ש

תי משפחות מרקעים שונים, שאיבדו את בניהן בנסיבות שונות לגמרי, מנהלות כיום מאבק מול צה"ל והמדינה. כל משפחה וסגנונה, כשהמשותף לשתיהן הוא חוסר האמון במערכת ובתחקיר שביצעה ותבצע לגבי נסיבות מותו של הבן. הוריו של צלף משמר הגבול בראל חדריה שמואלי התבטאו בשפה בוטה מאוד, בעיקר נגד ראש הממשלה נפתלי בנט ("ראש הממשלה הוא ביזיון, אם הוא לא היה מרגיש בוגד, הוא היה בא ללחוץ לי את היד… הבן שלי לא נהרג, הוא נרצח", אמרה האם ניצה שמואלי בראיון לקשת 12). אבל גם אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, ספג מהם ביקורת קשה. הוריו של סגן ת', קצין המודיעין מ-8200 שנמצא מת בכלא התבטאו בסגנון מאופק יותר, אבל גם שם אמר האב בראיון "המערכת רצחה לי את הילד".

דבריה של משפחת שמואלי מונפו לקמפיין פוליטי של מחנה תומכי בנימין נתניהו. דברי משפחתו של ת' עשו הרבה פחות גלים, גם בגלל אופי המשפחה וגם בשל האיפול שהוטל על פרטי המקרה, שהותיר את הציבור עם סימני שאלה ביחס למעשים המיוחסים לת׳.

לכל ניואנס יש משמעות בדעת הקהל. גם לטשטוש פניהם של הוריו של ת'. משהו בפנים המטושטשות מקשה על הציבור להזדהות עם הכאב והופך גם את ההורים, שלא בצדק, לאנשים שיש להם מה להסתיר. הטשטוש נעשה במסגרת צו איסור פרסום שהוציאה המדינה על זהותו של ת' מטעמים של פגיעה בביטחון המדינה. במפתיע גם למשפחתו של ת' נוח עם המצב הזה. "יש קרובי משפחה מבוגרים שלא יודעים מה קרה, וההורים מעדיפים להשאיר את זה כך", מספר מקורב למשפחה, "הם גם לא מעוניינים שיצביעו עליהם ברחוב. הם לא מתביישים בבן, אבל גם לא אשמים בשום דבר. מבחינתם מי שיודע, יודע. זו לא משפחה שרגילה להיחשף, וכל המצב הזה מאוד קשה לה גם ככה".

בדף הפייסבוק "אוהבים, זוכרים, לא מוותרים" שהקימה משפחתו של ת', כתבו חלק מהמגיבים, כי אחרי מקרה כזה, גם הורים לילדים בחטיבת המחקר של אמ"ן, מהמקומות הפחות קרביים שיש, כבר לא יכולים לישון טוב בלילה ולבטוח בצבא שיעשה הכל כדי שהילד שלהם יחזור בריא ושלם הביתה. ניצה שמואלי, אמו של בראל המנוח, אמרה בראיון שהוזכר קודם: "אני לא מאמינה בצבא, ולא מאמינה בממשלה, מסרתי אותו למדינה, ולא היה מי שישמור עליו".

"לא בטוח שמה שאגיד, טוב לצבא", אמר גם אביו של ת' בראיון לקשת 12 לפני כחודש, "אבל אני אומר להורים לחיילים שלא ישנו בשקט, כי ברגע שהילדים שלכם יפלו, בגלל מחסור בגבולות, הם יהיו לבד... הטעות הכי גדולה שלנו היא שלא הפכנו שולחן, כי במדינה הזו מי שלא הופך שולחן, נשאר מתחת לשולחן".

"הנאום המחושב הזה של הרמטכ"ל, פגע קשה במאבק של המשפחה", מעריך משפטן שמלווה סוגיות ביטחוניות, "כי בהנחה שכוכבי לא משקר, הוא הוריד בצורה ניכרת את האמפתיה שהציבור יגייס כלפי החייל הזה עכשיו. את הסיפור הזה המערכת הבינה שהיא חייבת להרוג, לפני שיתחילו עתירות לבג"צ ודיונים בוועדת חוץ וביטחון"

האם עתירה לבג"צ עוד בחייו של ת', הייתה מהדקת את הפיקוח עליו ועל המערכת ומונעת את מותו? קשה לדעת. כיום, המאבק מתמקד בחקירת נסיבות המוות וההכרה בו כחלל צה"ל. "אני לא מכיר אישית את המקרה, "אומר משפטן צבאי, "אבל כשעננה של ביטחון המדינה מרחפת מעל המקרה, אז יותר מתמיד זו לא מערכת שאתה רוצה לריב איתה. ומאחר שמדובר בהורים שעבדו במערכת הביטחון, אני מניח שהם באו בגישה מערכתית ולא לעומתית, ולכן גם זרמו עם עורך הדין שהציע המערכת, סניגור צבאי במילואים, שלא מתמחה בתיקים ביטחוניים, במקום להתעקש על עורך דין פרטי בכיר שלא מפחד לעשות בלגנים".

ת' כבר לא יכול להתגונן

לא עבר מספיק זמן מאז מותו של ת', אבל גם אם תדע כל אם עבריה שהשירות ב-8200 עלול להסתיים רע מאוד, ספק אם הביקוש לשירות היוקרתי יפגע, אלא אם יצטברו חלילה עוד כמה מקרים והאפקט המצטבר יטלטל את הציבור. כל עוד ת' נחשב מקרה בודד, ועוד כזה שלטענת הרמטכ"ל אביב כוכבי, "נעצר בדקה התשעים, בטרם עשה נזק עצום לביטחון המדינה", הרי שהוא נופל אצל רובנו בקטגוריית ה"לי זה לא יקרה".

‍

"הנאום המחושב הזה של הרמטכ"ל, פגע קשה במאבק של המשפחה", מעריך משפטן שמלווה סוגיות ביטחוניות, "כי בהנחה שכוכבי לא משקר, הוא הוריד בצורה ניכרת את האמפתיה שהציבור יגייס כלפי החייל הזה עכשיו".

למה? זה עדיין מוות מיותר שמעלה סימני שאלה.

"הרבה דברים אנחנו לא יודעים בסיפור הזה, אבל יש  עובדות שאין עליהן מחלוקת. הצבא העלים חייל, שנמצא תשעה חודשים אחר כך מת בכלא צבאי. על איזה פחד זה פורט? על זה שהילדים של כולנו יכולים להיעלם יום אחד, להירקב בכלא ולמות בנסיבות לא ברורות. את הסיפור הזה המערכת הבינה שהיא חייבת להרוג, לפני שיתחילו עתירות לבג"צ ודיונים בוועדת חוץ וביטחון. זו החלטה מאוד מושכלת להתבטא כמו שהרמטכ"ל התבטא".

הוא גם קרא לו חייל שלי.

"פחות השתכנעתי. אין לי ספק שהטענה שעלתה בנאום על נזק קולוסאלי לביטחון המדינה, טענה שת' כבר לא יכול להתגונן מפניה כעת, פגמה בהזדהות של הורים עם המקרה שלו. איזה הורה יזדהה עם בחור שעשה נזק לביטחון המדינה? הוא יגיד, הילד שלי לא כזה, זה לא רלוונטי לנו. וכשיתגלה מה שיתגלה, בעוד אי אלו שנים, זה כבר יהיה עוד סיפור אנקדוטלי מהעבר, שלא יעניין אף אחד".

"הצבא היה צריך לחבק את המשפחה מהרגע הראשון, ולשחרר מההתחלה כמה שיותר פרטים, במקום לנסות להסתיר", אומר הפרשן הצבאי אלון בן דוד. "שיחות הטלפון הכי שכיחות שהיו לי, שאלו אותי 'יכול להיות שיחטפו את הילד שלי מהרחוב וישימו אותו בתא חשוך ואני לא אדע מה קורה איתו? זה מאוד הלחיץ הורים"

האם האסטרטגיה שהנחתה את הרמטכ"ל עבדה? האם הסנטימנט הציבורי באמת עובד לרעת המשפחה? אלון בן דוד, הפרשן הצבאי של רשת 13 פחות נחרץ: "הצבא היה צריך לחבק את המשפחה מהרגע הראשון, ולשחרר מההתחלה כמה שיותר פרטים, במקום לנסות להסתיר. שיחות הטלפון הכי שכיחות שהיו לי, כשהתפוצצה הפרשה הייתה מהורים לילדים במודיעין ששאלו אותי 'יכול להיות שיחטפו את הילד שלי מהרחוב וישימו אותו בתא חשוך ואני לא אדע מה קורה איתו? זה מאוד הלחיץ הורים".

"הצבא צריך לנהל אסטרטגיה של אפס אחוז חשיפה לסוד ומאה אחוז חשיפה לנסיבות שבהן ת' מת", מסכים בכיר לשעבר ביחידת דובר צה"ל. "איך זה קרה ומי התרשל. ובמקביל כמובן לתאר איך שיפרו את תהליכי המיון ליחידה של ת'. זו הדרך היחידה שהם יוכלו לצאת מזה בסדר, אחרי התקלה החמורה שקרתה".

"המשפחות בסוף הן מעין מנגנון בקרה", מוסיף בן-דוד, "ולא פעם הן הובילו תהליכים ששינו את פני הצבא לטובה. עד שנות השמונים אסור היה לפרסם תאונות. הצנזורה לא אפשרה. משפחות שלא הסכימו לקבל את ההשתקה הזו, הובילו את צה"ל לפרסם תאונות אימונים ונשק, לתחקר אותן ולהפיק לקחים, והתוצאה הייתה ירידה דרמטית במספר התאונות. אם בשנות השמונים היו למעלה ממאה הרוגים מתאונות בשנה, היום יש עשרה בשנה רעה".

הרשתות החברתיות שוב טורפות את הקלפים

בקורס מש"קי עיתונות של יחידת דובר צה"ל לימדו במשך שנים את החיילים להשיב "צה"ל לא מתעמת עם המשפחות השכולות". המשפחות מעלות בתקשורת כל מיני טענות? אנחנו לא נתווכח, בטח לא בפומבי. התגובה הזו נראית במבט ראשונה מנומסת ואפילו מכילה - צה"ל לא מדבר מעל ראשן של המשפחות ומכבד את מעמדן המיוחד. אלא שבמבט שני היא משדרת מידה לא מבוטלת של קור והתנשאות. משל היו המשפחות ילד קטן, שאין צורך להשיב ברצינות לטענותיו, מה שפתר את המערכת מלספק תשובות למחדלים.

בעקבות אסון צאלים בשנות התשעים, שונה הנוסח ל"צה"ל תומך במשפחות ומבין את כאבן, הוא מתחייב לחקור ויסיק מסקנות". ראש הממשלה נפתלי בנט שכלל את התגובה הזו כשהגיב לדברים הקשים שייחסו לו הוריו של בראל חדריה שמואלי ז"ל, "למשפחה מותר הכול - תפקידנו הוא לתת תשובות, להקשיב ולחבק".

אבל את התגובות שמכילות בעיקר הקשבה פסיבית וחיבוק, חלק מהמשפחות עדיין מתקשות לקבל.

"המשפחות בסוף הן מעין מנגנון בקרה", אומר הפרשן הצבאי אלון בן-דוד, "ולא פעם הן הובילו תהליכים ששינו את פני הצבא לטובה. עד שנות השמונים אסור היה לפרסם תאונות. הצנזורה לא אפשרה. משפחות שלא הסכימו לקבל את ההשתקה הזו, הובילו את צה"ל לפרסם ולתחקר תאונות אימונים ונשק, והתוצאה הייתה ירידה דרמטית במספר התאונות"

"הפזמון הזה שצה"ל לא מתווכח, ומונתה ועדת חקירה, תמיד מרתיח אותי", אומרת אם שכולה, שבנה נהרג בתאונת אימונים. "אני שואלת שאלות, תנו תשובות, למה להפוך את זה לוויכוח לא לגיטימי? הורים שכולים היו מרגישים הרבה יותר טוב, אם היו מקיימים איתם דיון ענייני, ומסבירים להם אילו לקחים צה"ל הפיק, כדי שתאונות כאלה לא יקרו שוב".

עם פריחתן של הרשתות החברתיות בעשור האחרון והדיון הבלתי אמצעי שמתנהל בהן, שני הנוסחים של דובר צה"ל איבדו הרבה מהאפקטיביות שלהם. "הרשתות החברתיות קובעות היום את הטון ואת קצב התגובה שלנו גם ביחס למשפחות השכולות", מסביר קצין בכיר ששירת ביחידת דובר צה"ל, "אם פעם היינו מודיעים על חייל שנהרג רק אחרי שעידכנו את כל האנשים שהמשפחה ביקשה להודיע להם, היום אנחנו מסתפקים במשפחה הגרעינית, כי אם נתמהמה עם מידע מסודר ורשמי, אנשים יגלו את זה דרך הודעות ניחומים שירוצו בפייסבוק.

"פעם הצנזורה גם הייתה קונה לנו זמן לחקור בקצב אחר. היינו אומרים לצנזור התורן, שכל העיסוק בנושא נמצא בחקירה, והוא היה מונע את הפרסום בנימוק של צורך מבצעי, עד שבג"צ קבע שידיעות יפסלו רק מטעמים של בטחון המדינה. עד לפסיקה הזו, כתבים היו שואלים מדי פעם, מה עם החקירה? היינו אומרים שעוד נמשכת, וזה היה נשכח לעוד חודש".

מה עם הורים? הם לא היו שואלים מה קורה?

"תלוי באופי המשפחה ובאירוע. יש את אלה שמניחות לצבא לעשות תחקיר בקצב שלו וגם אומרות, 'איבדתי את הילד, כל השאר כבר לא באמת משנה'. לפעמים אלה משפחות שלאבא יש עבר צבאי, ובשבילו הצבא מקודש. ולפעמים אלה משפחות שלא בנויות למאבק ציבורי, ונסמכות על המשפחות היותר דומיננטיות שיודעות איך להילחם על החזרת הבן או לדרוש דין וחשבון מפורט על התאונה".

יותר ויותר משפחות היום לומדות לדרוש.

"נכון. זו לא תמיד המשפחה הגרעינית, לפעמים אלה המעגלים היותר רחבים, למשל, החברים או קרובי משפחה יותר רחוקים שמעודדים לייצר את הרעש. אבל כן, בעבר התמודדות עם צעקות של הורים הייתה פחות שכיחה, וכל העימות היה פחות מתוחכם. המשפחות לא היו לוקחות יועצי תקשורת כמו שהן עושות היום. כשהרבה משרדים מציעים את עצמם למשפחות פרו בונו ועל הדרך נבנים מזה, כי יש כאן הרבה חשיפה ואפשרות לשלוט באירוע שנמצא בראש סדר היום הציבורי".

עוד קודם ליועצי התקשורת, משפחות הצטיידו בעורכי דין.

"ולעורכי הדין היו יח"צנים. ועדיין לעבוד מול עורך דין, זו התמודדות קלה יותר עבור צה"ל, כי זה הופך לשיח בין עורכי דין של המשפחה לאלו של הפצ"ר. אין את הקטע האמוציונלי שיש כשמדברים עם משפחה, שאז אתה מרכין ראש, בפרט שפעם המשפחות השכולות נחשבו קדושות, יותר מהיום".

איך בכל זאת מרגיעים משפחה שכועסת?

"מפגישים אותה עם בכירים רלוונטיים כמו הפצ"ר כדי להראות שנעשה הכל כדי להגיע לחקר האמת. ומביאים למקום האירוע, גם אם זה מצריך הרבה אבטחה, כדי שקצין בכיר יסביר להם מה קרה".

את הוריו של אברה מנגיסטו, האזרח שעבר את הגבול לעזה ושהשבוע מלאו שבע שנים שהוא בשבי חמאס, הביאה מערכת הביטחון לאזור ממנו חצה את הגבול. "האבא היה סייר", מסביר אחד השותפים להחלטה, "ורצינו שיתרשם מהזירה, ויעריך אם אפשר היה לעצור אותו מלחצות".

אזרחים נעדרים זה סיפור אחר, אין להם את צה"ל כגוף שמרגיש מחויב להם.

"נכון, הם יותר נופלים בין הכיסאות. אין להם אפילו את המערך של אכ"א ושל קצינות הנפגעים שיעשה את התיווך הראשוני".

אף משפחה לא ממשיכה הלאה

המחיר שמשלמות משפחות השבויים והנעדרים, ובכלל משפחות שכולות, לעולם יהיה גבוה בהשוואה למחיר הנמוך שמשלמת המערכת בקונפליקט שבינה לבינן. לא רק בגלל שהן מלכתחילה שרויות בכאב התהומי של מי שאיבדו ילד או לא יודעים מה עלה בגורלו. אלא בגלל המחיר הפיזי, הנפשי וגם הכלכלי שגובה מאבק ציבורי כזה.

כמעט בכל משפחה שעמדה בחזית מאבק כזה, חלה אחד מבני המשפחה בסרטן או סבל ממחלה קשה אחרת. כשהזכרתי את זה בפני מי שתיווך בעבר בין המערכת למשפחות, הוא השיב: "זה נורא. אין אחד שלא שם לב לזה. לסטרס והכאב שהמשפחות האלה חוות יש מחיר בריאותי ברור. גם האחים של אותו חייל, שהטיפול בהם נדחק הצידה כי כולם מרוכזים בילד הנעדר, יוצאים מצולקים מהסיטואציה".

במשפחתו של אורון שאול שנפל בצוק איתן וגופתו מוחזקת אצל חמאס, מת אביו הרצל ממחלת הסרטן. האב חלה שנתיים אחרי שבנו הוגדר חלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. האמא זהבה סיפרה בראיון כי גם היא חולה בסרטן. "כל אתר ערבי שמפרסם משהו, מקפיץ את שתי המשפחות", מספר מקורב למשפחות שאול וגולדין, שגם גופת בנם הדר מוחזקת אצל חמאס. "כל דיווח מייצר אצלן תקוות אדירות, ואין ספק שלאכזבות האלה יש מחיר בריאותי ונפשי".

כמעט בכל משפחה שעמדה בחזית מאבק כזה, חלה אחד מבני המשפחה בסרטן או סבל ממחלה קשה אחרת. "זה נורא", אומר גורם שתיווך בעבר בין המערכת למשפחות. "אין אחד שלא שם לב לזה. לסטרס והכאב שהמשפחות האלה חוות יש מחיר בריאותי ברור. גם האחים של אותו חייל, שהטיפול בהם נדחק הצידה כי כולם מרוכזים בילד הנעדר, יוצאים מצולקים מהסיטואציה"

חיים אברהם, אביו של בני אברהם, מת מסרטן ב-2014, עשור אחרי שחיזבאללה החזיר לישראל את גופת בנו. בתו, אפרת אברהם-ליבנה מספרת לשומרים: "אבא נפטר, ארבעה חודשים אחרי שאובחן עם סרטן. אני מאמינה שכל מה שקרה עם אח שלי, הרג אותו. כשהוא חלה הוא כבר לא רצה לחיות. למרות שבעשר השנים האלה מאז שהחזירו את אחי, אחותי ואני התחתנו ונולדו לו נכדים שהסבו לו אושר. זה לא הספיק. אני כעסתי עליו שהוא לא נלחם את המלחמה האחרונה הזו, אבל הוא רצה כבר להצטרף לאחי ולדוד שלי שנהרג בחווה הסינית".

גם מרים גרוף, אמו של חייל הנח"ל יוסף גרוף שנחטף ב-1982 ושוחרר במסגרת עסקת ג'יבריל ב-1985, סיפרה שחלתה בסרטן והחלימה. "אני חושבת שזה תוצאה מאוחרת של כל מה שקרה לי בתקופת השבי של יוס'קה", אמרה.

פרחיה היימן, אחותו של חייל המילואים הנעדר יהודה כץ מקרב סולטן יעקוב, מספרת לשומרים כי "אמא שלי קיבלה אירוע מוחי, אחרי שצה"ל ביקש להכריז על נעדרי סולטן יעקוב כחללים שמקום קבורתם לא נודע, ההורים שלי חיו כל השנים עם הכאב. שניהם מתו בשיברון לב".

מי שליווה את משפחתו של הנווט השבוי רון ארד מקרוב, זוכר גם הוא רגעים קורעי לב. "ב-1995 נחת בשדה התעופה עובדה מטוס איראני שחטף אחד הדיילים", נזכר יועץ למערכת הביטחון, "אני זוכר את בתיה וחן ארד מגיעים לעובדה, ובתיה עוברת בין הנוסעים האיראנים שהיו על הטיסה, עוברת אחד אחד ומנסה לדובב אותם אם שמעו או ראו משהו שקשור לרון. כל אחד מסתכל על התמונה שלו ואומר לה - לא".

ואילו משפחתו של גלעד שליט, שהוחזר ב-2006 לאחר שבע שנים בשבי חמאס תמורת 1,027 אסירים פלסטינים, סופגת עד היום תגובות לא פשוטות סביב שחרורו, נסיבות לקיחתו בשבי והמחיר שגבתה העסקה. "לא קל להם", אומר מי שמכיר את המשפחה, "גם על החתונה של גלעד לפני חודשיים הם מקבלים תגובות לא קלות לעיכול, כמו 'זה החייל שבגללו שילמנו מחיר. בגללך אנשים נהרגו ואתה מתחתן. החיילים שהיו איתך לא זכו לזה'".

כך שגם כשלסיפור הפרטי של אותה משפחה יש "סוף טוב", הצלקות תמיד יהיו שם.