למרות שסיימה בהצטיינות לימודי הוראת מדעים ומתמטיקה במכללת אורנים, אזהאר הייב לא הצליחה למצוא בית ספר שיקלוט אותה לשנת ההתמחות הנדרשת, על אף שפנתה לעשרות בתי ספר ערבים ויהודיים באזור נצרת שם היא גרה. לדבריה, בניגוד לחברה היהודית, מתמחים ערבים נופלים בין הכיסאות בין משרד החינוך לרשויות המקומיות הטוענות למחסור בתקנים – מה שהופך את הסטאז' ליעד בלתי מושג.

מקרה זה ממחיש את הפרדוקס במשבר ההוראה: מורים שהוכשרו מתקשים להשתלב במערכת, בעוד שבכיתות מלמדים מורים ללא הכשרה מתאימה למקצוע. לפי נתוני הלמ"ס שפורסמו ב"דה מרקר", קיים מחסור של 30,871 מורים בעלי הכשרה מתאימה במתמטיקה, במדעים, באנגלית ובעברית. הנתון לא מייצג בהכרח משרות פנויות, אלא את הפער בין המקצוע שמורים מלמדים לבין הכשרתם.

כמה מורים ערבים באמת מחכים לעבודה?

במקביל, מתועדת תופעה שבה אלפי מורים מוסמכים בחברה הערבית לא משתלבים במערכת או נאלצים להסתפק במשרות חלקיות. כש"וסלא" ביקש ממשרד החינוך נתונים על שיבוץ והעסקת עובדי הוראה בחברה הערבית והבדואית, התברר כי למשרד כלל אין נתונים מלאים על היקף התופעה. ח"כ סמיר בן סעיד (תע"ל) מצביע על כשל כפול: אלפי מורים בחברה הערבית מחוסרי עבודה, בעוד בתי ספר ערביים סובלים ממחסור במורים ונאלצים להורות על לימוד מחוץ לתחומי ההתמחות.

לפי הערכות שהוצגו בוועדת החינוך של הכנסת, שבה השתתף בן סעיד, בין 11 ל-13 אלף מורים ערבים אינם מועסקים. משרד החינוך לא אישר אף אחד מהמספרים. משרד החינוך מסר כי הוא מטפל בכ-10,000 בקשות, אך לא מדובר ב-10,000 מורים מובטלים. המספר כולל שלוש קבוצות שונות: מועמדים חדשים המבקשים להיכנס למערכת, מורים שכבר מועסקים ומבקשים להשלים שעות, ומורים קבועים המבקשים לעבור לבית ספר אחר.

גם המדינה מודה: אין נתון שמציג את התמונה המלאה

אחרי שמשרד החינוך הפנה את וסלא להגיש בקשת חופש מידע, היחידה לחופש המידע השיבה, כי ״לאחר בירור עם היחידה המקצועית עלה כי אין בידי המשרד את הנתונים המבוקשים״. המשרד הוסיף, כי לא ידוע לו על גוף אחר המחזיק במידע במתכונת שהתבקשה. הקושי לא נוגע רק למידע שאינו מפורסם לציבור. בוועדת החינוך הודתה אתי וייסבלאי, חוקרת במרכז המחקר והמידע של הכנסת, כי ״אין לנו נתון אחד״ שמאפשר להציג תמונה של המחסור בכוח אדם.

בהיעדר מאגר נתונים מרכזי שמצליב בין נתוני המורים, אי אפשר לדעת כמה בעלי תעודת הוראה ערבים באמת מחפשים עבודה. המדינה גם אינה יכולה להראות אם בוגרים כמו הייב, שהוכשרו במדעים ובמתמטיקה, מתאימים לבתי הספר ולמשרות שבהם נמצא המחסור.

כך עובד מנגנון השיבוץ – ומי נשאר מאחור

תעודת הוראה אינה מבטיחה עבודה או השלמת רישיון. כדי להשתלב בחינוך הרשמי, בוגרים (או מי שהשלימו 80% מהתואר) נדרשים להגיש מדי שנה בקשת שיבוץ מקוונת למשרד החינוך, תוך בחירת עד חמישה יישובים, מקצוע ושכבת גיל. המשרד מעניק למועמד ניקוד על פי השכלתו, הישגיו בלימודים, ניסיונו הקודם, מקום מגוריו ותוצאות מבחנים ומרכזי הערכה. לאחר מכן בוחנת ועדת שיבוצים מחוזית את המועמדים מול המשרות שהתפנו.

המועמדים החדשים מתחרים על המשרות גם מול מורים ותיקים המבקשים העברה או הרחבת משרה, ושלעיתים מקבלים עדיפות גם על פני מועמד חדש, גם כשניקודו גבוה יותר. מועמד שלא קיבל תשובה חיובית עד 31 באוגוסט נדרש להגיש בקשה חדשה בשנה שלאחר מכן.

גם אחרי התואר, הדרך לכיתה עוד ארוכה

גם מציאת מקום עבודה אינה מספיקה: קבלת רישיון הוראה מחייבת השלמת שנת התמחות בשכר (לפחות שליש משרה במשך חצי שנה), ומעבר הערכה מסכמת. ללא בית ספר שיקלוט אותו להתמחות, הבוגר עלול להישאר עם תואר ותעודת הוראה – אך בלי אפשרות להשלים את הכניסה למקצוע. בנקודה זו נתקעה הייב: משרד החינוך דרש ממנה למצוא התמחות בעצמה, בעוד בתי הספר טענו שאין למחסור בתקנים. ״היעדר התמיכה וההסתמכות על קשרים הורגים את התשוקה של המורים החדשים״, היא אומרת. ״יש לנו רעיונות ויוזמות חינוכיות, אבל לא נותנים לנו אפילו את האפשרות להתחיל״.

הדיל (השם המלא שמור במערכת), בוגרת מכללת אחווה, נכנסה לבתי ספר, אך לא כמורה בעלת משרה יציבה. היא הוזמנה למלא שעות פנויות ולהחליף מורות שנעדרו, לעיתים בלי שנחתם עמה חוזה עבודה. למרות שהיא מדורגת ראשונה ברשימת השיבוץ זה שלוש שנים, הדיל אינה מקבלת משרה קבועה: פניות למפקחים לא נענו, ואף הוצע לה ללמוד מקצוע נוסף, חרף שנות הכשרתה.

עבור הדיל, נשואה ואם לילדה המתגוררת בשכירות, המבוי הסתום וחוסר הוודאות אינם רק משבר מקצועי מתיש – אלא פוגעים ישירות ביכולת המשפחה לתכנן את עתידה ולהתמודד עם יוקר המחיה. המקרה שלה ממחיש כי ההגדרה "מועסק" מתעתעת: בוגר יכול להיחשב כעובד הוראה גם כשהוא מתפרנס משעות בודדות, ממילוי מקום או מעבודה זמנית, ללא ביטחון תעסוקתי או אופק לקביעות.

אלפי מועמדים, שנים של המתנה – ורובם נשים

הנתון הרשמי האחרון על מועמדים ערבים שלא שובצו מתייחס לשנת הלימודים 2020/21. באותה שנה הגישו 9,370 מועמדים בקשת שיבוץ. כ-6,600 מהם לא שובצו באמצעות המנגנון של משרד החינוך. הנתון דורש פירוק: מתוך המועמדים שלא שובצו, כ-1,100 הועסקו במסגרות תחת בעלויות אחרות (כמו עמותות ורשויות). כ-5,500 לא הועסקו כעובדי הוראה בשום מסגרת שהייתה מוכרת למשרד. גם לגביהם אי אפשר לקבוע שכולם היו מובטלים, שכן ייתכן שחלקם עבדו מחוץ לחינוך. הנתונים מצביעים על המתנה ממושכת: 37% מהמועמדים שלא שובצו ממתינים בין 6 ל-10 שנים, ויותר מ-90% מהם הן נשים. כתוצאה מכך, הנטל הכלכלי והמקצועי נופל בעיקר על צעירות ערביות.

ההמתנה הממושכת אינה מסתיימת רק באובדן הכנסה: הבוגרים מתרחקים מהחומר שלמדו, מאבדים ביטחון ולעיתים מוותרים לחלוטין על המקצוע

ד"ר ניהאיה ושאחי ממכללת אורנים מסבירה כי מורים מצטיינים נאלצים להמתין שנים לשיבוץ או להתפרנס מחוץ לתחום. לדבריה, ההמתנה הממושכת אינה מסתיימת רק באובדן הכנסה: הבוגרים מתרחקים מהחומר שלמדו, מאבדים ביטחון ולעיתים מוותרים לחלוטין על המקצוע.

עודף בוגרים או מחסור בתקנים?

מנגד, ח״כ אכרם חסון (תקווה חדשה), חבר בוועדת החינוך של הכנסת, טוען שמוסדות ההכשרה לא מתאימים לשוק העבודה. לדבריו, הירידה בילודה וסגירת כיתות מחייבות ניתוב צעירים למקצועות נדרשים: "מערכת החינוך לא יכולה לקלוט את כל מי שסיים לימודי הוראה, והמכללות שמציעות מסלולי חינוך – במיוחד לנשים – לא יכולות להמשיך לקלוט סטודנטים כאילו דבר לא השתנה״. לדבריו, המתנה של 5 עד 0 שנים לשיבוץ מייצרת תסכול וגורמת למורים לאבד ידע.

לא מדובר בעודף בוגרים, אלא במשבר של סדרי עדיפויות לאומיים, הזנחה וחוסר תיאום בין המשרד לרשויות

ד״ר נסרין מרקוס ממכללת אורנים טוענת כי לא מדובר בעודף בוגרים, אלא במשבר של סדרי עדיפויות לאומיים, הזנחה וחוסר תיאום בין המשרד לרשויות: "בשטח, ובמיוחד בחברה הערבית, קיים צורך אמיתי במורים ובכוחות חדשים, אבל אין את התקנים ואת התקציבים הדרושים כדי לקלוט אותם״.

ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי מייחסת את הצטברות הבוגרים בתחומים מסוימים להיעדר תיאום ארוך טווח בין משרד החינוך למוסדות להכשרת מורים. לפי הוועדה, הפתרון אינו רק פתיחת משרות, אלא הקמת מאגר ארצי עדכני, התאמת מסלולי ההכשרה לצורכי בתי הספר ושינוי שיטת בחירתם ושיבוצם של עובדי ההוראה.

בין שמכנים את התופעה ״עודף בוגרים״ ובין שרואים בה מחסור בתקנים ובהשקעה, אין מיפוי עדכני המראה באילו מקצועות הוכשרו הבוגרים, היכן הם מתגוררים, ובאילו מקצועות, יישובים וגילים צפוי ביקוש. גם אין מידע פומבי שמראה אם מספר הסטודנטים המתקבלים למסלולי ההכשרה נקבע על בסיס תחזית של צורכי המערכת, ואם המועמדים ללימודים מקבלים מידע אמין על סיכויי התעסוקה שלהם.

התוצאה היא מערכת שבה כל גוף מחזיק בחלק מהתמונה: משרד החינוך מטפל בבקשות ובשיבוצים בבתי ספר; המל״ג והמכללות מחזיקים בנתוני הסטודנטים והבוגרים; הרשויות והבעלויות מחזיקות במידע על המשרות שבאחריותן; והלמ״ס ושירות התעסוקה יכולים לדעת אם הבוגרים עובדים – אך לא תמיד אם עבודתם קשורה לתחום שלמדו. הנתונים אינם מתחברים לתמונה אחת שמאפשרת תכנון.

הגזענות נכנסת גם לכיתה

מעבר לחסמים הביורוקרטיים, מורים ומורות ערבים מתמודדים גם עם התנגדות פוליטית וציבורית בוטה. בפברואר 2026 קיימה ועדת החינוך של הכנסת דיון ביוזמת ח"כ צבי סוכות, ובהשתתפות ארגון "מאירים", המזוהה עם הימין הקיצוני, שבו הועלו טענות נגד תוכנית ממשלתית לשילוב מורים ערבים בבתי ספר יהודיים, למרות שבדיקה מקצועית פנימית של משרד החינוך לא מצאה כל פגם בתוכנית. בעקבות הלחץ הפוליטי הודיע משרד החינוך על קיצוץ תקציבי וביטול כ-1,000 שעות תוספתיות לבתי ספר הקולטים מורים ערבים – מהלך הממחיש כי אי-קליטתם נובעת לעתים גם ממדיניות גזענית גלויה שרואה במורים הערבים לא פחות מסכנה על הזהות היהודית שמקשה במכוון על שילובם.

הסתדרות המורים סירבה להגיב והפנתה את האחריות למשרד החינוך, שהודיע כי הנתונים אינם בידיו.

‍

יחיא אמל ג'בארין הוא כתב באתר וסלא (פורטל כלכלה ועסקים בערבית).