יש

כל מיני דרכים למדוד את הביצועים של חברות וחברי הכנסת. הדרך הכי פחות רצויה היא דווקא הנפוצה ביותר: הנבחרות והנבחרים הכי מדוברים, הם בדרך כלל אלה שצועקים הכי חזק, הכי בוטה, הכי רדוד, הכי פלגני. לעתים נראה שהתקשורת והרשתות מתמקדות בח"כים סוררים – גם אם באופן ביקורתי – ומתעלמות מנבחרות ונבחרי הציבור ה"משעממים", אלה שמתמסרים לעבודה פרלמנטרית עניינית; וכך למעשה נוצר מנגנון שמתגמל פרובוקציות פוליטיות באמצעות פרסום, גם אם הוא רע לכאורה. מצקצקים ומהדהדים.

זה לא שיש פה דיכוטומיה מוחלטת בין "הפרובוקטורים" ל"חרוצים" – אפשר להיות גם וגם – אבל נראה שהנבחרים שלנו יודעות ויודעים, שאת הפרסום מושכות הפרובוקציה, האנומליה, החריגה מהנורמות. אפשר לראות בזה גרסה מעוותת של מה שמכונה בסטטיסטיקה של המדע "הטיית הפרסום", וזה נושא לדיון רחב וחשוב.

איך בכל זאת אפשר לאמוד את הביצועים בפרלמנט? ישנם כאלה שבוחנים, למשל, את הנוכחות במשכן, כפי שפרסמו לאחרונה עמיתינו ב"שקוף" ובחדשות-13. זה מדד טוב, אבל אי אפשר להסיק ממנו את התמונה כולה. אנחנו מציעים לרבד את המדד הזה בעוד שורה של מדדים: למשל, מספר הוועדות שבהן מכהן כל ח"כ; או הנוכחות בוועדות והפעילות בהן; או  מספר הפעמים שבהן ח"כ הוצא מדיון במליאה או בוועדה; או רמת הענייניות שבה מתבטא הח"כ ברשתות החברתיות ובתקשורת; או מידת הנגישות והזמינות לציבור הרחב, מספר הסיורים בשטח, ועוד ועוד.  את כל התחומים האלה אנחנו נבדוק לאורך פעילותה של הכנסת ה-24 (ובעתיד, כמובן, גם בכנסות שאחריה). הציבור מוזמן להציע דרכים נוספות, להגיב, לבקר.

את המדד הראשון בפרויקט הזה אנחנו מציעים לבחון באמצעות שני פרמטרים: מספר ההצבעות של חברי הכנסת (מחולק לסיעות) ומספר הצעות החוק הפרטיות שהגישה כל סיעה. חשוב להגיד כבר עכשיו, שהמדד המשולב שנביא עוד רגע הוא שנוי במחלוקת. זאת, מפני שהוא מבוסס על שתי הנחות יסוד שקשה לדעת עד כמה הן מדויקות.

הנחת היסוד הראשונה נוגעת למבול החקיקה הפרטית שסיקרנו בהרחבה. הדעה הרווחת רואה בשטף הצעות החוק הפרטיות - שהסיכוי שלהן להיכנס לספר החוקים עומד כנראה על אחוזים בודדים – כתופעה פופוליסטית, לעתים אף הטרלה של ממש, שמכבידה על עבודת הכנסת ומייצרת בעיקר כותרות. העובדה שיוזמות ויוזמי הצעות אלה מתגאים בכל פעם שהן מוגשות עשויה לשמש כעמדת-נגד, ומצד שני כאישוש לפופוליזם. ובכל מקרה, זוהי רק דעה שלא נבחנה מספיק.

הנחת היסוד השנייה נוגעת לשיעור ההצבעה במליאה. בדומה לנוכחות במשכן, הצבעה של ח"כ או ח"כית משקף לדעתנו רצינות וערכיות. זאת משום שכל הצבעה כזו היא מעין התחייבות ערכית, שבה נבחר או נבחרת הציבור מציינים את עמדתם בנושא מסוים באופן מתועד, רשמי ושניתן לחזור אליו במידת הצורך כדי לבחון עקביות. מהצד השני יש משתנים כמו משמעת קואליציונית, קיזוזים, וכמובן אותן הצעות חוק פרטיות מהסעיף הראשון, שאין סיבה אמיתית להכריע בהן בכנסת.

סייגים אלה יש לקחת בחשבון.

ואחרי שסייגנו, אנחנו מציגים מדד שמאחד את שני הפרמטרים האלה – הפרמטר השלילי של ריבוי הצעות חוק פרטיות, ולעומתו הפרמטר החיובי של השתתפות בהצבעות. הנתונים של הצעות החוק עובדו ממאגר החקיקה הלאומי מתאריך 24.3.2021 ועד 29.11.2021; הנתונים עבור ההצבעות עובדו ממאגר ההצבעות באתר הכנסת וכוללים את ההצבעות מתאריך 24.3.2021 ועד 28.11.2021. הן הצעות החוק והן ההצבעות נבחנו ביחס למספר המנדטים – כלומר: כמה הצעות חוק ממוצעות לח"כ מכל סיעה, וכמה הצבעות ממוצעות לח"כ מכל סיעה. כיוון שהחישוב הוא ביחס לכוחה היחסי של כל סיעה בכנסת, לקחנו את מספר המנדטים (120) בלי התחשבות בחילופים במסגרת החוק הנורווגי. גם בהתחשבות כזו, מצאנו שהמגמה הכללית אינה משתנה כלל, והפרטים משתנים באופן מועט, ומבחינתנו חסר משמעות. כמו כן, נבחנו רק הצעות חוק פרטיות שהגישו כל ח"כ וח"כית כ"יוזם ראשון", על מנת למנוע כפילויות. אנחנו רוצים להודות למנהלת מאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת, גלי בן אור, על הסיוע וההדרכה.

אחרי שבדקנו כמה הצעות חוק פרטיות הגישה כל סיעה בממוצע לח"כ, ובכמה הצבעות השתתפה כל סיעה בממוצע לח"כ – חישבנו כמה הצבעות "העניקה" כל סיעה, בתמורה להכבדה על פעילות הכנסת עם הצעות החוק הפרטיות. ובמילים אחרות: כמה הצבעות על כל הצעת חוק פרטית אחת.

זו התוצאה:

כפי שאפשר לראות, המצטיינות במדד הזה הן ימינה, כחול-לבן ורע"מ, ובתחתית הטבלה נמצאות ש"ס, העבודה ומרצ. הסיעות בפסגה השתתפו הרבה מאוד בהצבעות יחסית למספר הצעות החוק הפרטיות שהעלו; הסיעות בתחתית הציעו הרבה מאוד הצעות חוק, ואחוז ההצבעות שלהן לא היה גבוה מספיק כדי לאזן את התמונה.

סייג משמעותי: מדובר בסיעות ותיקות מאוד, ובחלק מהמקרים החוקים הוגשו באופן אוטומטי, המשכי, משנים קודמות. ככל שהסיעה ותיקה יותר, כך יש יותר סיכוי שיהיו לה הרבה חוקים "בקנה". תופעה רצויה או "ספאם" חקיקתי שהצטבר? שאלה טובה ונושא לדיון בפני עצמו.

למי שלא משתכנע.ת מהמדד שאנחנו מציעים, פירקנו אותו לשיעור הצעות החוק הפרטיות (כאחוז מהממוצע: 300% = פי שלושה מהממוצע; 200% = פי שניים; 100% = זהה לממוצע), ולאחוז ההצבעה מסך כל ההצבעות.

הנה התוצאות:

התמונה כאן מורכבת יותר: כחול לבן נשארת המפלגה "המצטיינת" עם אחוז הצבעות גבוה מאוד (מקום שני) ואחוז הצעות חוק פרטיות נמוך מאוד (מקום שני מהסוף); את הבכורה בהשתתפות בהצבעות לוקחת הציונות הדתית; וימינה, שהייתה במקום הראשון במדד המשוקלל, יורדת בשיעור ההצבעות למקום רביעי מהסוף. מרצ והעבודה אומנם הגישה הרבה מאוד הצעות חוק פרטיות, אבל הן גם די מצטיינות בשיעור השתתפות בהצבעות (מקומות חמישי ושישי).

בשורה התחתונה: כמו תמיד, המציאות מורכבת מדי לשורות תחתונות. וזו גם הבעיה בסיקור הכנסת ובהדהוד הפעילות שלה ברשתות החברתיות. הצעקני והפלגני מתוגמלים, בעוד שעבודת היום-יום, שיתופי הפעולה ופרמטרים כמו הגשת הצעות חוק, השתתפות בהצבעות ונוכחות, מגיעים לעתים רחוקות מדי לשיח הציבורי. אנחנו מבטיחים להמשיך לעקוב ולייצר מדדים נוספים, בתקווה לכונן סדר יום חדש.