רוני, תלמידת תיכון מחיפה שתעלה בקרוב לכיתה י"ב, מעריכה שיש בשכבה שלה כעשרה תלמידים שמשתמשים באופן קבוע בסמים קשים יותר ממריחואנה. אבל במחשבה שנייה, היא מעריכה מחדש: "בטח עכשיו כשחופש גדול תראה את המספר הזה עולה בהרבה מאוד".

יצא לך לראות בעצמך ילדים עושים שורות, מסניפים?

"כן. בטיולים שנתיים בטח ובטח, וגם ביציאות".

את אומרת את זה כאילו זה דבר שכיח.

"אנשים מעשנים, מתארגנים על בסיס קבוע. אנשים מוכרים בבית הספר. זו דרך שאין לה סוף. ילדים שעוד אין להם רישיון נהיגה מסניפים לך, שואפים בלונים, גז קצפות, גז מזגנים, מעשנים ירוק, נייס גאי. יש בולדוגים - זה שמן קנאביס מעורבב עם נייס גאי בצורת וייפ (סיגריה אלקטרונית – ד"ד). לקטמין יש שם מאוד־מאוד מפחיד, כי בוא, זה סם הרדמה לסוסים. אבל דוסה? בכיף. מכּיר ‘המים של הרב’ (מים מעורבבים עם MD לשתייה)? אני יודעת שזה קורה בבתי ספר אחרים בטיולים, וראיתי גם אצלי.

"התופעה לא בהכרח גדלה בגלל לחץ חברתי, אלא כי בני נוער הם סקרנים", ממשיכה רוני. "הם מנסים למצוא מוקדי בריחה שונים. מהבית, מהמציאות, מהכל. לא חסר ממה. אחרי שבחמש השנים האחרונות לא באמת היה איזה מוקד בריא שאיפשר לנוח, או קצת להשתיק את המוח, או לשחרר הכל בלי דאגות - אי־אפשר להאשים את בני הנוער שזה מה שהם בורחים אליו".

בחודשיים האחרונים שוחחנו עם עשרות בני נוער, מורים, מנהלים ואנשי מקצוע מתחום הסמים והטיפול בהתמכרויות. כל התלמידים וחלק מאנשי הצוות החינוכי מופיעים בכתבה, לבקשתם, בשמות בדויים. רובם המוחלט מתארים תמונה דומה: השימוש בקנאביס נורמל לחלוטין, עד כדי כך שאפשר לומר שהוא כמעט מובן מאליו בקרב בני הנוער. לצד זאת, את המקום שפעם תפס הגראס מתחילים למלא סמים קשים יותר, בעיקר סמי מסיבות כמו ממסי ודוסה שנצרכים בהסנפה. התמונה שעולה מהשיחות הללו היא שהסמים הקשים נמצאים היום כמעט בכל תיכון – ממסגרות לנוער בסיכון ועד בתי ספר יוקרתיים.

שורת תנאים יצרה את המצב החדש. החל מרפורמת אי־ההפללה של קנאביס והלגיטימציה החברתית שלה הוא זוכה, ועד לחולשת המשטרה מול היכולת להזמין את כל סוגי הסמים בלחיצת מסך מגע בטלפון. אך מעל לכל, כך נראה, עומד רצף משברים שהחל בתקופת הקורונה ונמשך כיום, כשישראל נלחמת את המלחמה הארוכה בתולדותיה.

התוצאה, כך עולה מהשיחות, היא שרבים מאוד מהנערים והנערות בישראל נמצאים במעגל הסמים. אצל רבים מהם הסיפור חוזר: מישהו מביא גראס. מנסים. אחר כך זה הופך להרגל. ואז מגיעים הסמים הקשים יותר. זה, למשל, היה המסלול של יפתח, שסיים את התיכון בשנת הלימודים האחרונה. עם הסמים התחיל לפני שלוש שנים, כשהיה בן 15.5. “ישבתי עם חברים, ישיבה של מושפעים, שותים אלכוהול, ואמרתי ‘בוא ננסה ירוק. מה כבר יכול להיות’. סיקרן אותי מה זה הסטלה הזו. אז אמרתי לחבר שיביא לי ולקחתי בצד שתי שאכטות. ואז הגיעו עוד חברים, אמרתי להם שלום ועישנתי איתם עוד איזה חצי פייסל. ואז גם הפלתי ראש (בבאנג – ד”ד). פעם ראשונה מאד אינטנסיבית. איבדתי את זה לגמרי, הקאתי, חזרתי במונית כולי לא יודע איפה אני ומי אני”.

משם התדירות הלכה ועלתה. “השתגעתי”, הוא אומר. “הייתי מגיע לבית ספר אחרי שלושה־ארבעה ג’וינטים, ובאמצע מתפלחים החוצה לעשות עוד ג’וינט, ועוד אחד בסוף הלימודים, ובתחנה בדרך הביתה, ואחרי האוטובוס, וכשאתה מגיע הביתה. נרדם עם ג’וינט בפה, בקיצור. ואז יום אחד חברים יצאו למסיבת טבע, ואחד הציע שאעשה איתם אסיד. לקחתי רבע קרטון מאד חזק, ויצאתי לטיול של החיים. ומשם שבוע אחרי זה MD, אחרי זה עוד משהו. כל סופ”ש הייתי יוצא ועושה סמים במסיבות, וכל פעם במינון יותר גבוה”.

איך יצאת מזה?
“הגעתי לשפל של השפל. מצב נפשי מאד קשה. יום אחד הגעתי לבית הספר בעשר בבוקר, וראיתי את המחנך שלי מחוץ לכיתה. לא הצלחתי לדבר. ירדו לי דמעות, והוא ראה שאני מאד נסער. ישבנו והתחלתי לבכות בכי בלתי נשלט, לא ידעתי אפילו על מה. הבנו שצריך לעשות שינוי. התקשרנו לכמה מקומות של גמילה, ואמרתי לו שאני לא מסוגל להיות במסגרת סגורה שיגידו לי מה לעשות ואיך לעשות. אז פשוט החלטתי שאני מפסיק, לא משנה מה. הייתי חייב ג’וינט אחרון, אז עישנתי אותו עם חבר בגינה, בצהריים. והגעתי הביתה, ומאותו רגע עד היום אני לא מעשן”.

יפתח סיים תיכון לנוער בסיכון, הוא מבקש לא לכתוב באיזה עיר או אזור. היום הוא עובד בתחום חיי הלילה, ורואה הכל. “במסיבות אני רואה ילדים בני 14 עושים MD, זה משגע את המוח. אני צריך להילחם עם ילדים שלא ייכנסו למסיבה. כשעוד הייתי עושה סמים, הייתי בטוח שכולם עושים סמים. היום כשאני סחי, במסיבות אני רואה ששליש על סמים, שליש באלכוהול ושליש סחים. אבל אצל הנוער שבא למסיבות, זה אחוזים ממש גבוהים של סמים, וסמים קשים. MD, ממסי, דוסה, אסיד. זה המצב בשטח”.

"התופעה הרבה יותר רחבה ממה שנדמה"

אלון רז, בן 40 מירושלים, הוא קרימינולוג שיקומי שעובד כבר מעל 15 שנה בתחום ההתמכרויות לסמים. בשנים האחרונות החליט להתמקד בעבודתו בעיקר בבני נוער, והוא עובד עם בתי ספר וגם מלווה נערים וקבוצות.

"כבר קצת לפני הקורונה, וכמובן תוך כדי, הייתה קפיצה מאוד משמעותית בשימוש", אומר רז. "גם מבחינת כמויות של בני נוער שמשתמשים, ומי שכבר היה בתוך הדברים - השימוש הלך והתעצם. ראינו שינוי גם בחומרים עצמם. בשנתיים־שלוש האחרונות הייתה קפיצת מדרגה מאוד גדולה: משימוש באלכוהול וגראס, שזה היה העיקר, אני פוגש בבתי ספר שאני מגיע אליהם יותר ויותר שימוש באבקות. זה התחיל עם הדוסה, ובשנתיים האחרונות ביתר שאת גם הממסי, שנקרא לפעמים דוקטור. זה משהו שנכנס לצערי הרב מאוד חזק לתוך בתי ספר, ליומיום".

למה לדעתך דווקא הדוסה והממסי נכנסים לתיכון?

"כי מה שהדבר הזה עושה בעצם זה לתת תחושה של ביטחון. זה מאוד מזכיר את האפקט של קוקאין, וגם מכנים אותו 'קוק לעניים'. הוא מאוד יעיל בשביל תלמידים כי קשה מאוד לקלוט שמישהו מולך השתמש בו. יש תופעה שאני קורא לה 'האף מושך' - זו נטייה לעשות עוד קצת, עוד טיפה, עוד פס (שורה), עוד איזו כפית קטנה, ובעצם ככה הסבילות עולה, ואז ילד שהתחיל בלעשות שני פסים בבוקר, בהמשך היום כבר יצטרך להכפיל את זה".

ועד כמה הסמים האלה נפוצים בקרב בני נוער נורמטיביים?
"הרבה יותר ממה שחושבים. סביבות ה־20 אחוז נראית לי הערכה הגיונית לחלוטין, ואני מדבר על כאלה שזה נמצא אצלם בשגרה, בין אם זה פעם בשבוע, פעם בשבועיים או כל יום כל היום. אני איש שטח כבר 17 שנה, וכשבני נוער נפגשים איתי אין עליי חובת דיווח. אז אליי מגיע מידע מהימן. ילדים אומרים לי: 'אני עושה את זה, חברים שלי עושים את זה'. אל תתפוס אותי באחוז, אבל הכותרת מבחינתי היא שזה הרבה יותר רחב ממה שנראה. לצערי הרב אני רואה את זה בהמון מסגרות, וגם במסגרות שלכאורה היית חושב שהכל בהן בסדר, שיש הורים חזקים, עשירים וכו'. שם לעיתים הסכנה אפילו יותר גדולה, כי יש תלמידים שמסתובבים עם כרטיסי האשראי של ההורים, יש מזומן שנגיש להם, אז גם המחסום של הכסף לא קיים".

רז מבקש להפנות זרקור גם לחומר נוסף, קצת יותר מוּכר - גז קצפות, או "בלונים" בלשון התיכוניסטים. כמעט בכל סופרמרקט אפשר לקנות מכלי קצפות לעוגה או לקינוחים. בני נוער מפרקים מהם את מכל הגז שדוחס את הקצפת, מרוקנים את תוכנו לתוך בלון, ושואפים. משתמשים ותיקים כבר קונים ישירות מכלים של הגז מחנויות שמתמחות במוצרי קונדיטוריה ובטלגרם. כמעט כל התיכוניסטים שהתראיינו לכתבה זו הזכירו את גז הקצפות כחומר נפוץ ביותר, בשורה אחת עם גראס ואלכוהול.

"זה הפך להיות באמת משהו שהוא נחלת הכלל", אומר רז. "גם בחבורות שיושבות ואין שם סמים, רק אלכוהול, הרבה פעמים אתה תמצא מכלים של הגז הזה. יש את המכלים הקטנים, יש את הבינוניים ויש את הממש גדולים, למיטיבי לכת. והדבר הזה הוא חומר מסוכן ביותר, הוא קטלני ועושה קשת מאוד רחבה של נזקים נוירולוגיים, שבהרבה מקרים גם אין להם טיפול יעיל כרגע. וזה משהו שאני פוגש אפילו אצל בני נוער שלכאורה לא מתעסקים עם סמים בכלל".

בניגוד לרז, נטי כראל, ראש תחום קהילה בעמותת "עלם", מסויגת יותר בתיאור המצב. "אני לא רוצה להשתמש במונחים של אסקלציה ועלייה בשימוש, כי זה לא משהו שאני יכולה להגיד בוודאות", היא אומרת. העמותה מסייעת לנוער במצבי סיכון, פועלת בבתי ספר, במסגרות נוער שונות, מפעילה ניידות לסיורי רחוב בלילות ומתנדביה נמצאים אפילו במסיבות טבע. "הדוסה נוכח בשיח של בני נוער, אבל ברמת השימוש, מי משתמש וכמה, זה דווקא לא הרבה. מקרים של שימוש בדוסה לפני בית ספר, זה מאוד חריג ממה שאנחנו רואים. הקטמין שנכנס לפני כמה חודשים, מאוד חזק והרבה יותר נגיש. גם גז הקצפות כמובן, מריחואנה בוודאי שכן. השימוש הוא גורף וחוצה מגזרים. גם בפריפריה וגם במרכז, וזה לאו דווקא משנה מה המעטפת המשפחתית. היא יכולה להיות מוחלשת, או הורים עוטפים שנוכחים ונמצאים והמצב הכלכלי בסדר גמור. זה לא באמת משנה היום בהקשר של סמים".

ואכן, למרות שמרבית המומחים שעימם שוחחנו טוענים שהשימוש בסמים הקשים – קטמין, דוסה, ממסי, MD ובמידה פחותה בהרבה גם קוק – מצוי בעלייה בקרב בני הנוער, השאלה כמה נרחבת התופעה הזו היא הרבה יותר מסובכת. אין נתון רשמי מוסמך, כמעט שאין גם מחקרים מעודכנים. ההערכות נעות בין תלמידים בודדים בכל שכבה לאחוזים דו־ספרתיים. הדבר הקרוב ביותר לנתון רשמי הוא מחקר בשם HHBSC (התנהגויות הקשורות לבריאות בילדים בגיל בית ספר) שנערך ביוזמת ארגון הבריאות העולמי מדי ארבע שנים במדינות שונות. המחקר, שהובל בישראל על ידי פרופ' יוסי הראל־פיש מאוניברסיטת בר־אילן, נערך לאחרונה ב־2023 ומתבסס על שאלונים שממלאים אלפי תלמידים בבתי ספר שונים.

הסקר נערך בחסות המשרד לביטחון לאומי ואף הוצג בדצמבר האחרון לוועדת הסמים וההתמכרויות של הכנסת. הוא מעלה תמונה מדאיגה – אך לפחות בחלקים מסוימים שונה מזו שמצטיירת מהשיחות שנערכו במסגרת כתבה זו. על פי הסקר, לא פחות מ־18.5% מתלמידי כיתות ז'־י"ב השתמשו בשנה האחרונה שלא למטרה רפואית באופיואידים – משככי כאבים עוצמתיים וממכרים ביותר; 11.7% מתלמידי התיכונים התנסו במריחואנה, מה שמהווה ירידה קלה לעומת 2019; ו־6.3% שאפו דבק או גז קצפות; רק 4.7% מתלמידי העל־יסודי השתמשו בסמי פיצוציות כמו נייס גאי או חגיגת, ו־4% התנסו בקוקאין. ממסי, קטמין ודוסה כלל לא נכללו בסקר.

נתון נוסף שיכול לתת מושג על מגמות השימוש בסמים הוא ביקורים בחדרי מיון. לפי נתוני משרד הבריאות, בין 2019 ל־2024 חלה עלייה של כ־60% במספר הפניות של קטינים לחדרי מיון על רקע שימוש בסמים: מ־269 פניות ב־2019 ל־424 בשנה שעברה (ראו גרף). אין פירוט של כמה מהמקרים הללו קשורים לסמים קשים וכמה לגראס.

מי שחש היטב את המגמה הזו, הוא פרופ' מיגל גלטשטיין, מנהל השירות הטוקסיקולוגי בבית החולים איכילוב. הוא מספר שמלבד עבודתו בבית החולים, הוא יוצא לעיתים לסיורי שטח בדרום תל־אביב עם משרד הבריאות, ואף מגיע למסיבות טבע ומדבר עם בליינים, כדי להכיר את הסמים החדשים בשוק - שלפעמים מתחלפים כל כך מהר שעדיין לא ניתן לזהותם בבדיקות שתן, או על פי הסימנים הקליניים.

פרופ' גלטשטיין מזהה שתי תופעות עכשוויות: הראשונה היא נטייה לערבב סוגי סמים שונים; השנייה היא התגברות השימוש בקרב בני נוער. "אפשר להגיד שבשנתיים האחרונות אנחנו רואים דברים שלא ראינו אף פעם", הוא אומר. "כמעט בכל שבוע יש לנו שניים־שלושה ילדים מתחת לגיל 17 שלקחו סמים. אתה יכול לראות כמה בני נוער שבאים עם הרעלת סמים, שמגלים אצלם קטמין, קוקאין, LSD, מתאמפטמין. מערבבים להם את הכל. לפעמים הם אפילו לא יודעים. אנחנו רואים גם תופעות לוואי של מריחואנה כל שבוע, שזה משהו שפעם היינו רואים פעם ב… וגם רואים הרבה את גז הצחוק (גז קצפות - ד"ד)".

"אפשר להגיד שבשנתיים האחרונות אנחנו רואים דברים שלא ראינו אף פעם. כמעט בכל שבוע יש לנו שניים־שלושה ילדים מתחת לגיל 17 שלקחו סמים"

גם הרב איתן אקשטיין, מנכ"ל ומייסד מוסד הגמילה רטורנו, רואה אצל הנגמלים הצעירים שלו, לצד רבים שמכורים לוויד, הרבה יותר סמים קשים: "אין ספק שהיום דוסה נמצא, גז קצפות נמצא, מדבקות פנטה (פנטניל, משכך כאבים אופיואידי עוצמתי המגיע בצורה של מדבקות לגוף - ד"ד) נמצאות. ברגע שאתה נכנס לתוך העולם הזה, זה כמו שאתה נכנס לקונדיטוריה. אם אין את העוגה שאתה רוצה, אתה תצא עם עוגה אחרת. ככה זה. מבחינת הילדים אין הבדל".

מה זאת אומרת אין הבדל?

"הם מנסים גראס, ואז בא ילד ואומר שיש לו משהו יותר טוב, ומנסים. בוודאי שכאשר מדברים על סמי פיצוציות, ההתמכרות היא הרבה יותר חזקה. אבל ילדים לא מבדילים".

"לא כל מה שלא בעייתי בגיל 40 הוא לא בעייתי בגיל 16. הסיבה הראשונה היא כי הרגלים שמתבססים בגילים צעירים, הרבה יותר קשה לשנות"

ואכן, הגראס הוא הרבה פעמים שער הכניסה – המנורמל כאמור – לסמים הקשים יותר. אבל הרב אקשטיין מזהיר שאסור לראות אותו רק כ"סם מעבר". "לא צריך לדבר על גראס כסם שפותח שער לסמים אחרים", הוא אומר, "אלא כסם מרכזי ובעייתי כשלעצמו".

גם פרופ' שאולי לב־רן, מייסד שותף ומנהל אקדמי ב־ICA, המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש, מדגיש את הגראס בתמונת הסמים: "יש דברים שהם פחות מזיקים למבוגרים ויותר מזיקים לילדים. כלומר, לא כל מה שלא בעייתי בגיל 40 הוא לא בעייתי בגיל 16. הסיבה הראשונה היא כי הרגלים שמתבססים בגילים צעירים, הרבה יותר קשה לשנות. סיבה שנייה היא פסיכולוגית. אם עוד לא פיתחתי מנגנונים פסיכולוגיים בריאים, ויש לי חומר שאני פונה אליו כל אימת שלא טוב לי, אז הסיכוי שלי לפתח את המנגנונים האלה קטן יותר".

איפה המורים?

התלמידים מספרים שאצל חלק מחבריהם, השימוש בסמים הקשים הפך ממש לחלק מהלו”ז היומי הקבוע. “אני ספציפית באמת משתדלת להתרחק מזה”, אומרת שירה, שעולה לכיתה י”ב בעיר גדולה במרכז הארץ. “נתקלתי יותר בסמים הקלים, וויד וכזה. אבל אני מכירה כאלה שלוקחים באמת הכל מהכל. קטמין, אקסטזי. הרוב לדעתי זו התנסות חד־פעמית, ואצל בודדים זה חלק מהשגרה שלהם”.

אור, שסיימה לאחרונה את הלימודים בתיכון גדול בתל־אביב: “וויד זה רגיל, מעשנים בהפסקות, בבית הספר. בין הילדים זה משהו שמאוד מדובר, שמתעסקים בו. כל הזמן הם יגידו ‘מתי מתארגנים’, ‘מתי עושים’”.

ודברים שהם יותר קשים?
“זה תלוי. אצלנו יש חבורה יותר ספציפית של ילדים שזה מה שהם עושים. הדבר הראשון שקרה אצלנו זה שבכיתה י’, שזה די מוקדם, הם עשו קטמין באיזו מסיבה. זו חבורה של ילדים שהם יותר מגזימים מהאחרים. אני לא יודעת אם זה הכי נפוץ, אבל אצלם זה כן רגיל. היה גם מישהו שעשה קוק, ובשנה שעברה בנשף הסיום של השכבה מעלינו עשו קוק”.

אם כל זה קורה לא מעט בין כותלי בית הספר, קשה שלא להעלות את השאלה הברורה: אז איפה המורים?

זה בדיוק מה ששאלנו כמה מורים ומנהלים, שהיו מספיק כנים להודות שהם פשוט לא יודעים. "אין לי מושג אם זה קיים או לא קיים", אמר מורה מהשפֵלה. ומנהל בתיכון בתל־אביב הוסיף: "הרבה פעמים הדברים האלה, אם הם מדוברים, זה רק כשיש פשיטה או מעורבות של רשויות. ברור שהם עושים סמים, אבל אני לא מספיק בקיא בשביל להגיד לך איך, מי, למה".

פעמים רבות זה מאוד תלוי באיזה תיכון מדובר. בתיכונים המיועדים לנוער בסיכון, נדמה שתופעת צריכת הסמים הקשים נרחבת יותר. בבתי הספר הללו, גם המורים הרבה יותר קרובים לתלמידים וערניים לנושא, כך שהם גם יודעים יותר. "מה שאנחנו מבינים זה שיש עליית מדרגה", אומרת רחל, מנהלת בית ספר לנוער בסיכון. "ממש הסנפות, במסיבות. הילדים כל הזמן בהיי על משהו. יש עיסוק מטורף בזה. אני עובדת לא מעט זמן עם נוער במצבי סיכון, וזה ממש מרים ראש ברמה משוגעת. אחת האמהות לקחה תלמיד לבדיקה ומצאה אצלו בדם מה שאתה לא רוצה, כולל הרואין. אנחנו יודעים בוודאות על דוסה, אבל אני בטוחה שעוד דברים, ואני בטוחה שיש מי שמצליח להשיג גם קוק. זה עולם שמתנהל במקביל".

את יכולה להעריך אצל כמה מהתלמידים שלך זה קורה?
"סביב ה־30 אחוז בקלות שנמצאים בעולם הזה ביותר מהתנסות או יותר מפעם בשבועיים בחמישי בערב. הם אומרים דברים כמו 'נסענו להביא מטבריה קרטונים (כינוי לטבליות עם LSD או MDMA - ד"ד)'. הם שוחים בעולם הזה. הם דגים במים".

יפעת, גם היא מנהלת תיכון לנוער בסיכון, מסכימה. "אלה דברים שאולי קשה למדוד אותם, אבל אין ספק שיש אסקלציה מאוד גדולה בכל הסיפור של שימוש (בסמים)", היא אומרת. "גם בגיל השימוש וגם בסוגי החומרים. בעבר זה משהו שלא היינו מתעסקים בו כל כך בשכבות הצעירות יותר, אפילו לא היינו מתעסקים הרבה בוויד. עכשיו אני מקבלת בשכבות הנמוכות מקרים שנערים שהם כבר מגיעים אליי בהתמכרות לסמים קשים, משני תודעה. שימוש והתנסויות בסמים קשים כבר בסוף כיתה ח'.

"אין ספק שלאט־לאט הסיפור של הוויד לגמרי התנרמל", ממשיכה יפעת, "ברמה שהילדים כבר לא קוראים לזה סמים. הם מרשים לעצמם לעשן ליד שוטרים. את הסמים הקשים אנחנו פוגשים איפה שבעבר היינו פוגשים את הוויד. אם פעם לפני טיול שנתי הייתי עושה תהליכים מול ההורים ומול הילדים על הבחירה לא להכניס סמים לתוך הטיול, ואז התייחסנו לגראס, עכשיו ברור לנו שהדיבור הוא איך אנחנו מונעים מסמים קשים להגיע לתוך הפעילויות הבית־ספריות. הבעיה היא שכשאתה מדבר על אוכלוסיות כאלו – נוער בסיכון – זה עלול להיות גם לא רק שימוש".

אלא מה עוד?

"אתה גם מתחיל להתגלגל לתוך עולמות של פשע ושל סחר, וחובות והלוואות בריבית, ודברים שמסכנים אותך ברמה הרבה יותר גבוהה. זה עולם שאחר כך מאוד־מאוד קשה לצאת ממנו".

הקלו בקנאביס - אבל צמצמו מסגרות טיפול

מי שכן ירצו לצאת מהעולם הזה ולהיגמל יגלו מהר מאוד שיש להם רק מעט מאוד מסגרות שיכולות לסייע להם. "המדינה צימצמה מאוד את הטיפול", אומר הרב אקשטיין ממוסד הגמילה רטורנו. "אנחנו קיבלנו 15 מיטות לבנים ו-25 לבנות באשפוזית (שלב הטיפול הראשון במתמכרים - ד"ד), ויש לנו רשימת המתנה של שלושה חודשים קדימה. תחשוב שמישהו מגיע למיון אחרי תאונת דרכים ויש רשימת המתנה של חודש, זה אותו דבר. הבעיה שילדים שמסתובבים עם בעיה רגשית לא מוכתמים בדם של תאונת דרכים, אז זה לא נראה לעין.

"אני יכול להגיד לך שהיום אנחנו מלאים, אין לנו מקום באשפוזיות, יש לנו כל יום בקשות לקבל צעירים ואין מקום. היום ישבתי עם משרד הבריאות, דיברתי לפני כמה ימים עם השר ואמרתי לכולם שאנחנו מלאים לגמרי - ושזה הולך להתפוצץ לנו בפנים".

הקרימינולוג השיקומי אלון רז, שעובד עם בני נוער בנושא הסמים באזור ירושלים, רואה את זה בשטח. "אני אומר את זה בקשר לעיר ירושלים, אבל אפשר לומר את זה גם לגבי כל המדינה: המסגרות לטיפול בנוער בהקשרים האלה הולכות ונעלמות. כשאני התחלתי את העשייה שלי היו שלושה או ארבעה מרכזים כאלה שיכולת להפנות אליהם בני נוער, והם נסגרו אחד אחרי השני".

גורם ממשלתי שמעורה בטיפול בנוער המשתמש בסמים אמר כי "מאז 2020־2021 היה צמצום משמעותי ונסגרו לא מעט שירותים לנוער בסיכון". אותו גורם הוסיף: "משרד הרווחה הפסיק את ההתקשרות עם עמותת "אל סם" לפני שלוש־ארבע שנים. הם היו נותנים מענה בפריפריות, בצפון ובדרום, והיום בחלק גדול מהפריפריות אין מענים. גם ככה משרד הרווחה מפעיל מסגרות לטיפול בנוער רק ב־33 אחוז מהיישובים. בכל המערכות האלה, בסך הכל, מטופלים משהו כמו 2,000 ילדים ובני נוער, כך שאין שום הלימה בין אלה שמאותרים והולכים לטיפול, לבין המספר האמיתי שקיים בשטח. המענה לא ניתן".

ואם הורים או מורים כבר זיהו חדירה של סמים קשים לבית הספר, חוץ מהאופציות הטיפוליות והחינוכיות אמורה להיות להם עוד אפשרות: המשטרה. הרי מישהו מפיץ ומוׂכר את הסמים הללו, בין אם בטלגרם ובין אם סוחר סמים מקומי, "וכמעט בכל שכבה יש לפחות סוחר אחד", מאשרת התלמידה רוני מחיפה.

אלא שבמשטרה מתקשים מאוד לאתר את הסוחרים, ותולים את הסיבה ברפורמת אי־ההפללה בשימוש בקנאביס. לטענת המשטרה, הרפורמה, שעברה ב־2023 והפכה את השימוש בסם מעבירה פלילית לעבירה מינהלית, פגעה קשות באפשרות להגיע לסוחרים. "עד הרפורמה, מספיק שהיה לי מידע שקטין מעשן קנאביס. הייתי מוציא צו והיינו הולכים אליו הביתה, מעכבים אותו, מביאים אותו לתחנה, חוקרים באזהרה, והוא היה מספר ממי הוא קנה", אומר רפ"ק אהרון דגן, קצין חקירות נוער ארצי במשטרת ישראל. "מאז הידיים של המשטרה נכבלו, כי ברגע שזה הפך לעבירה מינהלית, אני נותן דוח, אבל לא יכול לעכב את הקטין ולא יכול לחקור אותו באזהרה, ולא יכול להגיע למקור הסם. זה הרבה יותר מורכב, זה מקשה עלינו, ועדיין אנחנו מצליחים להגיע לסוחרי סמים".

רפ"ק דגן מספר שהמשטרה פעילה גם בתחום המניעה, לוקחת חלק בפרויקטים לנוער בסיכון, וכן בהרצאות בבתי ספר. לדבריו, כל תחנת משטרה גדולה צריכה להעביר 100 הרצאות בשנה, ותחנה קטנה 75 הרצאות. "אנחנו עובדים עם מערכת החינוך, עם הרשות לביטחון קהילתי, עם הרשות למתנ"סים, חסות הנוער – אין גוף שעובד בארץ עם נוער שאין לנו קשר איתו. אין גוף שפונה אלינו ומבקש שנבוא לדבר עם בני הנוער, שאנחנו לא נותנים לזה את השירותים שיש לנו".

ובכל זאת, בתחום האכיפה התמונה המצטיירת מטרידה. גורם משטרתי אחר מתחום החקירות, שהעדיף להישאר בעילום שם, התייחס לנושא גם הוא ואמר כי "צורת הרכישה בטלגרם מקשה על הסוכנים והשוטרים. בחלק מהמקרים הם (המוכרים בטלגרם – ד"ד) מבקשים תעודות זהות (מהקונים). אנחנו יודעים להתגבר על זה, אבל המורכבות היא הרבה יותר גבוהה. וביחס לענישה בסוף, מה שאתה משקיע מול מה שאתה מקבל – אתה לא ממגר את התופעה. תיקח סוכן שיפיל שניים, או שלושה או עשרה סוחרי סמים בטלגרם - זה כלום לעומת עשרות אלפים אחרים".

אז מה אתה אומר, שלא "שווה" למשטרה להפיל סוחרים כי תמיד יש עוד?
"מה שאני אומר, שההשקעה שלך, של כסף ומשאבים, אל מול מיגור התופעה, זה בסימן שאלה אם נכון לעשות את זה. אם יש לך סכום של כסף ואתה צריך להחליט אם לשים אותו על סוכן שיפיל סוחרי אמל"ח, שבסוף מזינים את הקרבות בעולם התחתון ומזה נרצחים בוודאות אנשים, או להפיל סוחר שמוכר קנאביס ל־20 אנשים, אז אתה מבין לאן הולך המשקל. המשאבים מוגבלים, והשאלה לאן אתה מתעדף את היכולות של המשטרה".