החברה הישראלית לקידום אבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית (היפ"מ) של ההסתדרות הרפואית יצאה השבוע בקריאה חריגה, ולפיה קיימת בישראל תופעה של פגיעות טקסיות ורשתות מאורגנות שעוסקות בפגיעה מינית. "הצטבר בידינו ידע קליני רב המעיד על קיום התופעה", נכתב בהודעה שפרסם האיגוד המקצועי, שחברים בו פסיכיאטרים, רופאים ילדים, משפחה ונשים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. במכתב שפרסמה החברה נכתב על עדויות של מטופלים ומטופלות, המדווחים על דפוסי פגיעה זהים, מהם עולה כי קיימות רשתות פגיעה מאורגנות, "המופעלות לעתים קרובות ע"י דמויות בעלות כוח".

ההודעה פורסמה בעקבות השיח הציבורי הנרחב שהתעורר אחרי מותה הטרגי של שושנה סטרוק, בתה של השרה אורית סטרוק. יודגש כי ההודעה אינה מתייחסת למקרה ספציפי כלשהו, אלא ניתנה בתגובה לשיח הער שכלל ניסיונות מצד רבנים, פוליטיקאים ואף עיתונאים להכחיש את קיומן של פגיעות מאורגנות.

״פגיעות טקסיות ורשתות פגיעה מינית מאורגנות הן תופעה קיימת ומוכרת ברחבי העולם, וגם בישראל, הדורשת התייחסות מוסדית, טיפולית ומשפטית דחופה ומעמיקה״, נכתב בהודעה שפרסמו חברי האיגוד, בהם רופאות ורופאים משלל תחומים.

חברי האיגוד מדגישים כי הידע המקצועי שבידיהם "מצביע על שימוש בפרקטיקות פגיעה מתוחכמות, שנועדו להשיג שליטה תודעתית והתנהגותית מלאה בקורבן". הפגיעות, כוללות "שימוש מכוון במנגנונים של הטלת מורא ואיומים קיצוניים, לצד טכניקות ליצירת פיצול וניתוק (דיסוציאציה)", ומטרתן "ליצור תבניות התנהגות כפויות ושכחה מתוכננת", נכתב.

הגוף המקצועי של ההסתדרות הרפואית, המעורב במחקר, ובקביעות מדיניות יחד עם משרד הבריאות, פרסם בפייסבוק עוד כי המורכבות הרבה של הפגיעות והשלכותיהן מחייבות הקמת יחידה מיוחדת שתחקור את המקרים הללו באופן בלתי תלוי, זאת בשל ״מעורבותם האפשרית של גורמי כוח והשפעה ברשתות אלו".

הפוסט בעמ' היפ"ם

ד"ר ענבל ברנר, פסיכיאטרית ויו"ר היפ"מ, מסבירה לשומרים את הדרישה החריגה: ״בלי קשר למקרה ספציפי – פעמים רבות ברשתות של הפוגעים, יש אנשים עם כוח רב. לעיתים מדובר גם באנשים שהרשויות מתקשות להתמודד איתם: אלו דברים ששמענו ממטופלים לאורך השנים".

ד״ר ברנר, ממייסדות החברה ויושבת-הראש שלה מאז הקמתה ב-2019, המנהלת את המרפאה לטראומה מינית במרכז לבריאות הנפש לב השרון, אומרת כי פגשה לאורך השנים עשרות מטופלות שעברו פגיעות מהסוג הזה: ״שמעתי סיפורים על פגיעות מאורגנות – תחת אצטלה של טקסים שונים, או סחר מאורגן בילדים במשך שנים רבות. הרבה אנשים שעובדים בשטח הזה במשך שנים ארוכות מכירים את הסיפורים האלה".

"השיח הקיצוני שהתפתח כעת ברשתות, שהפך גם לפוליטי וגם למבטל – 'אין דבר כזה, זו היסטריה, זו המצאה, איך אפשר להאמין לנשים משוגעות׳ – רק מעצים את הפגיעה. הבנו שאנחנו חייבות להשמיע קול ולעמוד לצד המטופלות שלנו. זו תופעה קיימת"

היא מדגישה כי קיים ידע רב בעולם בנושא, וכי גם בישראל קיימות רשתות דומות הפועלות בכל המגזרים: ״אין רשת אחת בלבד בארץ שהיא עומדת מאחורי כל המקרים. נתקלתי במקרים רבים בישראל; חלקם היו קשורים וניתן היה לזהות קשר דרך שמות או מקומות דומים. הפרקטיקה דומה, והיא דומה גם במקומות אחרים בעולם, מבלי שהרשתות מכירות זו את זו".

בסקירה שערכו לאחרונה בהיפ״מ, הוצגו נתונים מהעולם: בסקר בקרב 2,709 פסיכולוגים בארה"ב, 13% דיווחו כי עבדו בעשור האחרון עם לפחות שורד אחד של התעללות מינית ריטואלית. 38% מתוך 222 פסיכולוגים קליניים בבריטניה השיבו באופן דומה. בישראל טרם נאספו נתונים על היקף התופעה. במחקר נוסף בבריטניה, דווחו 211 מקרים של התעללות מינית מאורגנת בארבע השנים שקדמו לסקר.

״קשה להעריך את שכיחות התופעה, בין היתר בשל הקושי להגיע לשורדים ולראיין אותם", מסבירה ד"ר ברנר. "הדיסוציאציה בולטת במיוחד, לצד שימוש בשיטות שליטה שמפעילים הפוגעים השיטתיים כדי לגרום לנפגעים לפעול לפי דרישותיהם, הבושה – וכל מה שמוכר גם מפגיעות מיניות 'רגילות' בילדות".

ד"ר ברנר מתארת מנגנוני שליטה והפחדה מתוחכמים ואכזריים, שמקשים במיוחד על חשיפת התופעה. ״כשמכריחים ילדים לפגוע בילדים אחרים, נוצרת תחושת אשמה כאילו הם עצמם הפוגעים. לעיתים קרובות זה מלווה באיומים חמורים – איומים ברצח, כמו ׳אם תספרי נרצח אותך׳ או ׳נחסל את המשפחה שלך׳, גם כשלעיתים בני המשפחה עצמם מעורבים, או אמירות כמו ׳אף אחד לא יאמין לך, את משוגעת׳".

"כל אלה – ואני אומרת זאת מניסיון בטיפול באלפי נפגעות ונפגעים ובהדרכה מקצועית לאורך כ-15 שנים – קיימים גם בפגיעות מיניות 'רגילות' בתוך המשפחה, אך כאן מדובר בהיקפים אחרים. הפגיעות מתרחשות בגיל צעיר מאוד, הן שיטתיות ומאורגנות, מערבות רשתות רבות משתתפים, לעיתים אנשים בעלי כוח והשפעה, ולעיתים גם אינטרסים כלכליים של סחר ופורנוגרפיה של ילדים. מדובר במערכת אינטרסים רחבה", היא מדגישה.

נושא הפגיעות הטקסיות עלה לכותרות השנה בעקבות פרסום התחקיר "התחתית של השחור", בישראל היום, ובו עדויות נשים המתארות שיטת התעללות מאורגנת דומה. התופעה נחשפה כבר ב-2019 בתחקיר "המקור" על פרשת התעללות מינית מאורגנת לכאורה ביותר ממאה ילדים בשכונות שונות בירושלים. מותה הטרגי של שושנה סטרוק בשבת האחרונה עורר מחדש את העיסוק בנושא. במקביל לקריאות לפתיחת חקירה, התגבר גם גל של הכחשה מצד עיתונאים, פוליטיקאים ובעלי דעה. חלקם טענו כי הנושא נבדק ולא נמצא לו כל ביסוס, אחרים שללו את קיומה של התופעה בישראל.

אחד ממכחישי התופעה הוא הרב שמואל אליהו, העומד בראש בית דין לטיפול בפגיעות מיניות, שכתב ״לא היה אפילו פעם אחת עדות או הוכחה רצינית לפגיעות מיניות טקסיות של רבנים ו/או אישי ציבור״.

גם המטפלים חוששים מעיסוק בתופעה

משיחות עם פסיכיאטריות העוסקות בטיפול ובהדרכה בתחום, עולה תמונה מטרידה נוספת – חשש המטפלים עצמם: ״כשאתה מתחיל להתעסק עם כוחות גדולים – ותקשיב, אני לא בן אדם קונספירטיבי – זה מפחיד״, אומרת ד״ר ברנר. ״היו לי מטופלות סיפרו כי חששו לשתף מטפלים, מפחד שגם הם יסתבכו. לעיתים קרובות גם המטפלים והצוותים מוצאים את עצמם בתחושת חוסר אונים ובחשש להסתבך".

נייר העמדה שפרסמה היפ״מ, מדגישה ד״ר ברנר, לא נכתב בעקבות המקרה הספציפי, אלא כתגובה לשיח המכחיש. ״המטופלות והמטופלים שלי ושל הרבה מהקולגות שלי נמצאים כרגע בחוויית התפרקות. הם נכנסים לרשתות, ואי אפשר לא להיכנס וזה קופץ להם בכל מקום, ומה שהם מקבלים מסביב זה ׳אתן משוגעות׳, ׳אתן ממציאות׳, ׳אי אפשר להאמין לנשים מטורפות׳, ׳אתם סתם משחירים אנשים אחרים׳. אלה קולות שהם שמעו מהסביבה במשך שנים רבות".

"השיח הקיצוני שהתפתח כעת ברשתות, שהפך גם לפוליטי וגם למבטל – 'אין דבר כזה, זו היסטריה, זו המצאה, איך אפשר להאמין לנשים משוגעות׳ – רק מעצים את הפגיעה. הבנו שאנחנו חייבות להשמיע קול ולעמוד לצד המטופלות שלנו. זו תופעה קיימת, היא נחקרה ויש לה תיעוד בספרות המקצועית בעולם. כך היא נראית, והיא גורמת לדיסוציאציה קשה מאוד, ולעיתים גורמת למטופלים להיראות כמי שסובלים מתסמינים פסיכוטיים. זה הידע המקצועי שלנו – ומכאן נובעת הקריאה", מבהירה ד"ר ברנר.

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים‍