אבל כבד ירד על קהילת יוצאי אוקראינה בישראל בעקבות מותם הטרגי של חמישה בני אותה משפחה בבת ים בשבוע שעבר. בין הקורבנות הייתה נסטיה בוריק בת השבע, שהגיעה ארצה מעיר החוף אודסה בסוף 2022 על מנת לקבל טיפול למחלת הלוקמיה. היא הגיעה עם אמה, מריה פשקרובה (30), סבתה ילנה סוקולובה (60), ושני בני דודיה קונסטנטין טוטביץ' (9), ואיליה פשקורוב (13). כל החמישה נהרגו כאשר בניין הדירות שלהם ספג פגיעה קטלנית במתקפה האיראנית. 

האסון הכה בהלם ובצער עמוק מעגלים נרחבים. "פגשתי את נסטיה בסביבות דצמבר בשנה שעברה", מספר לשומרים אלי גלייבמן, ישראלי יליד אוקראינה, שעבר טיפול לצדה בבית החולים איכילוב ושיתף תמונות וסרטונים משותפים שלהם אחרי מותה. "אני הייתי זה שנתן לה אנרגיה, תמיכה, מתנות וכן הלאה, אבל למעשה היא הייתה עבורי מקור עצום למוטיבציה. הילדה הזו הייתה בוגרת יותר ממבוגרים רבים. היא יכלה לנהל שיחות עם מבוגרים ברמה גבוהה מאוד. היא הייתה שואלת אותי דברים כמו, 'אתה מדבר עם אלוהים?' או 'האם אלוהים מופיע לך בחלומות?' – שאלות שילד רגיל בן 6 או 7 בדרך כלל לא ישאל".

לנה קמנייה הכירה את נסטיה ומשפחתה דרך עבודתה בא.ס.ף, ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל. הפלישה הרוסית לאוקראינה הגבילה את הגישה לטיפולים רפואיים באוקראינה, ולנה מספרת כי הסיבה שמשפחתה של נסטיה הגיעה היא לצורך קבלת טיפול מציל חיים עבורה. לדבריה, ישראל ידועה באוקראינה באיכות שירותי הבריאות שלה לילדים, כאשר כיפת ברזל העניקה תחושת ביטחון מפני איום הטילים. 

כל זה היה נכון עד לשלב שבו הטילים הבליסטיים החלו להחריב בנייני מגורים ולזרוע הרס. "אני עדיין לא מצליחה להבין איך הם מתו ככה", אומרת יבגניה וירובלנסקי, ממתנדבת Chance4life, עמותה ישראלית התומכת בילדים חולים המטופלים בישראל. "המשפחה הזו הגיעה לישראל בתחושה שהם יקבלו עזרה, כי כאן היה זמין הטיפול הטוב ביותר לילדה". 

יבגניה אומרת שהארגון סייע בארגון אירועים משמחים רבים עבור נסטיה ומשפחתה. הם תכננו לחגוג לה יום הולדת שמונה בעוד כמה שבועות.

"אני עדיין לא מצליחה להבין איך הם מתו ככה", אומרת המתנדבת יבגניה וירובלנסקי. "המשפחה הזו הגיעה לישראל בתחושה שהם יקבלו עזרה, כי כאן היה זמין הטיפול הטוב ביותר לילדה"

"כמו בימים הראשונים של המלחמה באוקראינה"

למעלה מ-30 אלף אוקראינים הגיעו לישראל בעקבות הפלישה הרוסית בפברואר 2022, כך על פי נתוני משרד העלייה והקליטה. רובם נשים וילדים, שכן גברים בגילאי 18 עד 60 מוגבלים ביציאה מאוקראינה עקב גיוס חובה. כך גם אביה של נסטיה, ארטם בוריק, שעדיין באוקראינה, נלחם בשורות הצבא. משפחתו, על אף שקיבלה את הזכות לשהות בישראל לצורך טיפול, הייתה בעלת זכויות מוגבלות במדינה.

"רבים מהאנשים שנמצאים כאן בגלל המלחמה באוקראינה, הם למעשה פליטים, אך מבחינה חוקית הם מטופלים כתיירים, מכיוון שמדינת ישראל אינה מעניקה לאנשים אלה מעמד פליט רשמי", אומרת קמנייה. "בהתאם לכך, הזכויות שלהם מוגבלות מאוד וקשה להם מאוד לפתור את בעיותיהם, שלצערנו, עולות על בסיס יומיומי, במיוחד כשמישהו חולה".

נטליה דויונובה מקחרליק, עיר באזור קייב, הכירה גם היא את המשפחה באופן אישי דרך עבודתה בצהרון בבת ים. היא מתגוררת עם בתה בת ה-11 כמה מאות מטרים מהמקום שבו פגע הטיל בבת ים. "זה היה פיצוץ נורא", היא משחזרת. "הצליל, רסיסי זכוכית, אנשים צורחים. בדירה שלנו, חלון המטבח התנפץ לחלוטין יחד עם המשקוף. זה היה בדיוק כמו בימים הראשונים של המלחמה באוקראינה: כאוס, בהלה, מלחמה".

בעוד נטליה רוצה להישאר בישראל, כאן היא מרגישה בטוחה יותר מאשר באוקראינה, לצד בתה שכבר קלטה את העברית והסתגלה למדינה, היא מציינת שחברים רבים שוקלים לחזור לאוקראינה נוכח המצב בישראל שמסלים והולך. "אני מכירה משפחה מחרקוב והם רוצים לחזור, למרות שמדובר באזור לחימה פעיל", כך נטליה. "הם אומרים שזו לא אותה מלחמה כמו כאן. הורים בצהרון שלנו אומרים שהילדים – במיוחד הקטנים – באמת מתמודדים רגשית. הם הגיעו ממלחמה אחת היישר לתוך מלחמה אחרת".

"אני מכירה משפחה מחרקוב והם רוצים לחזור, למרות שמדובר באזור לחימה פעיל. הם אומרים שזו לא אותה מלחמה כמו כאן. הורים בצהרון שלנו אומרים שהילדים באמת מתמודדים רגשית. הם הגיעו ממלחמה אחת היישר לתוך מלחמה אחרת"

"לא הייתי רוצה שהוא יעבור מלחמה נוספת"

חרקוב נציין היא העיר השנייה בגודלה באוקראינה, ממוקמת 30 ק"מ בלבד מהגבול הרוסי ונמצאת תחת הפגזה מתמדת. בתחילת יוני העיר ספגה העיר את אחת ההתקפות העוצמתיות ביותר, עם עשרות פיצוצים שהרגו ארבעה ופצעו עשרות.

דרומית אליה, גם כן לגבולה של אוקראינה עם רוסיה, נמצאת מריופול שהפכה לסמל הפלישה הברוטלית של רוסיה למדינה. ממריופול נמלטה לישראל אלינה ארבאדג'. "ברגע שהמלחמה החלה, עזבתי את מריופול", היא מספרת. סבלנות מהפגזות בלתי פוסקות. לא היה חימום, היה קפוא. שישה מבני משפחתה נהרגו שם, כולל ילד בן חמש.

כיום אלינה מתגוררת בבת ים עם בתה בת הארבע, רק כמה בניינים מן המקום שבו נהרגו נסטיה ומשפחתה בשבוע שעבר, כאשר הדף הפיצוץ שבר את החלונות בביתה. האם זה מערער אותה, כך שתשוב לאוקראינה או למדינה שלישית שאינה חלק מסכסוך אלים? אלינה משיבה שלא. היא לא רואה את עצמה עוזבת את ישראל בשלב הזה. בתה התאקלה כאן, למדה עברית, והיא לא רוצה לעבור את התהליך הזה שוב.

יחד עם זאת, את בנה הבכור דוד שלחה אלינה בחזרה לאוקראינה, לעיר הבירה קייב, והיא טוענת שהיא מרגישה הקלה. "כשמסתכלים על מה שקורה בישראל, לא הייתי רוצה שהוא יעבור מלחמה נוספת", היא מסבירה. "אבל האמת היא שאף אחד לא יודע מה הדבר הנכון לעשות - האם לעזוב או לא, ולאן לברוח". 

תיעוד ההרס בישראל דומה באופן מחריד לתוצאות הפצצות רוסיות, אומרת אנה ז'ארובה. "זה כמו רולטה – אחרי כל פגיעה, אתה תוהה, האם הטיל הבא יפגע בי? אנחנו חיים בלחץ הזה כבר 12 יום, אוקראינים חיים אותו כבר ארבע שנים"

המלחמות יצרו "הקבלה פטליסטית"

המלחמה באוקראינה נמשכת למעלה משלוש שנים, וסופה אינו נראה באופק, וזאת למרות הצהרותיו של הנשיא טראמפ כי אפשר לסיים את המלחמה "תוך 24 שעות". דווקא בחודשים האחרונים רוסיה הגבירה את התקפותיה נגד ערים אוקראיניות, ומניין הנפגעים עלה באופן משמעותי. על פי נתוני האו"ם, בחודש מאי לבדו נהרגו עד 183 אזרחים אוקראינים ו-836 נפצעו בתקיפות רוסיות ברחבי אוקראינה.

תיעוד ההרס בישראל מתקיפות איראניות דומה באופן מחריד לתוצאות הפצצות רוסיות, אומרת אנה ז'ארובה, מייסדת עמותת "חברים ישראלים של אוקראינה". המראות הללו עוררו פאניקה ורמות חרדה גבוהות במיוחד בקרב אוקראינים שהגיעו לישראל בחיפוש אחר הגנה מהמלחמה בארצם. "זה כמו רולטה – אחרי כל פגיעה, אתה תוהה, האם הטיל הבא יפגע בי? אנחנו חיים בלחץ הזה כבר 12 יום, ואוקראינים חיים אותו כבר ארבע שנים", היא אומרת. 

לדבריה, החיים בין המלחמות יצרו סוג של "הקבלה פטליסטית": "כשאתה עובר טרגדיה אחר טרגדיה, בשלב מסוים אתה פשוט הופך להיות אדיש. אם טיל פוגע היום, אז זה הגורל שלי. אנשים שראו את הגרוע מכל – בתים הרוסים, יקיריהם שנהרגו – בשלב מסוים, נכנסת קבלה מוחלטת של המציאות. זה מחריד".

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים