"הילדים הנפגעים מואשמים שהם 'טמאים'"

העדויות הפרטניות שהגיעו לכל ארבע המטפלות הן כמובן חסויות, אבל ד"ר לוי כן יכולה לתאר בקווים כלליים איך נראית פגיעה טקסית כזו. הפגיעות תמיד נעשות על ידי קבוצה של מבוגרים, "כשלכל אחד מהם יש תפקיד מסוים", אומרת ד"ר לוי. "למשל, יש מי שמנהל את הטקס, מי שמצלם וכו'". הילדים צריכים להיות עירומים, והטקס עצמו כולל פגיעה מינית קשה ועינויים מסכני חיים כמו חנק. ״שמעתי תיאורים על הטבעה במקווה או בים, או על מצבים שהכניסו את הילדים לבור שדימה קבר, מכוסים בעפר, או שהם היו כלואים בתוך מעגל אש".

עוד מאפיין שחוזר על עצמו הוא שהפוגעים משתמשים בקשירות או בכלובים. בחלק מהמקרים סיפרו מטופלים שהכניסו אותם לחדר או לבור עם עכבישים או פגרים של בעלי חיים, "או שגורמים לילד להאמין שזה מה שקורה", אומרת ד"ר לוי. הפוגעים, היא אומרת, מתוארים על ידי המטופלים שלה כנטולי רגש ואדישים לכאב ולצעקות.

במקרים רבים, הפגיעה הטקסית מתרחשת בתוך המשפחה עצמה. "ואז", אומרת ד"ר לוי, "יש כמה בני משפחה מעורבים, אם על ידי פגיעה והשתתפות בטקסים ואם על ידי הכנה של הילד לפגיעה או טיפול בו לאחר פגיעה. בהרבה משפחות הילדים נמסרים למבוגרים אחרים שיפגעו בהם".

לרוב יש לטקס סממנים פולחניים או דתיים. במקרים שאין מרכיב פולחני־דתי, מספרת ד"ר לוי, המסגור "יכול להיות של משחק, שבו מביימים את הילד בכל מיני מצבי פגיעה ומצלמים".

לדברי המטפלות, גם הטקסים בעלי הסממנים הפולחניים או המיסטיים אינם באמת כאלו - אלא מנגנון מחושב שנועד לרסק את זהותו של הקורבן. "הייתה מישהי שידעה לתאר בצורה מאוד ברורה את האופן שבו הכניסו אותה לתוך הפגיעות הללו", מספרת עו"ס אורן־צ'יפמן, "תיאור שאחר כך שמעתי מעוד מקומות ומעוד אנשים - שבן משפחה כמו הקריב אותה קורבן. זה ממש דבר שחזר על עצמו. גם הפגיעות עצמן, שהן מאוד־מאוד־מאוד סדיסטיות, מאוד קשות, האלימות ביותר ששמעתי. המְתנה דרוכה לקראת הפגיעה, שיכולים להיות כמה ילדים שממתינים לתור שלהם. וכמובן מלמולים של פסוקים, אותיות וכל מיני המשגות דתיות". ד"ר ברנר מוסיפה כי בעדויות ששמעה, פוגעים עשו שימוש באביזרי קודש: "זה יכול להיות שופר או מטה שנאמר עליו שיש לו כוחות. הילדים הנפגעים מואשמים שהם 'טמאים', כך שהטקס הספציפי הזה 'מטרתו' להביא אותם לדרגת רוחניות גבוהה יותר, לאיזושהי טוהרה וקדושה".

השימוש בכלים דתיים או פולחניים נועד לייצר אצל הילד קונפליקט בלתי אפשרי. "זו מניפולציה זולה, אבל חזקה מאוד כדי לייצר שליטה תודעתית אצל הנפגעות", מסבירה ד"ר אורן־צ'יפמן. ״גרמו להן לחטוא בכוונה, לגנוב, לחלל שבת, לאכול חמץ בפסח, כל מיני דברים שנשמעים קטנים למי שאינו אדם דתי, אבל 'את חטאת' ואת צריכה 'לכפר' על החטא שלך ועכשיו חלק ממה שאת עוברת זו כפרה, ואת גואלת את הנפש שלך ומביאה גאולה דרך הדבר הזה. אם פגעו בי בשם ה', ואם אלוהים בעצמו רוצה שיעשו בי את הדברים האלה, אז הרבה יותר קשה להשתחרר".

מאחורי "התפאורה" הפולחנית והמלמולים הפסאודו־דתיים מסתתר היגיון פנימי מעוות, עתיק ומסוכן. החוקר ד"ר אודי פרומן, שהתחקה אחרי השורשים ההיסטוריים של התופעה, מזהה את מקורותיה של האידיאולוגיה המעוותת הזו בתנועות כמו השבתאות והפרנקיזם - תנועות שדגלו בעיקרון של "מצווה הבאה בעבירה", מתוך אמונה שביטול הערכים הישנים מחייב רמיסה מכוונת של איסורי העריות החמורים ביותר וירידה אל הטומאה. הדיווחים שמאזכר פרומן מפי קורבנות כיום נשמעים כאילו נלקחו מאותן תקופות אפלות: "מעדר ומסביבו נרות דולקים במעגל... הרב מברך 'ברוך מתיר איסורים'... היו קוראים מזמורי תהילים באופן חזרתי... ואמרו לי 'את מיוחדת, את נבחרת'".

אבל הגרסה העכשווית של הפגיעות הטקסיות כוללת במקרים רבים – כך לפי העדויות – גם מצלמה שמתעדת הכל. המטפלות מאמינות שהסיבה לכך היא כלכלית: הסרטונים נמכרים בדארקנט. ד"ר ברנר: "יש קונים לדבר הזה. והרבה מהמטופלות שלנו חיות בפחד, כי יש עדויות מצולמות שלהן שמסתובבות אלוהים יודע איפה".

המצלמה, לפיכך, אינה רק כלי לייצור כסף ברשת האפלה, אלא נשק אולטימטיבי לסחיטה ולהבטחת השתיקה של הקורבנות לכל ימי חייהם. "יש כל מיני דרכים לסחוט", אומרת ד"ר ערמון, "רוצים להתחתן או רוצים לפגוש מישהו (והפוגעים מאיימים) שיספרו את הדבר הזה עלייך או יכתימו. 

"הטקס הוא דרך לשלוט. בשטיפת מוח, בהפחדה, עם שימוש באסטרטגיות פסיכולוגיות עמוקות", ממשיכה ד"ר ערמון. "הפוגעים הם אנשים חכמים, חזקים, עם אמצעים, זה לא משהו שולי שקורה בטעות או משהו פרטי שקורה בחדרי חדרים". 

‍

‍מה זו בעצם פגיעה טקסית? | צפו בתשובה של ד"ר דפנה ערמון

"רואים שברים, רואים הרבה דלקות בדרכי השתן"

ואכן, הנטייה האנושית הטבעית היא לדמיין את הפוגעים כמפלצות, אנשי שוליים או עבריינים שמגיחים מסמטאות חשוכות. אלא שהמציאות שעולה מהעדויות היא אחרת: "לא מעט מהמקרים שנתקלנו בהם", אומרת ד"ר ברנר, "היו מאנשים שהיה להם מעמד גבוה בקהילה, בין אם זה אנשים עם סמכות דתית או רוחנית נחשבת כמו רב למשל, או רבנית, או בין אם זה אנשים שהיה להם איזשהו מעמד מכובד ומשמעותי אחר, שופט למשל", היא חושפת. "זה בלתי נתפס, הפער בין הפרסונה הציבורית לבין הסיפורים. אף אחד לא יאמין לסיפורים שנשמעים כל כך מופרכים על שופט, כן, שופט, או מורה, מנהל בית ספר".

"חשוב לי לציין בתור רופאה", מוסיפה הפסיכיאטרית ד"ר ערמון, "ששמעתי גם על רופאים שהם חלק מזה, שהם פוגעים בכוונה, שמעתי על לידות שהתרחשו במחשכים, כל מיני דברים שצוות רפואי מעורב. חשוב לי להגיד את זה מהמקום של אחריות. מנסים להפוך את הפגיעות הטקסיות למשהו פוליטי, זה לא קשור. זה נמצא בכל מקום שיש בו כוח ושררה".

ד"ר לוי מעידה כי לחלק המטופלים שעברו פגיעות מאורגנות יש סימנים אילמים למה שעברו בתיקים הרפואיים שלהם: "רואים שברים, רואים הרבה דלקות בדרכי השתן. בהרעבה מכוונת אתה רואה ילדים שנזקקו לעירויי ברזל. למה שילד יצטרך עירוי ברזל כשאין סיבה רפואית?" 

"לפעמים חלק מהפגיעות האלה כללו גם מניעה של טיפול רפואי", אומרת ד"ר ברנר, "יש מטופלות שסיפרו ששנים הן לא ראו רופא, או שהפעם הראשונה הייתה כשהן יצאו מהכת או מהסביבה הפוגעת".

"הסביבה הפוגעת", במקרים לא מועטים, היא כאמור המעגל המשפחתי הקרוב. "שער הכניסה" לעולמות הפגיעה המאורגנת עובר לא אחת דרך קרוב משפחה שסוחר־מסרסר בילד. "זה לא חייב להיות הורה, זה יכול להיות דוד או סבא שההורים סומכים עליו, והוא זה שעושה את הדברים ומחבר את הילד לרשת של הפוגעים", אומרת ד"ר ברנר. 

הקרבה והנגישות לילדים מסבירות את גילם הצעיר כל כך של הנפגעים: "בדרך כלל סביב גילי שלוש, ארבע, חמש. וזה נמשך לאורך די הרבה זמן", אומרת ד"ר ברנר. "יש גם פגיעות בגילי בית ספר יסודי. מעבר לזה, זה כנראה פחות נפוץ". 

ד"ר ערמון מבקשת לנפץ גם את הסטיגמה על משפחות הקורבנות: "הנפגעים יכולים להיות מבתים שנחשבים בתים טובים, זה לא ילדים שנאספו מהרחוב בגלל שהם ילדי שוליים". ההבנה הזו, שהרוע שוכן בלב הקהילות הנורמטיביות ביותר, היא אולי הקשה מכל לעיכול. "האזרח הפשוט לא רוצה לדעת שדברים כאלה קיימים", מודה ד"ר ערמון. "הבעיה זה שהרע הוא טוב והטוב הוא רע, ובגלל זה גם אי־אפשר להאמין עליהם".

‍

‍למה החברה הישראלית בהכחשה? | צפו בתשובה של ד"ר ענבל ברנר

יש סימום, שוקים חשמליים, היפנוזה והרבה שקרים"

מלבד ההתעללות הסדיסטית, חלק מטקס הפגיעה נועד לגרום לקורבן לשתוק, ולא לספר מה עובר עליו. "המטרה של הפוגעים בפגיעות טקסיות היא פשוטה", מסבירה ד"ר לוי, "הם רוצים להמשיך לעשות את מה שהם עושים מבלי שהסוד יתגלה’ ושם הם משקיעים את כל המאמצים שלהם". לשם כך, הם אינם מסתמכים רק על הפחדה רגילה, אלא מפעילים פרקטיקה המוכרת בספרות המקצועית כ"שליטה מוחית" (Mind Control). "הפוגעים יוצרים דיסוציאציה (ניתוק) מכוונת", מסבירה עו"ס אורן־צ׳יפמן. "הם לא רק מסתמכים על זה שזה מזעזע ולכן הנפש תשכח, אלא פועלים בשלל שיטות סדיסטיות, כמו שימוש בסמים למיניהם ומשני תודעה". 

"הרבה מטופלים מתארים הזרקה של כל מיני חומרים בין אצבעות הרגליים", מאשרת ד"ר לוי. "יש גם סימום, שוקים חשמליים, היפנוזה והרבה שקרים, איומים ושטיפות מוח, חזרה שוב ושוב על מסרים, הכל חלק מהדרכים להכניס את הילדים למצב דיסוציאטיבי". 

ד"ר דפנה ערמון מתארת את המהלך כסדיסטי באופן קר ומחושב: "יש כל מיני טכניקות שמשתמשים בהן, כמו אורות מהבהבים, מראות מסוימים או חסך שינה. מילים מסוימות שמשתמשים בהן שהופכות להיות מילות קוד שמפעילות משהו. יש מטופלות שאם אני אגיד משפט בצורה מסוימת אז הן יתנתקו, ואם אני אגיד את המשמעות בצורה אחרת, אז הן יהיו איתי בשיחה. יש כאלה שיודעות שאלה משפטים שמסוכנים להן. משפטים שאחר כך הן לא זוכרות מה היה ולא יודעות מה הן עושות או מה קורה איתן או לא יכולות להתנגד".

המטפלות קוראות לזה "תִכנוּת של המוח". "המונח 'תכנות' נשמע מונח שלקוח מסרטי מדע בדיוני או מימי המלחמה הקרה", אומרת ד"ר ברנר, "אבל מכיוון שהנפגעים הם ילדים בגילים מאוד־מאוד צעירים, יש משהו בחזרתיות, בחזרה על טקס מסוים, או פעולה שחוזרת בצורה מסוימת או מילה שנאמרת. כשזה קורה שוב ושוב, זו דרך לייצר שליטה בילד". 

לדבריה, המניפולציות הללו מלוות במשפטים משפילים שחוזרים על עצמם במשך שנים, עד שהם נצרבים כתודעה הפנימית של הקורבן, וגורמים לו להרגיש שהוא עצמו רצה בכך ושהוא אשם. ד"ר ברנר: "הרבה פעמים הנפגעות אומרות לעצמן 'אבל אני שיתפתי פעולה', כי חלק מהתכנות זה שהיא תשכב, למשל בפוזה מסוימת, בזמן שהדבר הזה חוזר על עצמו. כשאנחנו מסתכלים על זה מבחוץ זה ברור שאין ולא יכול להיות פה עניין של רצון או של שיתוף פעולה, אבל המניפולציות האלה גורמות להן להרגיש שהן עשו את הדברים האלה מרצון".

התוצאה של העינוי הממושך הזה היא פירוק טוטאלי של הנפש. ילד שעובר חוויות שאי־אפשר לשאת, אינו מסוגל לקום בבוקר, ללכת לבית הספר ולתפקד כתלמיד רגיל מבלי להתפרק. "אנחנו יצורים חיים ונועדנו לשמר את עצמנו ולשרוד", מסבירה ד"ר ערמון. "כשיש משהו כל כך נורא שמאיים לפרק אותנו, שלא נוכל לחיות איתו, אז לפעמים מתנתקים. נוצרות כמו דמויות שונות, בגלל שכל חלק בנפש מתפתח באופן עצמאי בלי דיבור".

התופעה הזו, המוכרת כהפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID Dissociative Identity Disorder או "פיצול אישיות" בשפה לא מקצועית), מנוצלת על ידי הפוגעים באופן אקטיבי. ״הפוגעים מכירים את 'החלקים' האלה ('האישיוּיוֹת השונות' – ח"ר) ולמעשה הם יוצרים אותם בכוונה", חושפת ד"ר לוי. "הם יוצרים עוד ועוד 'חלקים', ונותנים לכל חלק תפקיד כדי שישתיק חלקים אחרים והילד אף פעם לא יספר על מה שקרה". כך, בתוך אדם אחד, עשוי להתקיים חלק אינטליגנטי ומתפקד לחלוטין, שאינו מודע כלל לזוועות, ולצידו חלקים אחרים פגועים ומבועתים שנושאים את זיכרון הטראומה.

ניכר שלפוגעים הבנה עמוקה מאוד בנפש האדם, אומרת ד"ר לוי. אחת הדרכים הפסיכולוגיות לביצוע "הפשע המושלם" היא להפוך את הקורבן לתוקף. ד"ר לוי מתארת כיצד תוקפים גורמים לילדים הקטנים לפגוע בילדים אחרים או בבעלי חיים. "הכריחו אותם לפגוע באחרים. ואז כאילו אין להם מה ללכת לספר על מה שקרה, כי הם חלק מזה, כי הם גם פגעו", מוסיפה ד"ר ערמון. 

‍

איך את מאפיינת את הפוגעים? | צפו בתשובה של ד"ר דפנה ערמון

"אי־אפשר לזייף את מה שקורה בגוף"

הזוועות שקורבנות הפגיעה הטקסית מספרים עליהן בחדרי הטיפולים הן קשות לעיכול. לכן חלק מהמבקרים ברשתות טוענים שמדובר בהזיות פסיכוטיות, ואפילו "זיכרונות כוזבים" או "מושתלים". "אנשים לא יכולים לדמיין שדברים כאלה קורים, זה מאוד בריא בעיניי לא לרצות להאמין לזה", מודה עו"ס אורן־צ'יפמן. "גם אני, כשהתחלתי לפגוש את זה, מצאתי לזה פרשנויות פסיכולוגיות כדי להגיד 'לא, זה לא יכול להיות, העולם לא יכול להיות עד כדי כך מופרע'".

אלא שהתמונה הקלינית מציגה מציאות שונה בתכלית מזו של התמודדות נפשית. ד"ר לוי עושה סדר באבחנה הרפואית: "בפסיכוזה אנחנו רואים מחשבות קבועות, לא קשורות לאם הוא מספר או לא מספר על מה שקרה, לא קשורות לקשר בין המטופל למטפל, אין סימפטומים גופניים". לעומת זאת, אצל נפגעי פגיעה טקסית, הגוף עצמו נושא את עדות הזוועה: "לנפגעי פגיעה טקסית יש המון סימפטומים גופניים, שמופיעים לפעמים כמו איזה חלק בהם שמשתיק אותם. כל פעם שמישהו מספר משהו פתאום יש בחילה ואתה ממש יכול לראות בן אדם עוצר, כאבים שונים שהיו קשורים לפגיעה עצמה, זה דבר שלא מאפיין פסיכוזה".

ד"ר ערמון: "אי־אפשר לזייף את מה שקורה בגוף, את התגובות הגופניות. התחושות והדברים שעולים שאין להם פשר ואין להם מילים. אבל הגועל, הכאב, הטרור, הדברים שאתה רואה בתוך הגוף ובעיניים של הבן אדם - אי־אפשר לזייף את זה. ואתה גם מרגיש את זה אצלך, זה כאילו עובר אליך. אצל אף מטופל פסיכוטי לא הרגשתי את זה ככה".

ומה באשר לטענה כי מדובר ב"זיכרון כוזב" שהושתל על ידי מטפלים? ד"ר ערמון דוחה אותה מכל וכל: "אני פוגשת כל כך הרבה מטופלים שההתנהגות שלהם דומה והסיפורים שלהם דומים. מה, לכולם עשו את זה? כולם הלכו למטפלים שהשתילו להם מחשבות, זיכרונות? בסוף יש מציאות, ואנחנו יודעים ורואים". 

למעשה, האופן המקוטע שבו הזיכרונות הללו עולים הוא דווקא ההוכחה הטובה ביותר לאמינותם. "זיכרון טראומטי הוא תמיד מקוטע, הוא תמיד חלקי", מבהירה ד"ר ברנר. "בדרך כלל הזיכרון הטראומטי עולה בצורה של כל מיני תחושות גוף, של פלאשבקים, של התקפי חרדה. דווקא אם מישהו בא ומספר פתאום איזשהו סיפור מההתחלה ועד הסוף ומה בדיוק קרה, זה קצת מעלה לנו שאלות".

אלא שאותה "אמת גופנית" שזועקת בתוך חדר הטיפולים, ואינה מותירה מקום לספק אצל המטפלות, מתרסקת לחלוטין בחדרי החקירות במשטרה. הפער המובנה בין האופן שבו פועל זיכרון טראומטי – מקוטע, חלקי ואילם – לבין הדרישות הנוקשות של מערכת אכיפת החוק מסביר כיצד ייתכן שעד היום לא הוגש בישראל אף כתב אישום בגין פגיעה טקסית.

המקרה המפורסם של ההתמוטטות הדיסוציאטיבית של ק. צטניק על דוכן העדים במשפט אייכמן מדגים לדעת ד"ר ערמון את הקושי. "הוא לא היה יכול לענות לשופטים בצורה שבה דרשו ממנו לענות. אז קודם כל הקריאה שלנו היא ליצור יחידות מומחיות שיידעו לחקור. אתה צריך גם חוקרים, גם פרקליטים וגם שופטים שיהיו מומחים לזה. צריך בית משפט מומחה לדבר הזה". כיום, כאשר נפגעת אוזרת אומץ ומגיעה לתחנת המשטרה, היא נדרשת לספק נרטיב קוהרנטי. "דורשים סדר של זמנים, עם התחלה, אמצע וסוף, ולדבר על דברים שאולי קרו לי בזמן שלא הייתה לי שפה בכלל", אומרת ד"ר ערמון, "וכל זה בזמן שבתוך הראש שלי צועקים עליי שאסור לי לספר ויהרגו אותי. ואז הם נראים נורא מוסחים, והם לא מצליחים לשמוע את השאלות, וזה נראה לא טוב".

ד"ר לוי מוסיפה כי האבחנה הפסיכיאטרית עצמה, שנוצרה כתוצאה מההתעללות, משמשת לא פעם כ"נשק" נגד הקורבן בחדר החקירות. "אם מטופלים כבר באים למשטרה עם אבחנה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID), זהו, מבחינת המשטרה נגמר הסיפור, וזה דבר לא הגיוני". זה מקומם שבעתיים כשמבינים שהפרעת זהות דיסוציאטיבית קיימת בשכיחות גבוהה, "בערך אחוז אחד מהאוכלוסייה״, אומרת ד"ר ברנר, "וזו הפרעה שב־99 אחוז מהמקרים מגיעה על רקע טראומות ילדות קיצוניות, לרוב על רקע של פגיעות מיניות בילדות ואלימות פיזית מאוד קשה. מהניסיון שלי, כל הנשים והגברים שראיתי שעברו פגיעות מאורגנות סבלו מההפרעה הזאת; ואז הן הופכות להיות 'עדות עוד יותר לא טובות'". 

‍

‍יש פחד מהפוגעים גם כמטפלת? | צפו בתשובה של עו"ס אורן־צ'יפמן

"אנחנו מנסות לא לתת לפחד לשתק אותנו"

קשה להעריך מהו היקף התופעה בישראל, בין היתר בשל צורות שונות של הגדרת הפגיעה: מאורגנת, טקסית או פולחנית. "כשאתה שואל אנשי מקצוע שעוסקים בטראומה מינית בילדות, רובם אומרים שהם נתקלו לפחות במקרה אחד או שניים", אומרת ד"ר ברנר. "להערכתי, אני פגשתי במשך השנים לפחות 20 מקרים, בעיקר נשים וקצת גברים".

בעולם, לעומת זאת, מתחילים להיאסף בשנים האחרונות יותר ויותר נתונים. בדוח שפורסם ביולי אשתקד בבריטניה על ידי שני הגופים הרשמיים שמרכזים ידע וטיפול בפגיעות מיניות, ה־NPCC (גוף משטרתי לאומי) וה־NAPAC (שירות התמיכה הלאומי לשורדי התעללות בילדות), עולה כי ב־2.5 אחוז מכלל השיחות לקו הסיוע בין השנים 2006־2024 הוזכרה התעללות טקסית. בדוח נקבע כי בארבע השנים שקדמו ל־2025 דווח לשירותי הרווחה ולמשטרה בבריטניה על 211 מקרים של התעללות מינית מאורגנת. 14 מקרים לפחות הסתיימו בהרשעה בבתי המשפט.

מחקר שסקר עובדים במרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית במלבורן, אוסטרליה מצא כי 28 אחוז מהם תמכו בשורד אחד או יותר של התעללות טקסית (ובעשור שקדם למחקר תועדו בעיר 153 מקרים כאלו). בסקר שנערך בקרב 2,709 פסיכולוגים בארה"ב, דיווחו 13 אחוז כי עבדו עם שורד אחד או יותר של התעללות מינית טקסית. הדוח הבריטי מדגיש כי נתונים אלו הם ככל הנראה רק "קצה הקרחון" בשל חסמים אדירים המונעים מהקורבנות לדווח, וכי ההרשעות בפועל אינן מייצגות את ההיקף המלא של התופעה.

בישראל, כאמור, אין בינתיים אפילו בדל של נתון רשמי. "אני חוששת שבארץ מדובר בתופעה הרבה יותר רחבה ממה שנדמה", אומרת ד"ר לוי. "כמו שלפני 50 שנה חשבו בעולם הפסיכיאטריה שהשכיחות של גילוי עריות היא אחד למיליון, אז ברור שגם פה אנחנו טועים בגדול. אני לא יודעת להעריך את היקף התופעה, אבל אם אנחנו כחברה רוצים להפסיק אותה, אנחנו צריכים להיות אמיצים ולהכיר בה".

זוהי קריאת השכמה שדרוש אומץ בשבילה. "יש פחד, בוודאי שיש פחד", מודה עו"ס אורן־צ'יפמן. "אנחנו מנסות לא לתת לפחד לשתק אותנו, פחד זו הדרך לשלוט. הכוח מול טראומה זה ביחד, הכוח זה קהילה".

‍

לקו הייעודי לנפגעות ולנפגעי פגיעות טקסיות של איגוד מרכזי הסיוע: 052-3468541