לא רק פגסוס: תיקי נתניהו חשפו את הקלות הבלתי נסבלת של חיטוטי המשטרה בטלפונים של נחקרים

בין אם תחתם עסקת טיעון ובין אם לא, תיקי רה"מ לשעבר חושפים שלא רק שצווי החדירה למכשירי הסלולר שלנו הם כמעט תמיד גורפים, אלא גם שהמשטרה הרשתה לעצמה "לחגוג" על המידע שהתגלגל אליה. אחרי שהעיתון כלכליסט חשף את שימוש המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס על מנת לפרוץ לסלולריים של אזרחים, אין ספק כי "הפגיעה בפרטיות כאן עולה על זו של האזנות סתר או כל חיפוש אחר". מעקב שומרים

ניר חפץ בדרכו להעיד בבית המשפט בנובמבר 2021. צילום: רויטרס

בין אם תחתם עסקת טיעון ובין אם לא, תיקי רה"מ לשעבר חושפים שלא רק שצווי החדירה למכשירי הסלולר שלנו הם כמעט תמיד גורפים, אלא גם שהמשטרה הרשתה לעצמה "לחגוג" על המידע שהתגלגל אליה. אחרי שהעיתון כלכליסט חשף את שימוש המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס על מנת לפרוץ לסלולריים של אזרחים, אין ספק כי "הפגיעה בפרטיות כאן עולה על זו של האזנות סתר או כל חיפוש אחר". מעקב שומרים

בין אם תחתם עסקת טיעון ובין אם לא, תיקי רה"מ לשעבר חושפים שלא רק שצווי החדירה למכשירי הסלולר שלנו הם כמעט תמיד גורפים, אלא גם שהמשטרה הרשתה לעצמה "לחגוג" על המידע שהתגלגל אליה. אחרי שהעיתון כלכליסט חשף את שימוש המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס על מנת לפרוץ לסלולריים של אזרחים, אין ספק כי "הפגיעה בפרטיות כאן עולה על זו של האזנות סתר או כל חיפוש אחר". מעקב שומרים

ניר חפץ בדרכו להעיד בבית המשפט בנובמבר 2021. צילום: רויטרס
ניר חפץ בדרכו להעיד בבית המשפט בנובמבר 2021. צילום: רויטרס

בין אם תחתם עסקת טיעון ובין אם לא, תיקי רה"מ לשעבר חושפים שלא רק שצווי החדירה למכשירי הסלולר שלנו הם כמעט תמיד גורפים, אלא גם שהמשטרה הרשתה לעצמה "לחגוג" על המידע שהתגלגל אליה. אחרי שהעיתון כלכליסט חשף את שימוש המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס על מנת לפרוץ לסלולריים של אזרחים, אין ספק כי "הפגיעה בפרטיות כאן עולה על זו של האזנות סתר או כל חיפוש אחר". מעקב שומרים

לא רק פגסוס: תיקי נתניהו חשפו את הקלות הבלתי נסבלת של חיטוטי המשטרה בטלפונים של נחקרים

בין אם תחתם עסקת טיעון ובין אם לא, תיקי רה"מ לשעבר חושפים שלא רק שצווי החדירה למכשירי הסלולר שלנו הם כמעט תמיד גורפים, אלא גם שהמשטרה הרשתה לעצמה "לחגוג" על המידע שהתגלגל אליה. אחרי שהעיתון כלכליסט חשף את שימוש המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס על מנת לפרוץ לסלולריים של אזרחים, אין ספק כי "הפגיעה בפרטיות כאן עולה על זו של האזנות סתר או כל חיפוש אחר". מעקב שומרים

ניר חפץ בדרכו להעיד בבית המשפט בנובמבר 2021. צילום: רויטרס

ניר חפץ בדרכו להעיד בבית המשפט בנובמבר 2021. צילום: רויטרס

חן שליטא

יחד עם

17.1.2022

תקציר הכתבה

ח

שיפת כלכליסט השבוע ביחס לשימוש שעושה המשטרה בתוכנת הריגול פגסוס של חברת NSO, הסעירה את ישראל בשבוע החולף. המשטרה, לפי הדיווח, השתמשה בתוכנה בין היתר כדי לעשות פישינג מהסלולרים של יעדים מודיעינים שונים וביניהם מוחי בלפור, ראש עיר חשוד, מקורב לפוליטיקאי ואחרים, גם מבלי שהיה חשד קונקרטי לביצוע עבירה. השימוש שנעשה בפגסוס - מזה יותר משנה לפי התחקיר של עיתונאי כלכליסט תומר גנון - אמנם מסמן עליית מדרגה חמורה, אולם ה"חגיגה" המשטרתית המסתמכת על מידע שיש בטלפונים סלולרים רחוקה מלהיות חדשה. כך למשל, במשפט נתניהו הוקרן בשבוע שעבר סרטון שבו לוחץ חוקר המשטרה על ניר חפץ לחתום על מסמך שמאשר את העתקת המדיה מהטלפון הסלולרי שלו. זה היה עניין טכני, הסביר לבית המשפט החוקר ניר שוורץ. כבר קיבלנו "צו חדירה" למכשיר, אבל הדרישה של יחידת המיחשוב בלהב 433 היא להחתים על מסמך כזה, כדי להימנע מנוכחותו של חפץ בזמן העתקת החומרים. "אמרתי לחפץ שנראה את כל המדיה שלו, כדי לדעת מה רלוונטי לחקירה", העיד שוורץ בחקירתו הנגדית ע"י פרקליטו של נתניהו, עו"ד בעז בן-צור, "הוא חשש מקבצים אינטימיים. אבל עניינים כאלה לא רלוונטיים, ולא נכנסים לתיק".

מרגיע? לא ממש. בפרט אחרי שבבית המשפט הוצג באותו דיון סרטון שבו נראה החוקר יניב פלג אומר לחפץ: "ניר שיהיה לך בראש שכל מה שאתה חושש שאנחנו נדע, אנחנו כבר יודעים". חפץ השיב לו: "יש פה פרטים של צנעת פרט שלא קשורים לשום חקירה". ופלג רק אמר "שמעת מה אמרתי לך". אז כן, פורמלית, התמונות הללו לא נכנסו לתיק, אבל האם החוקרים באמת יכולים להתנתק מהמידע ולא לנצל אותו לצרכי החקירה? ולמה בכלל הם צריכים לצפות במידע פרטי כל כך? כמו שזה נראה מהדיאלוג בין חפץ לפלג, הם לא באמת עמדו בפיתוי.

לתמונות מהן חשש חפץ, לא היה קשר לתיקי ראש הממשלה, אבל משתמע שהן הסבו לחפץ מבוכה רבה. חפץ העיד כי החוקרים איימו עליו "הלוך ושוב" כי יעשה בהן שימוש. לדברי עו"ד בן-צור, מחומרי החקירה עולה כי, כשהביע חפץ בפני החוקרים, חשש מהדלפת התמונות לתקשורת, אמרו לו הם בתגובה "צנעת הפרט שלך תרד בבית השימוש של ההיסטוריה". חפץ נראה מתנגד להעתקת המידע וחותם על הטופס, בעקבות איומים כי אם לא יחתום, יורעו תנאיו.

"אחרי חפץ התנהלה חקירה סמויה, במהלכה גילו החוקרים שיש לו מקורבת", אומר לשומרים גורם המקורב לתיק. "הם נעזרו במידע הזה, כדי לחפש אצלו נקודות תורפה בעזרת מדובב שהוכנס אליו לתא המעצר. תוסיפי לזה את האיומים המרומזים שזרקו לעברו, לגבי רעידת האדמה שתעבור על התא המשפחתי שלו, ואת הגישה של החוקרים לסלולרי שלו, ותקבלי אימה גדולה".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "מטבע הדברים ובשל הליך משפטי שעודנו מתנהל בתיק הנדון, לא נוכל למסור פרטים אודותיו".

האם שילוב הלחצים הקטלני הזה הוא שהביא את חפץ שבועות מאוחר יותר לחתום על הסכם עד מדינה? התביעה תגיד שלא, ושכל עניין התמונות אינו רלוונטי. ההגנה כמובן תאחז בכל ראיה, שדרבנה את חפץ "לפתוח" על הנאשמים. כך או כך, זו לא הפעם היחידה שמשפט נתניהו על הסתעפויותיו השונות מאיר פינות אפלות במערכת אכיפת חוק. אמנם יש שיגידו שנתניהו התכוון לבצע הפיכה במערכת, יותר מאשר לתקן אותה. ובכל זאת, ההליכים המשפטיים נגדו האירו לקונות שלא זכו למענה כשמדובר היה באנשים מן השורה, ורק בזכות האטרקטיביות של תיקי ראש הממשלה לשעבר, הן זוכות סוף-סוף לטיפול יסודי.

נתניהו ב"נאום המסכות" בבית המשפט במאי 2020. צילום: רויטרס

הנה, רק באותו שבוע, קבע בית המשפט העליון לראשונה כיצד אמורה להיות מוגשת בקשה לצו חיפוש בסלולרים; מה מידת הפירוט הדרושה ומה כלול בשיקול דעת שאמור להפעיל בית המשפט. הוא אמנם איפשר למשטרה לחפש בטלפונים הניידים של יועצי נתניהו, יונתן אוריך ועופר גולן, החשודים בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר, אבל מתח ביקורת על החיפוש הלא חוקי שנעשה בטלפון של אוריך קודם לבקשת הצו. והעיקר יצא לראשונה בצורה ברורה נגד מסע הדיג, שמנהלת המשטרה בטלפונים שלנו.

גישה למכשיר שיודע עליכם הכול

התמונות של חפץ כמו גם החיטוט בטלפונים של אוריך וגולן, מתארים היטב עד כמה החקיקה והפסיקה בישראל מדשדשות אחרי ההתפתחות הטכנולוגית של השנים האחרונות. אחרי תחקיר שומרים שהאיר זרקור על שטח ההפקר שבו פועלים חוקרי המשטרה, חושפים שומרים כמה ארוכה הדרך שבין שמירת זכויות הנחקרים ובכלל זה הזכות לפרטיות, לבין החירות שהרשתה לעצמה המשטרה עד היום, באישור בתי המשפט, לסרוק לאורך ולרוחב את ההרגלים הקטנים והסודות הגדולים שיש לכל אחד מאיתנו. מתברר שלא רק שצווי החדירה שניתנו עד היום למחשבים ולמכשירי הסלולר שלנו הם כמעט תמיד גורפים, גם לא נעשה מעקב אחרי החיפושים והפילוחים שהרשתה לעצמה המשטרה לעשות במכשיר שהחרימה.

"כשאני חשוד והמשטרה מחפשת ראיות כדי להפליל אותי, ברגע שהיא תופסת לי את הטלפון, מפלס החרדה שלי מזנק אוטומטית", אומר סניגור בכיר לשומרים. "אז נכון, המשטרה אמורה להפיק רק את מה שקשור לחקירה, אבל אם היא מחפשת ראיות נגדי, היא לא תחפש נקודות תורפה? והיא לא תשתמש בנקודות התורפה האלה כדי לחלץ ממני מידע? זה אפילו לא מסובך במיוחד, כי הבלגן בתחום הזה חוגג. לא ברור מה מותר ומה אסור, מה נחשב חומר חקירה לגיטימי ומה לא. גם אם את חוקרת ישרה להפליא, עצם העובדה שאת מחזיקה את הסודות שלי אצלך ביד, משפיעה על ההתנהלות שלי בחקירה".

"אמרתי לחפץ שנראה את כל המדיה שלו, כדי לדעת מה רלוונטי לחקירה. הוא חשש מקבצים אינטימיים. אבל עניינים כאלה לא רלוונטיים, ולא נכנסים לתיק", העיד החוקר ניר שוורץ. מרגיע? בבית המשפט הוצג באותו יום סרטון שבו נראה החוקר יניב פלג אומר לחפץ: "ניר שיהיה לך בראש שכל מה שאתה חושש שאנחנו נדע, אנחנו כבר יודעים"

אם בשלב הזה, יהיה מבין הקוראים מי שנותר רגוע, כי מה כבר יש לו להסתיר. עו"ד יגאל בלפור, יגרום גם לו לנוע באי נוחות. בלפור, מנהל תחום המשפט המנהלי בסנגוריה הציבורית, חתום יחד עם עו"ד גיל שפירא על עמדת הסנגוריה, שהצטרפה כידידת בית המשפט לעתירה שהגישו יועצי נתניהו כנגד החיפוש.

"כשאני מקבל את התוכן שהועתק מטלפון סלולרי של לקוח שלי, במסגרת חומרי החקירה שהמשטרה מחויבת להעביר לי, אני מכיר אותו יותר טוב ממה שהוא מכיר את עצמו", אומר בלפור. "אני יודע איזה חיפושים הוא עשה ואילו מילות חיפוש הוא הזין, כולל אלו שמחק מהיסטוריית החיפוש שלו, אבל התוכנה המשטרתית יודעת לשחזר. הדוח מכיל מידע שאינו גלוי למי שמחזיק בסלולרי, אבל נשמר באופן אוטומטי על גבי המכשיר, כמו היסטוריית המיקומים המדויקת שלך או מועדי השימוש במכשיר. אני כמובן יודע עם מי הוא דיבר ובאילו שעות, ולאילו אפליקציות הוא גלש. מיליוני קבצים עם כל התכתובות והתמונות שצילם וקיבל, על המיקומים שבהן נלקחו. יש שם מידע שאת אפילו לא מתארת לעצמך שקיים, כי שיחזרת גיבוי מטלפון ישן, בלי לדעת מה יש בו, אבל הם ידעו לאתר אותו. כל מי שקיבל לידיו דוח סריקה של טלפון נייד, הזדעזע מהיקף המידע".

מרוב עצים לא רואים את היער, לא?

"המידע מופק בקטגוריות מאוד נוחות לשימוש. כל ההתכתבויות מרוכזות יחד, בין אם זה ווטסאפ, מסנג'ר או טינדר. כל המיקומים יחד, כולל התמונות שצולמו בהן. אפשר גם לשחזר מידע לפי ציר הזמן ולדעת מה עשית ביום מסוים ובשעה מסוימת - איפה היית, אילו הודעות ומיילים שלחת, ומתי הסתכלת במסך הטלפון באותה שעה. אותו הדבר לפי חיתוך של מיקום גיאוגרפי. הפגיעה בפרטיות כאן עולה על זו של האזנות סתר או כל חיפוש אחר שנעשה בנתוני תקשורת של אדם".

ועל המידע הזה חלה התיישנות או שהמשטרה שומרת אותו לנצח ויכולה תמיד לעיין בו מחדש כחומר מודיעיני?

"זו שאלה שאין עליה תשובה. בעיקרון למשטרה אין, למיטב ידיעתי, מאגר של המידע שפרקה מהטלפונים, ולדעתי זה גם לא חוקי להקים אחד. על המידע הזה לא חל דין שונה לעומת ראיות אחרות בתיק, במובן של מועדי שמירה. ולכאורה כמו שהמשטרה יכולה לעיין בראיות מתיק א' לטובת תיק ב' - היא יכולה לעשות את זה גם לגבי טלפון נייד, אם כי בהתאם לנהלים היא חייבת צו שיפוטי נפרד".

המשטרה לא השיבה לפניית שומרים באשר לשמירת המידע והעיון בו לאורך השנים.

"אנשים חושבים שאם שוטר מבקש, נותנים"

איך זה עובד? למשטרה יש שתי אפשרויות חיפוש בטלפון שלנו: באמצעות צו בית משפט, שקרוי "צו חדירה" או במסגרת הסכמה מדעת. נתחיל באפשרות הקלילה כביכול של הסכמה מדעת. "נתקלתי בהרבה מקרים, בהם החוקר אומר לנחקר, 'יש לך טלפון? תביא. אתה מסכים שאסתכל רגע?', כי הוא רוצה לחסוך לעצמו את בקשת הצו", מתאר סנגור ותיק. "הנחקר נותן אותו, כי הוא חושב שהוא חייב לתת. אבל הסכמה מדעת, זו הסכמה שאתה נותן, כשאתה מודע לכך שיש לך גם זכות לסרב. החוקרים לא מציינים את זה, הם מתמרנים ככה בעיקר אנשים צעירים מאוד או לא מספיק מתוחכמים, שחושבים שאם שוטר מבקש, נותנים".

לא הרבה אנשים, יפגינו תחכום במהלך עימות כזה. לא רק בגלל הסיטואציה המתוחה, אלא בגלל חוסר המודעות של כולנו לגבי האפשרות שנפליל עצמנו בעזרת הסלולרי. אם לא בעבירה הנחקרת, אז באחרות.

אילוסטרציה: שאטרסטוק
"כשאני מקבל את התוכן שהועתק מטלפון סלולרי של לקוח שלי, אני מכיר אותו יותר טוב ממה שהוא מכיר את עצמו", אומר עו"ד בלפור. "הדוח מכיל מידע שאינו גלוי למי שמחזיק בסלולרי, אבל נשמר באופן אוטומטי על גבי המכשיר, כמו היסטוריית המיקומים המדויקת שלך או מועדי השימוש במכשיר. אני יודע עם מי הוא דיבר ובאילו שעות, ולאילו אפליקציות הוא גלש. מיליוני קבצים עם כל התכתובות והתמונות שצילם וקיבל, על המיקומים שבהן נלקחו. יש שם מידע שאת אפילו לא מתארת לעצמך שקיים"

עו"ד גיל שפירא, מנהל מחלקת ייצוג אסירים בסנגוריה הציבורית, מסביר: "לא יתכן חיפוש בהסכמה במכשיר סלולרי, כי אדם מן הישוב לא מסוגל לדעת איזה מידע אגור במכשיר, ואילו השלכות יש למידע הזה על צדדים שלישיים. כל התכתבות ווטסאפ שאי פעם עשית כוללת צדדים שלישיים, כל תמונה שצילמת כוללת נתוני מטה דאטה, שאת לא מודעת להם. זה לא כמו שבאים אליך הביתה ושואלים 'אפשר לחפש במגירה שלך?' ואת מסכימה, כי את יודעת מה יש בה. במגירה הזו, אין לך באמת מושג מה יש".

נגיד שאני יודעת שלא הייתי באילת בשנים האחרונות, והרצח שנחקר התרחש באילת. מה אכפת לי שיסתכלו בסלולרי, ויניחו לי?

"אכפת לך, כי ברגע שנתת את המכשיר, הם יכולים להחזיר אותו גם אחרי יומיים, כי לוקח זמן להעתיק הכל. ואם ימצאו בו תמונה שלך מעשנת ג'וינט במסיבה, אז יגידו 'נכון שאת לא קשורה לרצח, אבל היי, יש לנו פה תיק סמים חדש!' ואם הצטלמת ליד האוטו שלך, שחונה באדום לבן, 'אז יש לנו תיק תעבורה חדש'. ברגע שנתת גישה בהסכמה, אין לך מושג מה היקף החומר ומה היקף הפגיעה שאת חושפת את עצמך אליה".

השימוש בג'וינט, למשל, לא נועד להפעיל עלי לחץ, כדי שבכל זאת אפטפט על התיק העיקרי? באמת מעניין אותם לחפש אותי בעבירות שוליות על הדרך?

"טיפלנו בהרבה מקרים שחיפוש בסלולרי בעילה אחת, הוליד כתבי אישום על דברים אחרים לגמרי. אין כאן אפילו מוטיבציה מיוחדת של חוקרים. וכל הדבר הזה נעשה בלי צו. רק על יסוד הסכמה של אדם".

בלפור, יוצא הסנגוריה הצבאית, מציין שבצבא המצב היה אפילו יותר גרוע. "הסנגוריה הצבאית עתרה לעליון, כדי לחייב את המדינה להכיל את התנאים של הסכמה מדעת, גם בצבא. היא הצליחה והפקודות שונו עד אז, מצ"ח פק"ל הייתה לוקחת לחייל את הטלפון, בלי ליידע אותו שאינו חייב.

"זה קרה כמעט בכל חקירה, אפילו בתיקי תעבורה כדי לראות איפה היית ומה עשית, כשקרתה העבירה. מנתונים שהוגשו לבית המשפט העליון עלה שב-2015, מצ"ח ביצעה 2,200 חיפושים בטלפונים, מתוכם 1,500 התבססו על מה שנחשב כהסכמה. וכמובן שהחיפושים האלה הגיעו למידע אינטימי שגרר עוד חקירה. אם מוצאים תמונות עירום, למשל, שואלים: ממי קיבלת למי שלחת, זה פוטנציאל לעבירות חדשות".

המשטרה מחרימה את המכשיר. ואז מה?

נדגיש, המשטרה לא זקוקה לצו בית משפט כדי להחרים טלפון, היא מחרימה את המכשיר כדי שהחשוד לא ישבש חקירה וימחק מידע מפליל (למקרה שדווקא אותו התוכנה תתקשה לשחזר). חוק המחשבים מכיר בחשיבות הסלולרי להתנהלות היומיומית ורואה ב-48 שעות זמן העתקה סביר, לאחריהן חוזר הטלפון לבעליו. אך תקלות טכניות והעדר כח אדם מיומן גורמים לעתים קרובות למשטרה לבקש הארכה. הצו נועד כדי שהחוקרים יוכלו להעתיק את המידע ולעיין בו, ולא רק להחזיק במכשיר.

"בעיקרון למשטרה אין, למיטב ידיעתי, מאגר של המידע שפרקה מהטלפונים, ולדעתי זה גם לא חוקי להקים אחד", אומר עו"ד בלפור. "על המידע הזה לא חל דין שונה לעומת ראיות אחרות בתיק, במובן של מועדי שמירה. ולכאורה כמו שהמשטרה יכולה לעיין בראיות מתיק א' לטובת תיק ב' - היא יכולה לעשות את זה גם לגבי טלפון נייד, אם כי בהתאם לנהלים היא חייבת צו שיפוטי נפרד"

עו"ד יגאל בלפור, מנהל תחום המשפט המנהלי בסנגוריה הציבורית

"כשהמשטרה פונה לבית המשפט", מסביר בלפור, "היא מבקשת צו חיפוש גורף. הנימוק - רשימת החשדות שיש נגדך. היא לא מסבירה למה היא חושבת שדווקא בטלפון שלך תהיינה ראיות רלוונטיות. ובתי המשפט היו נותנים".

צו גורף? בלי לסכם על גבולות גזרה של תאריכים, מילות מפתח?

"לא ראינו שזה נעשה. ב-2019, למשל, הוצאו 24 אלף צווי חיפוש במחשב ובטלפון. אני לא יודע בוודאות בכמה מהצווים בתי משפט הגבילו את המשטרה, כי אנחנו לא חלק מהדיונים. הם מתנהלים במעמד צד אחד, ואנחנו מקבלים את המידע רק בדיעבד. ברוב המכריע של התיקים שקיבלנו ראינו חיפוש גורף.

"החוקרים תמיד אומרים 'מה אתם דואגים, אנחנו מבצעים חיפוש מושכל, וממילא אין לנו יכולת לעבור על הכל'. ועדיין הם נחשפים, אפילו במקרה, למידע שפוגע בפרטיות שלנו. נגיד שמחפשים מילה מסוימת ונתקלים במופעים נוספים שלה, שאינם בהקשר פלילי, אבל כן בהקשר אישי".

איך זה עבר בשקט כל השנים?

"בנובמבר 2020 התפרסמו הנחיות של פרקליט המדינה בנושא, לפיהן המשטרה עדיין מעתיקה את כל החומר, אבל במסגרת הבקשה שהיא מגישה לבית המשפט, מומלץ שתבקש אישור רק לטווח תאריכים מסוים או לתכתובות בין אנשים ספציפיים. באותן הנחיות, המשטרה גם נתבקשה לתעד את מילות החיפוש שהיא עושה בהן שימוש. בעקבות ההנחיות פרסמה המשטרה בפברואר נוהל משטרתי מעודכן. עד אז הבקשה לצו חיפוש אפילו לא כללה את האפשרות לסמן עיון חלקי במידע. ברירת המחדל הייתה חיפוש גורף".

וזה מתבצע? עברה כמעט שנה מאז.

"להגיד שאנחנו רואים את השינוי בשטח? עדיין לא. עד עכשיו, למשל, אני לא יודע איך חוקר מתעד את החיפוש. האם הוא נעזר בתוכנה שמצלמת את המסך, כך שאוכל לדעת בוודאות שהוא חיפש את המילים שהוא טוען שחיפש. או שרק ציין במסמך כתוב מה חיפש, ואין לי דרך לדעת אם לא חיפש עוד מילים, ובחר שלא לשתף אותי".

מה עם דפדוף בטלפון מול עיני הנחקר, ולו כדי להלחיץ אותו?

"חיפוש ידני. זה קורה. למעשה, זה מה שקרה במקרה של יונתן אוריך, בחיפוש המוקדם שעשו החוקרים בטלפון שלו. הבעיה המרכזית בחיפושים כאלה היא שהם נעשים ללא צו, על סמך הסכמה של נחקר, שנמצא לרוב בחדר חקירות, בסטטוס של עצור. לפעמים אזוק. הוא לא באמת מרגיש נוח לסרב לחיפוש כזה, והרבה פעמים גם לא מודע למה שהחוקרים מבקשים למצוא שם".

יש בכלל אפקטיביות לחיפוש כזה?

"לא ממש. בחקירות מורכבות הרבה יותר אפקטיבי לחפש במעבדה".

סיסמה? גם כאן אין הלכה ברורה

בעוד שלבית המשפט ברור שחיפוש במחשב מצריך צו, העובדה שהסלולרי הוא בעצם מחשב קטן, שמכיל גם הרבה מידע שמערב צדדים שלישיים, לא הייתה נהירה לגמרי לשופטים. ב-2016 עוד תהה בית המשפט המחוזי בת"א אם מכשיר סלולרי הוא בגדר מחשב, ולא הכריע בשאלה. היום זה כבר ברור.

אבל איך בכלל ניגשים לטלפון? כשכל מכשיר דורש סיסמה, זיהוי פנים או טביעת אצבע? גם כשבית המשפט מאפשר צו חיפוש במכשיר, זה עדיין לא מחייב את הנחקר לספק את הסיסמה. כשם שצו חיפוש בבית, לא מחייב את הנחקר לתת למשטרה את הסיסמה לכספת, אלא רק לא להפריע לחוקרים שמתמודדים עם הפיצוח. ובכל זאת, בסנגוריה הציבורית זכורים מקרים שבהם החוקרים הניחו בכח את אצבע החשוד על המכשיר או החזיקו את פניו מולו, כדי לפתוח אותו. "המשטרה טענה אז שהנחת האצבע מותרת לפי חוק החיפוש", אומר עו"ד בלפור, "שזה דומה לכוח שאפשר להפעיל כדי לקחת טביעת אצבע מחשוד או לעשות חיפוש גופני בכח בתנאים מסוימים, אבל גם היא כבר הכירה בכך שזה לא אותו הדבר.

"אם למשטרה מותר לחפש אצלי בבית, ואני חוסם את הדלת, אז שוטר רשאי להזיז אותי. כדי לפתוח נעילה של סלולרי או מחשב נדרשת פעולה אקטיבית מצידי. וכמו שאין צו שיכול לחייב אותי לדבר, אם אני רוצה לשמור על זכות השתיקה, אי אפשר לחייב אותי לספק סיסמה שתיתן עלי מידע. יש כאן חיסיון מפני הפללה עצמית".

סניגורים מודעים לכך?

לא תמיד הם מבינים שמזכר המציין בלקוניות 'לקחתי את היד של הנחקר והנחתי על מכשיר הטלפון', מתאר פעולה לא תקינה. הרי מה ההבדל בין זה לבין הפעלת כח על נחקר, כדי שיתן קוד בספרות? רק בגלל שזו טביעת אצבע, מותר לכם לתפוס בכוח את היד?".

תן לי לנחש: גם זה לא מוסדר בצורה מסודרת.

"השופט יצחק עמית כתב בהחלטה שהתייחסה לחשוד שסירב למסור סיסמה, שהוא נוטה לתמוך בזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, אבל אין הלכה ברורה. גם בארה"ב בתי המשפט עדיין מתלבטים בסוגיה הזו. אצלנו, בתי משפט השלום הציגו עמדות מנוגדות".

אילוסטרציה: שאטרסטוק
"לא יתכן חיפוש בהסכמה במכשיר סלולרי, כי אדם מן הישוב לא מסוגל לדעת איזה מידע אגור במכשיר, ואילו השלכות יש למידע הזה על צדדים שלישיים", אומר עו"ד גיל שפירא. "זה לא כמו שבאים אליך הביתה ושואלים 'אפשר לחפש במגירה שלך?' ואת מסכימה, כי את יודעת מה יש בה. במגירה הזו, אין לך באמת מושג מה יש"

"מסע דיג, שבית המשפט לא אמור לתת לו יד"

מי מחליט אילו מילות חיפוש יחפשו? התשובה היא שהיחידה החוקרת. "אם זו חקירת מצ"ח על חייל שעישן ג'וינט, נכנסים לוואטסאפ גוללים קצת למטה ומעלה ונגמר הסיפור", אומר סניגור פרטי. "אם זו חקירה מורכבת, עם הרבה טלפונים וחיפושים חכמים, אז חוקר מיומן מבצע את החיפוש עם מילות קוד שצוות החקירה נותן. לפעמים החיפוש הוא 'מתחת לפנס', ואז ההגנה מבקשת חיפוש לפי מילים אחרות, וטוענת שהמשטרה מעלימה מידע שנמצא בסלולרי ועוזר להגנה. פעם היו האזנות לטלפון קווי, היום זו סאגה בלתי נגמרת, שגוררת ככה משפטים שנים, כמו שקורה בתיק של רות דוד ורונאל פישר".

בתיק הזה ההגנה ביקשה גישה להתכתבויות בטלפון של עד המדינה ערן מלכה, שהיה חוקר בלהב 433. המדינה התנגדה בטענה שהטלפון שימש אותו לצרכי עבודה על חקירות שאינן קשורות למשפט והיא אינה מעוניינת שיחשפו ויסגירו מידע רגיש של המשטרה - ועוד לסניגורים. ההתכתשות הזו טיפסה עד עליון, שקבע שנציג ההגנה יעיין במידע שבסלולרי במשרדי מח"ש, ותחת פיקוחה.

"מנתונים שהוגשו לבית המשפט העליון עלה שב-2015, מצ"ח ביצעה 2,200 חיפושים בטלפונים, מתוכם 1,500 התבססו על מה שנחשב כהסכמה", אומר עו"ד שפירא. "וכמובן שהחיפושים האלה הגיעו למידע אינטימי שגרר עוד חקירה. אם מוצאים תמונות עירום, למשל, שואלים: ממי קיבלת למי שלחת, זה פוטנציאל לעבירות חדשות"

עו"ד גיל שפירא, מנהל מחלקת ייצוג אסירים בסנגוריה הציבורית

ומה קורה כשמדובר בחיפוש שמערב חברות זרות? עו"ד שפירא משיב: "נניח שהחוקר מעוניין בתכתובות הפייסבוק שלך, חוות השרתים של פייסבוק נמצאת מחוץ לגבולות ישראל, כך שהוא בעצם מבצע חיפוש בחו"ל. אותו הדבר לגבי רשת המסרים המיידים טלגרם, שעלתה לדיון בתיק הטלגראס. אם המשטרה הייתה אומרת לשופט, 'תאשר לי להטיס שלושה חוקרים לארה"ב, שיכנסו למשרדים של פייסבוק ויחפשו שם מסמכים', הוא היה זורק אותה מכל המדרגות, כי מה לו ולאישור חיפוש בארה"ב. אבל כשאומרים לבית המשפט, אנחנו נכנסים לשם מישראל, בעזרת מחשב, זה נראה לשופטים בסדר".

יכול להיות שיש כאן גם עניין דורי. שופטים מבוגרים שלא תמיד מבינים את שלל המשמעויות הטכנולוגיות.

"השופטים בעליון מאוד העמיקו ונכנסו לפרטי פרטים, אבל זו לא עבודה שלהם, אלא של המחוקק. המסר שעולה מפסק הדין הוא שיש פער עצום בין המצב הטכנולוגי למצב המשפטי. כל עוד הפער הזה לא נסגר בחקיקה, הוא מתיר למדינה מרחב גדול לפגוע בזכויות שלנו, כי שיקול הדעת לגבי המותר והאסור רחב מאוד. קחי את התיק של אוריך וגולן, חקירה כל כך רגישה שעוסקת בשיבוש הליכים נגד עד מדינה בתיק של ראש ממשלה. איזה תיק יותר רגיש מזה יש? ואם שם הם פישלו כמו שפישלו, מה יגידו רבבות האזרחים מן השורה, שמחפשים להם מדי שנה בפלאפון?

"הפרקטיקה שהשתרשה בערכאות נמוכות עד לפסק הדין הזה, הייתה משטרה שבאה עם עשרות בקשות לצווי חדירה לסלולרי מדי יום. השופט שומע אותן בסרט נע. חמש דקות לבקשה. ואף אחד לא עצר ושאל מה המשמעות של כל זה על הפגיעה בפרטיות ועל צדדים שלישיים, שלא קשורים לחקירה".

אז עכשיו בית המשפט יקפיד יותר, אבל המידע שנחשף לחוקרים במקרה,

והאפשרויות הגלומות בו כדי ללחוץ על הנחקר כבר חקוקות בראשם של החוקרים.

"אי אפשר לעשות שימוש בראיות לא קבילות, ובבוא היום אפשר יהיה לטעון שזו הפרה של צו בית משפט".

הם יגידו שזה ממקור מודיעיני, לא מהטלפון.

"צריך לעמוד מאחורי האמירה הזו, זה לא יהיה פשוט".

אז הם יפסידו בקרב על קבילות הראיה הספציפית, אבל ינצחו במלחמה הגדולה על התיק.

"נקווה שמעכשיו זה יהיה אחרת. העליון פסק שהצווים שינתנו לא יאפשרו להגיע לחומרים שהחוקרים לא אמורים לראות. אם היו אומרים לחוקרים שמותר להם לחפש במכשיר רק תמונות או מסמכים שקשורים לנתניהו, כנראה שלא היו מגיעים לתמונות האלה".

בתיק 4000 למעורבים היו כינויים, צריך לדעת אותם כדי לדעת מה לחפש. ובשביל זה צריך חיפוש יותר נרחב בטלפון.

"זה נחשב מסע דיג, שבית המשפט לא אמור לתת לו יד".

העליון פסק: על המשטרה לתעד את החיפוש

פסק הדין של בית המשפט העליון לא ישנה את התמונה מן הקצה. הוא קבע כי למעט מקרים חריגים, צו החיפוש ינתן במעמד צד אחד, למרות שהטלפון ממילא מוחרם ואין אפשרות למחוק מתוכו מידע ולשבש חקירה. בנוסף לא תהיה זכות ערעור של אף אחד מהצדדים על ההחלטה בנוגע לצו. אם המשטרה ביצעה חיפוש לא חוקי בטלפון או במחשב, אפשר יהיה עדיין לתת צו חיפוש לאותו מכשיר, כמו שקרה בתיק של יועצי נתניהו.

תזכורת קצרה: במהלך חקירתו באזהרה של אוריך לפני שנתיים, ביקשה ממנו החוקרת לפתוח את הטלפון הנייד, כדי שתוכל לעיין בהתכתבות בינו לבין גולן מהיום, שבו הוטרד פילבר. לדברי אוריך, היא לא ציינה שיש לו זכות לסרב, ואף נתנה לו את ההרגשה שהוא חייב לעשות כבקשתה. בהמשך לקחה את הנייד אל מחוץ לחדר החקירות, וכשחזרה הבחין אוריך, שהיא קוראת גם תכתובות שאינן קשורות לנושא החקירה, ומזינה את המידע בקבוצת טלגרם של החוקרים ששמה "השלמות לתיק 4000".

"קחי את התיק של אוריך וגולן, חקירה כל כך רגישה שעוסקת בשיבוש הליכים נגד עד מדינה בתיק של ראש ממשלה", אומר עו"ד שפירא. "ואם שם הם פישלו כמו שפישלו, מה יגידו רבבות האזרחים מן השורה, שמחפשים להם מדי שנה בפלאפון? הפרקטיקה שהשתרשה בערכאות נמוכות עד לפסק הדין הזה, הייתה משטרה שבאה עם עשרות בקשות לצווי חדירה לסלולרי מדי יום. השופט שומע אותן בסרט נע. חמש דקות לבקשה"

פסק הדין שניתן השבוע בהרכב של תשעה שופטים, הוא בעצם דיון נוסף בהחלטה קודמת של העליון שאישרה גם היא חיפוש בטלפון של השניים. למרות שהחל באופן לא חוקי. העליון קבע כי אם התקיים חיפוש מקדים, שהביא להשגת ראיה באופן פסול, יהיה לו משקל בעת ההחלטה לתת צו חיפוש. אבל הוא לבדו, יביא לדחיית הבקשה רק במקרים נדירות. ובמילים אחרות: סיכוי לא רע שהמשטרה תמשיך לבצע חיפושים לא כשרים, ולקבל הכשר שלהם בדיעבד.

שפירא עדיין מבקש לראות הצד החיובי: "עדיין אפשרי לפסול ראיות שהושגו כך", הוא אומר. "מתי כן ומתי לא? נתמודד בהמשך. נכון שאנחנו עוד לא יודעים איך ההכרעה הזו תיושם ביום יום, אבל יש לה בהחלט משמעות. היא קובעת, למשל,שבמקרים מסוימים תהיה להגנה זכות להיות בדיון. לדוגמה, כשבעל המכשיר עוסק במקצוע שיש לגביו חיסיון כמו עיתונאי, עורך דין, רופא או פסיכולוג. או כשבית המשפט מרגיש שהמשטרה מציגה בפניו מידע חלקי או לא מדויק, שמונע ממנו לקבל החלטה מושכלת".

אפי נוה הוא דוגמה לכך? המשטרה ביקשה צו חיפוש ולא סיפרה שהפלאפונים הושגו בצורה פסולה.

"השופט בדימוס, דוד רוזן, נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, שבדק את התנהלות המדינה בפרשה, אכן כתב שהיא לא הציגה לבית המשפט את התמונה המלאה, ואין לדעת מה השופט היה עושה לו ידע שהטלפון כבר נפרץ ע"י גורם אזרחי.

"השאיפה היא שכיום זה כבר לא יקרה. המשטרה נדרשת להגיע עם בקשה מפורטת שכוללת את מטרת החיפוש ובאילו מגבלות הוא יתבצע, מבחינת זמנים, קבצים, התקשרויות ומילות חיפוש. היא תצטרך להסביר מי בעל המכשיר, באיזו דרך הגיע המכשיר לידי המשטרה, האם היו בקשות חיפוש קודמות ואם לבקשת החיפוש קדם חיפוש בלתי חוקי. בנוסף היא תצטרך לתעד את החיפוש, באופן שיאפשר ביקורת עליו בעתיד. ואילו בית המשפט יצטרך לפרט את השיקולים למתן הצו ואת כלל ההגבלות שהוטלו על העיון בחומר.

"ההלכה שקבע בית המשפט העליון היא מבחינתנו נקודת השיא בשרשרת השינויים שהחלה בשנתיים האחרונות, ואנחנו מאמינים שהיא תסייע להטמיע נורמות חדשות".

לתחקיר הראשון בסדרה

בישראל החוק נעצר מחוץ לחדר החקירות

משה חוגג, ניר חפץ ושאול אלוביץ. צילומים: רויטרס, שאטרסטוק