ואת יכולתה לשתף", מסבירה איזאק. כשהיא מתקשה לחשוף את הפגיעה אפילו בפני העובדת הסוציאלית, פרישת הדברים בבית הדין הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אך המשפט אינו ממתין: גרסאות נרשמות מיד, ומה שלא נאמר בהתחלה עלול לחזור כפקפוק באמינותה. איזאק מתארת את הפער בין המפגש הראשון לבין האישה שמתייצבת חודשים לאחר מכן, אחרי שזכתה לביטחון ולטיפול והחלה לעבד את הטראומה: "הדברים שאני שומעת בפגישה הראשונה לא דומים כלל למה שהיא מסוגלת לספר בהמשך".

ואז, דווקא כשהתמונה מתבהרת, היא סופגת חוסר אמון: "איך לא סיפרת את זה בהתחלה? למה את לא דוברת אמת?". לדברי איזאק, בתי המשפט ובתי הדין כאחד מתקשים להבין את מצבה הנפשי של נפגעת בראשית העזיבה – קושי שמועצם בחברה החרדית, בה שיתוף בנושאים אינטימיים מול הרכב גברים זרים נתקל במחסום נפשי עמוק.

יהודית חוותה את הפער הזה על בשרה: בתחילת גירושיה היא אפילו לא ידעה להגדיר את מה שעברה. "התביישתי לספר על האלימות האינטימית, לא ידעתי איך לקרוא לזה והרגיש לי ששופטים אותי", היא משחזרת. לצד חוסר האונים מול הטענות הכלכליות והמשפטיות של בעלה, נקודת המפנה הגיעה בעזרת אחותה, שחיברה אותה לעורכת דין מטעם ארגון סיוע: "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה". כיום חיה יהודית עם ילדיה ומנסה לבנות חיים עצמאיים. במבט לאחור היא עדיין מתמודדת עם כעס על שלא זיהתה את הפגיעה מוקדם יותר, בתוך רצף החיים של נישואים מוקדמים וילדים, אך פניה קדימה: "את הילדים שלי אני אחנך אחרת – לעצמאות ולספקנות. אני לא רוצה שהם ייקלעו למצב שבו מישהו מנצל אותם ופוגע בהם, בשום צורה".

האם המערכת תצליח לחנך אחרת את דור העתיד? סוקניק מזכירה ששינוי אמיתי אינו נמדד רק בזיהוי אלימות קיימת, אלא בחינוך לזוגיות, בהגדרת יחסי הכוחות, ובתפיסת רצונה של האישה כעצמאי ובעל משקל שווה. הכשרות וזיהוי מוקדם לא יספיקו לבדם, שינוי עמוק יחייב לגעת בסוגיות השורש של החברה החרדית, ובכללן בהיררכיה המגדרית ובמעמד האוטונומיה של האישה. מדובר בערכים שנמצאים במתח מובנה עם עקרונות השוויון, ושעלולים להקשות על זיהוי שליטה מסוכנת כשהיא עטופה בשפה ובערכים של דת, מסורת, תפקידים זוגיים או שלום בית. השאלה היא האם ניתן בכלל לחולל שינוי ביחס לאלימות בחברה החרדית, מבלי לערער את יחסי הכוח המשמרים אותה.