כשא', תושב רמת גן ואיש קבע, פתח את הודעת הקנס שקיבל בדואר בתחילת השנה, הוא גילה לתדהמתו שהעבירה המיוחסת לו התרחשה כמעט שנה קודם לכן - 362 ימים לפני קבלת המכתב.

בזמן שדוח החניה שקיבל, דוח שלא הוצמד לשמשת חלון הרכב, עשה דרכו באיטיות בצינורות הבירוקרטיה המסועפים שבין העירייה, חברת הליסינג שעל שמה רשום הרכב הצבאי שלו ומשרד הביטחון, המשיך א' לחנות באותה נקודה ברחוב ברמת גן. א' לא הבין את הגבלות החניה שחלה וגם לא הבין שמעל ראשו מותקנת מערכת צילום חכמה שלא נחה לרגע ומודדת את זמן החניה של מכוניתו. התוצאה: לאחר אותו דוח ראשון זרמו אליו 28 דוחות נוספים, על אותה העבירה, בסכום מצטבר של אלפי שקלים. 

בשל השיהוי המתמשך בקבלת הדוחות חלף מועד הערעור המותר לגבי רובם והלכה למעשה נשללה מא' האפשרות החוקית להגיש בקשה להישפט. א' פנה בכל זאת לתובע העירוני של רמת גן וביקש להישפט או לבטל את הדוחות, אולם נענה בשלילה.

המקרה של א', שהגיע לשומרים, הוא הצצה נוספת למכונת הכסף שמפעילות הרשויות המקומיות באמצעות אכיפה דיגיטלית מתקדמת בשטחן, אכיפה שהופכת את המרחב הציבורי כולו לזירת מעקב תוך חריגה בוטה מסמכות חוקית ובניגוד לפסיקות בתי המשפט והחלטות הכנסת (הפניה לדיוני ועדת הכלכלה).

הסמכות החסרה: ההבדל בין מפגע בדרך לחניה בכחול לבן

כדי להבין את הלהטטנות המשפטית שבה עושות העיריות שימוש יש לחזור אל לשון החוק. המחוקק (זאת אומרת הכנסת) לא נתן לרשויות המקומיות בישראל את הסמכות להציב מצלמות אכיפה או להשתמש בהן לאכיפת עבירות חניה כלליות. הסמכות היחידה שניתנה לרשויות המקומיות היא סעיף 27א1 לפקודת התעבורה שקובעת שרשות מקומית רשאית להציב, לתפעל ולתחזק מצלמות, למטרת תיעוד של עבירות תעבורה והפרות תעבורה המנויות בתוספת לחוק. כשעוברים לאותה תוספת לחוק (מספר 11) מתברר שהיא מגבילה את הרשויות המקומיות לאכיפה בנתיבי תחבורה ציבורית בלבד.

חוסר הסמכות של הרשויות המקומיות לאכוף עבירות חניה במצלמות היא נושא שמוכר היטב לראשי הערים ולמחוקקים. כך למשל, בדיון שנערך בחודש יוני בוועדת הכלכלה של הכנסת, הודתה עו"ד מירה סלומון, ראש מינהל משפט וכנסת במרכז השלטון המקומי, כי האכיפה המצולמת שמבצעות הרשויות מעלה, כהגדרתה, סוגיה שאינה מוסדרת בחוק. סלומון גם ציינה כי השימוש במצלמות זיהוי לוחיות רישוי (LPR) נעשה ללא הסמכה בחקיקה ראשית, למעט בנתיבי תחבורה ציבורית (נת"צ) שבהם האכיפה מוסדרת ומעוגנת במפורש בפקדות התעבורה. לטענתה מצלמות "טיפשות" (כלומר מצלמות שרק מצלמות ואינן מחוברות למאגרי מידע ונטולות יכולת לנתח דאטה), מותרת לפי ה"נוהל".

העדר הסמכות לא עצר את הרשויות מבולמוס האכיפה דיגיטלית שמוכר כמעט מכל עיר בישראל. הן נסמכות על מה שהן מכנות "סמכות עזר" המעוגנת בחוזר מנכ"ל משרד הפנים (4/2018) - סמכות התייחסה סולומון בדבריה כ-"נוהל". חוזר זה נועד במקור לאפשר לרשות להציב מצלמות וידאו פשוטה כדי לסייע לפקח בחדר הבקרה למנוע מפגעים קשים ומיידיים בדרכים — כגון הפרעה לנתיב תחבורה, חניה כפולה או חסימת צומת. הרעיון המשפטי היה פשוט: המצלמה משמשת כעין נוספת לפקח אנושי בזמן אמת כדי למנוע חסימה פיזית של התנועה.

אלא שבעיריית רמת גן, כמו ברשויות מקומיות רבות אחרות, לקחו את "סמכות העזר" והרחיבו אותה מאוד. הדוחות של א' אינם נוגעים להפרעה לתנועה או לחסימת נתיב נסיעה. כל 29 הדוחות שספג ניתנו על עבירת חניה בהתאם לסעיף 5(ג)(3) לחוק העזר לרמת גן — עבירה של חריגה מזמן החניה המותר לפי שלט שהציבה עיריית רמת גן. כלומר: לא הייתה הפרעה לתנועה או למשתמשי דרך אחרים.

כך במקום פקח אנושי הנמצא ברחוב ובודק רכבים בזמן אמת, מפעיל שיקול דעת, בא במגע עם התושב ומביא לתשומת ליבו את העבירה שביצע כדי למנוע את הישנותה מופעלת מערכת אלקטרונית שמודדת ומנטרת את משך זמן החניה והכל באופן אוטומטי. המצלמה רושמת את זמן הגעת הרכב, מודדת את דקות החניה ומייצרת "חבילת עבירה" אוטומטית המועברת לאישור סיטונאי של פקח הרחוק שעות או ימים מהאירוע. הדוחות שקיבל א' כוללים את התמונות שמערכת "חכמה" כזאת צילמה.

פסק הדין המנחה: עיריית רמת גן פועלת בחוסר סמכות

השימוש בטכנולוגיה מתקדמת לאכיפת חניה כ'סמכות עזר' אינו רק עיוות של חוזר המנכ"ל שהוזכר, אלא גם הפרה של החלטה שיפוטית של תיק משפטי שנחשף בשומרים וב-N12 לפני כשנה (עת"מ 12825-12-24 סייפר פלייס בע"מ נ' עיריית רמת גן) אליו צורפה עמדת היועצת המשפטית לממשלה המסתמכת על הלכה פסוקה ולפיה סמכות עזר אינה יכולה להוות מקור לפגיעה בזכות יסוד.

נזכיר, כי בפסק הדין שניתן בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב קבע השופט קובי ורדי, באופן חד-משמעי כי לרשות מקומית אין כל סמכות חוקית לעשות שימוש במצלמות וטכנולוגיית LPR (זיהוי לוחיות רישוי) לצורך אכיפת הסדרי חניה מוסדרת (כחול-לבן).

הכנסת אמרה "לא" חרף הלחצים – העיריות מצפצפות

חוסר הסמכות של הרשויות לאכוף עבירות חניה במצלמות אינו כאמור טעות בתום לב. מבחינת הרשויות פסק הדין פתח תיבת פנדורה שמסכנת את ההכנסות האדירות מהדוחות הדיגיטליים. זמן קצר לאחר פרסומו בשומרים וב-N12 הותנע הליך חקיקה שהיה אמור להסדיר את הסוגיה. בוועדת הכלכלה התקיימו מספר דיונים בעניין, ויו"ר הוועדה – ח"כ דוד ביטן (ולצידו וגם ח"כ יעקב אשר) שב והבהיר את גבולות הגזרה וגבולות הסמכות של הרשויות המקומיות. בדיון סוער שנערך בוועדה ביוני השנה הגיעו נציגי השלטון המקומי ונציגי העיריות וביקשו להרחיב את סמכויות האכיפה המצולמת. ח"כ ביטן הבהיר באופן חד-משמעי כי הכנסת אינה מוכנה להעניק לרשויות המקומיות סמכויות לאכיפה מצולמת של עבירות חניה כלליות או חניה מוסדרת. הוועדה הבהירה כי אכיפה אלקטרונית מרוחקת שאינה מטפלת בהפרעה מיידית לתנועה הופכת לכלי גבייה בלבד.

אלא שהדברים הברורים שנאמרו בכנסת לא שינו הרבה לעיריית רמת גן שבחרה לאמץ את "השיטה התל-אביבית": הפעלת אכיפה אגרסיבית בשיטת מצליח, תוך הסתמכות על נוהל מנהלי שאינו מהווה מקור הסמכה מספיק לטכנולוגיה שבה נעשה שימוש, הכל כדי להגדיל את הכנסות העירייה.

ההתנהלות הזאת היא בחירה ומתברר שאפשר גם אחרת: גם עיריית באר שבע פרסה מצלמות ברחבי העיר אך שם נקט ראש העיר, רוביק דנילוביץ בגישה אחרת והודיע לאחרונה בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק הרשמי שלו, כי הוא ביקש לערוך בדיקה מעמיקה לטענות שהועלו נגדו האכיפה הדיגיטלית והנחה את הלשכה המשפטית להפעיל שיקול דעת מקל ולהמיר את הדוחות באזהרות. דנילוביץ הגדיל לעשות והודיע על הפסקה מלאה ומיידית של האכיפה המצולמת של המצלמות הניידות והנייחות. התנהלותו של דנילוביץ' מוכיחה כי ראש עיר נחוש יכול להפגין מנהיגות ולרסן אפילו את מכונות הכסף שהעיריות אימצו לעצמן.