שבעה דיינים נבחרו ביוני לבית הדין הרבני הגדול, ערכאת הערעור העליונה של בתי הדין הרבניים. המינויים לא היו זוכים לחשיפה רבה, אלמלא דלפו דברי הרב הראשי לישראל, קלמן בר, מהחדר הסגור של הוועדה לבחירת דיינים. רגע לפני ההצבעה, טען הרב בר כי הופעלו איומים מצד פוליטיקאים, ובראשם בצלאל סמוטריץ׳, על קיצוץ תקציבים ותקנים אם לא ייבחרו המועמדים המועדפים על הציונות הדתית.

"זה לא הליגה שאנחנו רוצים בבית הדין הגדול, והכול בגלל סיבות של איומים, תקציבים וכאלה דברים", אמר הרב בהקלטה שפורסמה ב"כיכר השבת".

למרות הביקורת החריפה, הרב בר הצביע בעד, ואפשר את בחירתם של שבעת הדיינים: שלושה מהם נמנים עם הזרם החרד״לי (חרדי לאומי) והיתר עם הזרם החרדי. הראשון לציון, הרב דוד יוסף, נשיא בית הדין הגדול חתם את ההצבעה ואמר: ״כולם ראויים ומצוינים לפי כל פרמטר. אני מכיר את פסקי הדין שלהם".

השאלה שנותרה: האם חברי הוועדה, בהם גם נציגים מהמחנה הליברלי, כמו שני נציגי לשכת עורכי הדין וחברת הכנסת פנינה תמנו שטה, הכירו את פסקי הדין של הדיינים שנבחרו? האם ידעו כי שלושה מהם התייחסו בסלחנות מקוממת לגברים מכים? מה הציבור הרחב יודע על תפיסת עולמם כשהם נדרשים לפסוק בסוגיות רגישות של אלימות במשפחה?

שומרים בחן פסקי דין של שלושה מהנבחרים, הרב יגאל לרר, הרב מאיר פרימן והרב שניאור פרדס, בסוגיות אלימות במשפחה. הממצאים נשענים על מחקר של עו"ד ניצן כספי שילוני, דוקטורנטית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן בהנחיית פרופ' רונית עיר שי.

המחקר בחן 50 פסקי דין שנכתבו בעשור האחרון בסוגיות של אלימות נגד נשים. חלק מפסקי הדין חושפים תפיסה פטריארכלית המקטינה את חוויות הקורבנות ומסבירה אלימות כ"מריבות" או "מצוקה נפשית" – עד כדי מה שכספי שילוני ועיר שי מכנות "גזלייטינג מוסדי".

הרב יגאל לרר |

הבעל שהורשע באלימות אינו גבר מכה

הרב יגאל לרר, בן 68, שימש בעברו רב ומורה בישיבת מרכז הרב, וטרם בחירתו לבית הדין הגדול היה אב בית הדין בפתח תקווה, בה הוא מתגורר. ב-2019, דן עם עמיתיו הרבנים בן ציון הכהן רבין ואריאל ינאי בתיק גירושים בו טענה האישה למסכת אלימות מתמשכת מצד בעלה, המתפרשת על פני שנים: ״היו דחיפות , איומים, היה אומר לי 'את מפחדת ממני'. היה לו פרצוף עם עיניים מפחידות, הילדים היו נוכחים… כלא אותי בתוך הבית והילד נשאר מחוץ לבית… הוא הרים עליי יד בזמן שהינקתי… לא ידעתי איפה אני חיה, בטיפול אמרו לי שאני במעגלי אלימות״, מצוטטת האישה בפסק הדין.

נגד הבעל הוגש כתב אישום פלילי בגין הכאה וכליאה של אשתו ונגזרו עליו חמישה חודשי מאסר על תנאי. ״עסקינן בעבירות אלימות ברף נמוך״, נכתב בפסק הדין הפלילי, ״אך לא ניתן להקל ראש בכך שהמעשים בוצעו פעמיים בהפרש של מספר חודשים, לנגד עיניהם של הילדים… נוכח ההתקדמות האיטית של הנאשם בטיפול והקושי שהוא מבין את חומרת מעשיו יש הערכה כי הסיכון להישנות העבירה לא פחת".

עובדת סוציאלית מהמרכז לטיפול באלימות במשפחה שטיפלה באישה גוללה בפני בית הדין מסכת אלימות רחבה בהרבה ממה שהתנקז לכתב האישום, והעידה על מסוכנות הבעל: "יש להפריד בין הנתבע לבין אשתו וילדיו, והמפגשים בין האב לילדים יצטרכו להתקיים במרכז קשר תחת הדרכה ופיקוח".

הדיינים קבעו כי הבעל שהורשע באלימות אינו ״בחזקת גבר מכה״. בין היתר כי האישה לא נהגה ״כמצופה״ מנפגעת אלימות ״אמיתית״: היא לא עזבה את הבית מיידית, קיימה עם האיש יחסים אינטימיים והגישה תביעת גירושים לאחר כשנה וחצי. ״מלבד סכסוך קשה לא הוכח כי התובעת חיה בצל פחד ואלימות, לא הוכח כי היא חיה עם בעל אלים ומכה (...) המשיכה לגור עימו תחת אותה קורת גג שנה וחצי לאחר סיום הטיפול בתחנה לאלימות במשפחה".

אם לא די בכך שהדיינים מגמדים את תיאורי האלימות, ואת חווית האימה והפחד שהאישה תיארה, הם מגלים, במובלע, הבנה לצד האלים: ״הרושם שעולה כאן הוא שמדובר במריבות קולניות וכעסניות שפעמים התפתחו לכדי דחיפות ותגרות ידיים. הנתבע היה אז מחוסר עבודה זה שלוש שנים לאחר שפוטר מחברת ההיי־טק שבה עבד, עובדה שבאופן טבעי עלולה להגביר תסכול ומריבות משפחתיות".

לחוות הדעת של העובדת הסוציאלית מתייחסים הדיינים ״בערבון מוגבל, שכן היא מבוססת רק על שמיעת גרסתה של התובעת בלבד״, אך הם השתמשו באותה חוות דעת כדי לפקפק במהימנותה: ״הדוח מתאר אירוע אלים שבעקבותיו הגיעה האישה לטיפול העו״סית, ברם על אירוע זה התובעת לא הגישה תלונה במשטרה כנגד הנתבע״, על עדויות קרובות משפחה של האישה כתבו: ״אין להן משקל ראייתי... הרגשות סובייקטיביות של קרובות משפחה המתארות מתחים שהיו בבית".

בסוגיה ההלכתית נקבע כי ״בנסיבות שלפנינו שבהן הנתבע עובר טיפול והדרכה אצל קצין מבחן ולא הוגשו מאז תלונות במשטרה על אלימות – אין לראות בנתבע בעל מכה לאחר התראה (קרי כתב האישום וההליך המשפטי) שלפי ההלכה הוא חייב להוציא ולתת כתובה״. הדיינים קבעו כי על הבעל לתת גט מנימוקים אחרים, ולצד זאת נקבע שהאישה לא הוכיחה עילת גירושין ושהיא לא זכאית לדמי הכתובה שלה.

״לגיטימי שבתי הדין תופסים את עצמם כפופים לכללים הלכתיים פורמליסטיים״, אומרת עו״ד כספי שילוני. ״למשל, כלל שקובע שניתן להחשיב בעל מכה רק לאחר שהתרו בו והבהירו לו שאסור לו להכות את אשתו, כפי שחלק גדול מהפוסקים הורו. אלא שלכל כלל יש פרשנויות רבות בפסיקה, ובמקום להעדיף פרשנות מקלה שמתיישבת עם הזמנים שבהם אנחנו חיים, רוב הדיינים בוחרים בפרשנות המחמירה. יש עמדות שאין צורך בהתראה מכיוון שברור לכל שאסור לאיש להכות את אשתו וכך גם מורה החוק."

לדברי עו״ד כספי שילוני הדיינים בורים לגבי הידע שנצבר בעשורים האחרונים בפסיכולוגיה וקרימינולוגיה על אלימות במשפחה, ״למשל: הטענה "למה היא לא עזבה אותו" לא צריכה להישמע, שכן ברור מהו המושג "מעגל האלימות" שמקשה על אישה לעזוב את ביתה שכן חייה עלולים להיות בסכנה".

"הנתבע היה מחוסר עבודה זה שלוש שנים לאחר שפוטר מחברת ההיי־טק שבה עבד, עובדה שבאופן טבעי עלולה להגביר תסכול ומריבות משפחתיות"

האישה עזבה מרוב פחד. הדיינים: "לא תמכה רגשית"

ב-2020 עמד הרב לרר בראש הרכב בבית הדין פתח תקווה שדן בתיק גירושין שבו טענה האישה לאלימות מצד בעלה. ״לטענת האישה הבעל סובל מסכיזופרניה, שהוסתרה ממנה קודם הנישואין ולכן החיים עמו היו בלתי נסבלים, וכללו מריבות והתנהגויות מוזרות של הנתבע. זמן קצר לאחר הנישואין היא נכנסה להריון והפילה, והנתבע האשים אותה בהפלה בגלל שלדבריו היא לא שמרה על עצמה".

"במהלך ההיריון השני החליט הנתבע לעבור דירה... במהלך המריבה החל הנתבע לפרק את הארונות... באישון לילה העיר אותה הנתבע והצית אש מול פניה. מרוב פחד עזבה את הבית ועברה לגור בבית הוריה." הבעל הציג חוות דעת פסיכיאטרית סותרת ולפיה טופל והוא כבר אינו סובל מהפרעה כלשהי. על הדלקת האש מול פניה של אשתו, טען שהוא רק הדליק סיגריה ועמד עם המצית הרחק ממנה.

בית הדין אימץ את חוות הדעת: ״במקרה שלפנינו אין להגדיר את הבעל כחולה נפש אלים… לא הוכחה כל אלימות מצדו של הבעל, ומקרה המצית הוכחש על ידו, וגם אם היה כפי שתיארה האישה, עדיין מדובר במקרה חד פעמי שאין בו סיכון ואינו נופל תחת הגדרת "חיי נפש" שלא ניתן לחיות עמו… "עולה רושם כי היא לקחה קשה, ואולי גם בצדק, את דבר גילוי נטילת הכדורים על ידי הנתבע. היא ראתה בכך רמיה והונאה מצדו, והחליטה להיפרד ממנו...״. 

״במקום שהיא תתמוך בו רגשית במקביל לטיפול שהוא התחיל בו, היא פתחה בהליך גירושין ונפרדה ממנו. התובעת התקשתה אולי לעמוד במטלת הטרחה להתנהל בנחת עם בעלה-הנתבע, וכנראה גם לא רצתה לטרוח, היא נפגעה מהסתרת עברו הנפשי..." במישור המעשי, פסק בית הדין כי על הבעל חלה "מצווה לגרש", אך הוא לא חִייב אותו לכך. לאחר מתן פסק הדין ערערה האישה על ההחלטה לבית-הדין הגדול, שקיבל אותו וחִייב את הבעל בגט.

״במקום להגן עליה, לגעור בבעל על האלימות ועל ההסתרה של המחלה, הוא מאשים את האישה שהיה עליה לטפל בבעל ולתמוך בו", אומרת עו״ד כספי שילוני. "זו גישה שמסכנת נשים, שכן היא מטילה את האחריות עליה ולא עוזרת לה להבין את הסיטואציה שבה היא נמצאת ולאפשר לה לצאת ממנה ולהציל את חייה״. 

עו״ד כספי שילוני מעירה גם על חוסר קוהרנטיות של הרב לרר בין שתי הפסיקות: ״אם אישה לא עוזבת את בעלה האלים, בית הדין אומר שלא מתקיימת עילת גירושין כי יש בכך עדות לכך שלא היתה אלימות. אם היא עוזבת אותו בית הדין גוער בה שהיה עליה לדאוג לו לטיפול ולא לעזוב אותו. בית הדין לא קוהרנטי ובכל מקרה מפעיל על אישה נפגעת אלימות ציפיה פוגענית אחרת".

הרב שניאור פרדס |

הכאת האישה הייתה כדי לשמור שלא תצא מהבית

הרב שניאור פרדס, רב חרדי ליטאי בן 64 מבני ברק, כיהן טרם בחירתו לבית הדין הגדול כאב בית הדין בנתניה. לפני הרכב דיינים בראשותו הופיע זוג שביקש להתגרש לאחר שלושה חודשים וחצי בלבד. האישה תיארה באוזני הדיינים התקפי זעם חוזרים ונשנים שהחלו עוד קודם לנישואים - ״כל יום היה משהו שקשור בקללות, מכות, או שבירת חפצים״ - שהגיעו לשיא לאחר שנכנסה להיריון: ״הוא נתן לי מכות בבטן, התחלתי לדמם, וזה גרם להפסקה של ההיריון. הוא אחז אותי שלא יכולתי לצאת ונעל את הדירה… הוא כלא אותי בבית עד הבוקר שלמחרת. ביום למחרת התחיל לשלוח הודעות שהוא מאיים להתאבד. כשחזרתי ראיתי את כל הדירה הפוכה, הכול שברי זכוכיות ומצאתי אותו על כיסא מדמם..."

בגין אירוע הזה הורשע הגבר ונגזרו עליו 20 ימי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. כתב אישום נוסף הוגש נגדו על תקיפת אשתו במהלך הדיונים בבית הדין: ״במסדרון בית הדין, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שירק עליה ופגע בשערה ובידה״, נכתב בכתב האישום, ולמרות כל המסכת העובדתית הזאת, קבעו הדיינים: ״לפנינו בני זוג שנישואי הבוסר שלהם לא צלחו כבר מראשיתם והיו מלווים במריבות... המצוקה הנפשית ביחסיו העכורים עם הנתבעת אליה הוא נקלע הביאה אותו למעשה אלים חד-פעמי..."

״האירוע כלל רק החזקתה של האישה בזרועותיה ולא הכאות ישירות, עניין זה אינו נחשב כהכאת האישה במיוחד כאשר מטרתו של הבעל הייתה שהאישה לא תצא ולא תברח מהבית״, כתבו הדיינים. עו״ד כספי שילוני מבהירה את המובן מאליו: ״אין הלכה שמחייבת גבר לא לאפשר לאשתו לברוח והעובדה שלדיינים לא ברור שמדובר באלימות נובעת מאידיאולוגיה ולאו דווקא מההלכה".

ככל שמתקדמים בקריאת פסק הדין, האישה הופכת ל״נאשמת״: ״עוד לפני הנישואין ידעה התובעת שלנתבע יש בעיות בתקשורת אישית, ושומה היה עליה להשקיע יותר במערכת הזוגית... ולא למהר להרים ידיים ולפרק את הנישואין לאחר חודשיים, בשל מריבות... ובשל אותו אירוע אלים וחד פעמי." הדיין מיכאל עמוס הוסיף פסקה משלו: ״האישה הייתה מודעת להתקפי הזעם שלו (קודם לנישואים, ח.ר)… הרי שידעה "עם מי יש לה עסק", ובכל זאת נישאה לו, הרי זה כמי שסברה וקיבלה".

עו"ד כספי שילוני מסבירה כי ״קיים דין הלכתי שלפיו יש נסיבות שאישה לא יכולה להעלות טענות באשר לבעיה שהייתה ידועה לה. אלא שמדובר בדין עם גבולות: אם הבעל מסכן אותה, יש לחלץ אותה מהנישואים. גם אם ידעה שהוא לא שולט בכעסים, אין בכך כדי לחשוב שקיימת הסכמה שלה לאלימות. הדיינים מתעלמים מהידע הקיים על 'מעגל האלימות': פגיעה, הבטחה של הבעל שהוא לא ינהג כך בעתיד, שכנוע האישה והסכמה שלה להישאר ביחסים המתעללים. זהו ידע ברור לכל המערכות שעוסקות באלימות במשפחה", תוהה כספי שילוני.

הרב מאיר פרימן |

הבעל זרק חפצים ואיים - "האישה פירשה לא נכון"

הרב מאיר פרימן (60, ירושלים) שימש בעברו אב בית הדין של תל אביב ושל ירושלים. ב-2019 עמד בראש הרכב שדן בעניינה של אישה שתבעה את תשלום הכתובה לאחר שבעלה נקט נגדה אלימות: ״זמן קצר לאחר הולדת הבן התעורר ויכוח בין הצדדים שבמהלכו הבעל זרק לעבר האשה קופסה של כדורים והתבטא בביטוי שגרם לאישה חרדה, כשאמר שהוא יחפור לה בור... האישה עזבה את הבית... לאחר עזיבתה, הבעל שבר חפצים בביתם ואף נפצע מכך. הוא הורשע ונשפט לעבודות שירות".

את שבירת החפצים עשה, לדברי הרבנים, ״מתוך כעס על המצב ששניהם נקלעו אליו…" האלימות מגונה אבל ממוסגרת כתוצאה אפשרית וכמו נורמטיבית של גבר כועס כשאשתו עזבה אותו. ״אותה קופסה שנזרקה לעברה כלל לא פגעה בה, וגם דבריו אודות הבור, התפרשו אצלה באופן מאיים כשהבעל טען שלא זו הייתה כוונתו״. התגובה הנכונה שהיה על האישה לנקוט היא "הדרכה נכונה לבעל ויעוץ נישואין". ואילו החלטתה להתגרש מתוארת כ"צעד דרסטי".

אחת הטענות בשיח על אלימות במשפחה היא כאילו יש תופעה של הגשת תלונות שווא מצד נשים על אלימות. עם זאת, אין בנמצא מחקרים או נתונים תומכים מצד המשטרה שמעידים על התופעה בישראל. מעניין לפיכך המקרה שנדון בפני הרכב בראשות הרב פרימן ב-2017 בבית הדין בתל אביב.

אישה התלוננה במשטרה נגד בעלה בגין אלימות כלפיה ובקשה לצו הגנה מבית המשפט לענייני משפחה. לאחר שבעלה הורחק ל-90 יום (בהסכמה) סגרה הפרקליטות את התיק מחוסר ראיות. מסקנתו של בית הדין היתה כי האישה "מורדת" משום שהגישה "תלונת-שווא", הכרזה ששללה ממנה את הזכות למזונות ולכתובה, על אף שזו לא היתה מהות התביעה של הבעל ומכאן גם שבית הדין פעל מחוסר סמכות.

קביעתם של הדיינים כי מדובר בתלונת שווא נסובה על החלטת הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר ראיות (לא מחוסר אשמה) וכן הקלטה שסיפק הבעל במהלך העימות המדובר עם אשתו: ״מתמלול הקלטת עולה כי תוך כדי הדברים אומרת האישה שהבעל ׳יראה ביום ראשון׳ מה היא תעשה לו״, כותבים הדיינים וקובעים: ״מכאן שיש רגליים לדבר שלא רק שמדובר בחוסר ראיות אלא בתלונת שווא ממש".

בערעור שהגישה האישה לבית הדין הגבוה התגלה כי בתסקיר של רשויות הרווחה צוין כי ילדיהם של בני הזוג העידו על אלימות האב כלפיהם. לכל הפחות ניתן היה לצפות שהדברים הללו יוזכרו בפסק הדין בערכאה הנמוכה, בבית הדין של תל אביב.

שילוני: "גם כשאין הוכחה פוזיטיבית שהאישה העלילה על בעלה, נקודת המוצא היא שהתלונה היא תלונת-שווא"

נקודת המוצא של הדיינים: הנשים מגישות תלונות שווא

ניצן כספי שילוני ורונית עיר שי כותבות כי בתי הדין מסתפקים בעובדה שלא הוגש כתב אישום וקובעים כי מדובר בתלונה כוזבת. בהתייחס לתיק שבו דן הרב פרימן, ״בית הדין בתל אביב אף פסק באופן ישיר שכאשר אישה מגישה תלונה, נטל הראיה להוכיח שאין מדובר בתלונה כוזבת במסגרת תביעותיה בבית הדין רובץ לפתחה: ״מכל האמור עולה, שאישה המגישה תלונה בגין אלימות ולא הוכח שהבעל הוא הגורם, הפסידה כתובה ומזונות".

ההרכב בראשות הרב פרימן, הרשה לעצמו לצאת מהמקרה הפרטי שהונח לפניו ולפרוש את משנתו על נשים כקבוצה, ככאלה ״שמועדות״ להגיש תלונות סרק: "אם מוגשת תלונה בלתי- מוצדקת, ההשלכות כלפי הבעל הנילון קשות מנשוא (…) מאידך גיסא, הרווחים הטקטיים של המלינה ברורים (…) הנילון מוצא את עצמו בתוך מציאות קפקאית ללא מוצא ובלא אפשרות להתגוננות".

בשלב הבא, מתחו הדיינים ביקורת על רשויות החוק, שוב, אגב דיון במקרה ספציפי שכלל לא ברור על מה ביססו את הקביעה שמדובר ב'קייס' של תלונת שווא: "אם מוגשת תלונה בלתי־מוצדקת, ההשלכות כלפי הבעל הנילון קשות מנשוא: הרחקה על ידי המשטרה כברירת מחדל (...) מתן צו הגנה הנשען על רף ראייתי שמשקלו פחות ממשקל הנוצה... גם אם נדרשות ראיות מעל לספק סביר על מנת להגיע לכלל הרשעה, מדיניות הפרקליטות בהגשת כתב אישום לא בהכרח מצריכה רף ראייתי גבוה".

כספי שילוני אומרת כי "גם כשאין הוכחה פוזיטיבית שהאישה העלילה על בעלה, נקודת המוצא היא שהתלונה היא תלונת-שווא בכל מקרה שבו הפרקליטות או המשטרה החליטו לא להגיש כתב אישום".

"בתי הדין מסתפקים בעובדה שלא הוגש כתב אישום וקובעים, מבלי לבחון את העובדות, כי מדובר בתלונה כוזבת. בית הדין בתל אביב אף פסק ישירות שכשאישה מגישה תלונה למשטרה, נטל הראיה להוכיח שאין מדובר בתלונה כוזבת רובץ לפתחה". מדובר באבסורד, כי המשטרה והפרקליטות עוסקים במערכת פלילית, שבה יש להגיע ל'מעבר לספק סביר' כדי להרשיע אדם כשהתוצאה עלולה להיות מאסר".

"זה לא המקרה כשאישה תובעת גירושים. עו"ד ותיק שעוסק בדיני משפחה הבהיר לי שהוא תמיד מייעץ לנשים נפגעות אלימות לא לטעון לאלימות בבית הדין הרבני, שכן התוצאה עלולה להיות לרעתן. במקום שהמערכת הרבנית תתמוך בנפגעת האלימות, היא תמצא את עצמה בעמדה של נאשמת", מוסיפה כספי שילוני.

מהמאמר של כספי שילוני ועיר שי ניתן ללמוד כי בתי דין נוספים נקטו באמירות דומות. כך למשל, הרכב של בית-הדין האזורי בנתניה חזר בשנים האחרונות בכמה הזדמנויות על אמירות כוללניות על השיטתיות לכאורה של הגשת תלונות סרק על אלימות: בשנת 2021 נפסק לגבי אישה שהגישה כמה תלונות במשטרה בטענה שהיא חשה מאוימת מצד בעלה כי "היא זו הגורמת במעשיה הנלוזים לחורבן התא המשפחתי. לפי מחקרים מישראל ומהעולם כולו, עולה כי הרוב המוחלט של תלונות אישה... הינן תלונות שווא".

אין מחקרים כאלה, אומרת עו״ד כספי שילוני. ״זו אמירה לא נכונה, ויותר מכך - זו אמירה מסוכנת שמאפשרת להתעלם מעדויות של נשים נפגעות שאזרו אומץ, קמו, עזבו, כעת הן מספרות את הסיפור שלהן, אבל המערכת - במקרה זה בית הדין - לא עוזרת להן להתגרש ואף עלולה להחזיר אותן לאזור הסכנה בשל אמונות טפלות והשערות לא מבוססות".

״פסיקות בתי הדין הרבניים הן חלק ממערכת המשפט. בעוד שהם מפעילים דין נוקשה בפרשנות מחמירה של ההלכה, מצב זה לא תואם את העובדה שסמכות השיפוט שלהם חלה על כל היהודים במדינת ישראל. בהקשר זה הביקורת שלי היא גם על המדינה שלא מפעילה ביקורת ופיקוח על הנעשה בבתי הדין. וכמובן על המערכת הפוליטית שלא פועלת לחקיקה שתאפשר נישואין אזרחיים״, אומרת עו״ד כספי שילוני.

"הגוש הליברלי מכר את הנשים"

ביקורת נוקבת היא מפנה גם לחברי הוועדה לבחירת דיינים, שלדבריה ניתן היה לרתום אותו לנושא ולכפות פשרות על הוועדה. ״הגורמים החרדיים והחרד״ליים בוועדה היו לחוצים למנות דיינים, בעוד שלגוש הליברלי לא הייתה כל סיבה למהר. נוצרה הזדמנות להגיע להישגים ולהשתמש כמנוף בדחיפות שבה היו החרדים, אבל הם אכזבו ולא עמדו על הערכים של הציבור הליברלי, זנחו את האינטרסים של ציבור הנשים הישראליות והצביע פה אחד עם הרוב החרדלי-חרד״לי".

נאמר, שעו״ד כספי שילוני הגישה לפני כשנה וחצי את מועמדותה כנציגת לשכת עורכי הדין לגוף הבוחר, זאת בניסיון למנוע הכנסת נציג חרדי מטעמו של יו״ר הלשכה, עו״ד עמית בכר. כספי שילוני לא נבחרה ובכר חזר בו מכוונתו למנות מועמד חרדי.

בתום הבחירה, נימקו כמה מחברי המחנה הליברלי את ההצבעה כהצלחה, כי "מונו שלושה דיינים ששירתו בצה"ל". "קשה לחשוב על נימוק ציני מזה״, אומרת עו״ד כספי שילוני, ״איך ניתן להעלות על הדעת שהנשים האומללות שמגיעות לפתחם של בתי הדין הרבניים מושפעות מעברו הצבאי של הדיין, ולא מהאנושיות, מהמזג השיפוטי, מהמתינות ההלכתית – או פשוט יותר – מכך שלא יסכן את חייהן?"

שיר לביא, עורכת דין שמרבה לייצג נשים בבתי הדין הרבניים טוענת כי ברשימת המועמדים היו דיינים ראויים ומוכשרים, "לדעת רבים ורבות המופיעים בפניהם. למרבה הצער, לבסוף, רובם לא התמנו".

״לבתי הדין השפעה על כלל הציבור, אבל הציבור בכללותו אינו מגלה עניין בסוגיה, מתוך הנחה שמדובר ב"צרות של דתיים", אומרת עו״ד לביא. "לאור אחוז הגירושין הגבוה, הסיכוי של אזרח להגיע לבית דין רבני גבוה מהסיכוי להגיע בית משפט ובהתאם לכך הדיינים משפיעים על כולם, על הילדים, על הרכוש".