שמונה בבוקר. ראמה יוסף עומדת בתור בלשכת משרד הפנים בוואדי ג'וז, כשבנה התינוק ישן על כתפה. היא תישאר שם שעות ארוכות, בלי לדעת אילו שאלות יופנו אליה הפעם: על כתובת מגוריה, על בעלה המחזיק בתעודת זהות פלסטינית, או על פרטים שאין להם קשר לבקשה. במשך שלוש שנים חזר המחזה חזר על עצמו, עד שבנה קיבל את ה"קושאן" – המסמך שמאשר משפטית שהוא ילד ירושלמי. ראמה היא תושבת ירושלים, שחיה ועבדה בה כל חייה. הבעיה היחידה היא שנישאה לגבר מרמאללה.

זה לא סיפור חריג. בירושלים, עיר שבה סוג תעודת הזהות קובע למי מותר להשתייך אליה ולמי לא, הליך רישום פשוט של תינוק – שבמקומות אחרים מסתיים בתוך ימים ספורים – עלול להפוך לויה דולורוזה ביורוקרטית שנמשכת שנים ומעצבת את חייו עוד לפני שאמר את מילתו הראשונה. לפי נתונים שמשרד הפנים מסר למרכז הירושלמי לסיוע משפטי ולזכויות אדם, יותר מ-5,000 ילדים ממזרח העיר חיים ללא מעמד מוסדר. חלקם לאחר שבקשותיהם נדחו, ואחרים ממתינים שנים לבקשה.

במשרדי המרכז, בין ערימות תיקים הדומים לזה של ראמה, מתאר מנהל המרכז, ראמי סאלח, את הכלל שמנחה את הטיפול בהם: כל משפחה שבה אחד מבני הזוג הוא תושב ירושלים והאחר מחזיק בתעודת זהות פלסטינית מהגדה המערבית – מצב שבו נתונות כאלף משפחות ירושלמיות – נדרשת "להוכיח" שמרכז חייה אכן נמצא בירושלים, ולא להסתפק בהצהרה בלבד. מסמך אחד אינו מספיק. המשפחה נדרשת להציג חשבונות חשמל, חוזה עבודה, רישום לבית ספר ולעיתים אפילו בדיקת דנ"א.

בשנה האחרונה טיפל המרכז ביותר מ-300 תיקים כאלה. התמונה הכללית רחבה בהרבה: מתוך 16,730 בקשות לרישום ילדים ממשפחות ירושלמיות בשש השנים האחרונות, דחה משרד הפנים 3,943 והותיר 1,124 נוספות בטיפול. המשמעות היא שאלפי ילדים גדלים כיום בירושלים מבלי שהמדינה מכירה באופן רשמי במעמדם.

ללא תעודת זהות הם לא יכולים לקבל טיפול בבתי החולים בעיר או להירשם לבתי ספר, ולעיתים אף מעוכבים במחסומים. סאלח דוחה את הטענה שמדובר רק ב"ביורוקרטיה מסורבלת" בלבד. לדבריו, זהו חלק ממדיניות רחבה שנועדה לדחוק את התושבים הפלסטינים מירושלים ולשנות את המאזן הדמוגרפי.

אלפי ילדים ממתינים להכרה בעיר שבה נולדו 

ראמה נישאה ב-2018 לגבר מרמאללה. נישואיהם הוסדרו במסמכים פלסטיניים-ירדניים בלבד ולא נרשמו במשרד הפנים הישראלי. מבחינת המדינה, ראמה רווקה. לכן, כשילדה בשנת 2020 בבית החולים הצרפתי את בנה ג'ולאן, נרשמה כאם חד-הורית. בית החולים דרש ממנה לחתום על שטרי חוב באלפי שקלים, כדי להבטיח את תשלום הוצאות הלידה במקרה שקופת החולים תסרב לכסותן.

רישומו של ג'ולאן הפך למסע שנמשך שנתיים. ראמה נדרשה להגיש תרגום מאושר של תעודת הנישואים, שני תצלומי אוויר של ביתה, חשבונות חשמל וארנונה נפרדים וארבעה תצהירים. בשלב מסוים אף הגיע לביתה פקח מטעם משרד הפנים וצילם את המקרר, את מברשות השיניים ואת פח האשפה, בניסיון לוודא שמישהו אכן מתגורר בבית. "הרגשתי כאילו ביצעתי פשע רק משום שהתחתנתי עם פלסטיני", אומרת ראמה.

היועצת החינוכית סוזאן אבו לבן, בת 45, זוכרת היטב את רישום בנה הראשון. הוא נולד בירושלים וגדל בבית חנינא, אך תיקו נותר פתוח במשך ארבע שנים. את תעודת הזהות קיבל רק כשהיה בן 16.

הבעיה החלה בפרט שלא היה קשור לילד: הבית שבו התגוררה המשפחה בשכירות לא היה רשום בארנונה. משרד הפנים דרש תצלום אוויר של הנכס בעלות של 1,500 שקלים, אך סירב לקבל את המסמך ודרש גם אישור בעלות על הנכס. במשך שנה שבה למשרד הפנים ארבע או חמש פעמים. באחת מהן אף נשאל בנה, שלא הכיר בית אחר מלבד ירושלים, על אביו המתגורר בגדה. "לנישואים עם פלסטיני יש השלכות שנמשכות שנים", קובעת אבו לבן.

לדברי זיאד אל-חמורי, מנהל המרכז הירושלמי למחקרים כלכליים וחברתיים, אלה ביטויים של אותה מדיניות: הגבלות על איחוד משפחות. מאז 2002, ובעקבות חוק האזרחות והכניסה לישראל, מטילה ישראל מגבלות על איחודן של משפחות שבהן אחד מבני הזוג הוא תושב ירושלים והאחר תושב הגדה. המגבלות משפיעות על הילדים, לעיתים בשל שיקולים הנוגעים אפילו לקרובי משפחתו, ולא רק להוריו.

כשהמעמד של ההורים הופך למאבק של הילדים 

לפני המלחמה נדמה היה שחייה של מאסה סלימאן, בת 32, מתחילים להתייצב. את בנה הבכור ילדה בבית עור, על חשבונה, לאחר שביטוח הבריאות שלה הופסק. בהמשך עברה לכפר עקב, הביטוח חודש וילדיה קיבלו מספרי זהות זמניים. ההסדר נמשך כשלוש שנים, ומאסה האמינה שהגרוע מכול מאחוריה.

לאחר 7 באוקטובר בחן משרד הפנים מחדש את הצהרתה על שטח הדירה וקבע כי היא "אינה תואמת את המציאות". חשבון חשמל בסך 50 שקלים עורר חשדות נוספים. ללא בדיקה חדשה ומבלי שניתנה לה הזדמנות להסביר, בוטלו מספרי הזהות הזמניים של ילדיה – ואיתם גם ביטוח הבריאות שלהם.

בעלה איבד את עבודתו בישראל לאחר שבקשת איחוד המשפחות שלו נקלעה למבוי סתום, ומאסה שילמה אלפי שקלים לעורכי דין, ללא תוצאה. בנה הבכור ג'וואד, המתקרב לגיל 13, לא מורשה להיכנס לעיר שבה נולד. "אין לי שום תקווה", אומרת מאסה. "בכיתי לילות שלמים על כל המאמץ שהשקעתי".

המבוך המשפטי שמתחיל במקום שבו הבירוקרטיה נכשלת 

מאחורי הסיפורים האלה ניצב מבוך משפטי עמום במכוון. היתם חטיב, מנהל המחלקה המשפטית מהמרכז הקתולי לזכויות אדם סנט איב, מסביר כי הפלסטינים תושבי ירושלים מחזיקים במעמד של תושבי קבע, לא באזרחות. כשההורים הם תושבי ירושלים, הילד נרשם אוטומטית. אולם כשאחד מבני הזוג הוא תושב הגדה, דבר לא מתרחש אוטומטית: יש להגיש בקשה מיוחדת ולהוכיח מגורים בירושלים במשך שנתיים לפחות.

בארגון טיפלו במקרים שבהם האב מת לפני שהושלם רישום ילדיו, והם נותרו ללא מעמד גם לאחר גיל 18. במקרים אחרים נדרשו משפחות לבצע בדיקת דנ"א להוכחת אבהות, על חשבונן. לדברי חטיב, מאז 2023 קיבל הארגון 77 פניות מסוג זה. הקושי להוכיח את מקום המגורים היה המכנה המשותף לכולן.

כשההליכים מול משרד הפנים נכשלים, מתחיל המסלול של בתי המשפט. עו"ד מייסא אבו סאלח מהמוקד להגנת הפרט מתארת את ההליך: ילד שנולד בגדה עשוי לקבל מעמד זמני, ולאחר שנתיים מעמד של תושב קבע. אפשרות נוספת חלה על ילדים עד גיל 14 שמשפחתם עוברת להתגורר בירושלים. אלא שגם המסלול הזה עלול לקרוס. אבו סאלח מספרת על שני ילדים שמשרד הפנים סירב לרשום. בעקבות פסק דין ניתן להם מעמד זמני, אך בהמשך טען המשרד כי הרישום נעשה "בטעות". יותר משמונה שנים חלפו עד שקיבלו מעמד קבע.

עו"ד ראדי דרוויש מהמרכז לפעילות קהילתית מצביע על החולייה העמומה ביותר, הדרישה לבדיקת דנ"א, שאין קריטריון משפטי ברור הקובע מתי רשאי המשרד להציבה. לדבריו, התיקים של תושבי מחנה הפליטים שועפאט הם מהמורכבים ביותר, משום שחסרים בהם כמעט כל המסמכים שמשרד הפנים מגדיר כ"ראיות": אין רישום ארנונה, אין חשבונות מים רשמיים ,וגניבות החשמל נפוצות.

לעיתים, כפי שקרה למאסה, קושר משרד הפנים בין הבקשה לרישום הילד לבין הליך איחוד המשפחות – אף שמשפטית מדובר בשני הליכים נפרדים. ג'וואד לא יודע שאסור לו להיכנס לעיר שבה נולד. ראמה שומרת על ה"קושאן" של בנה כאילו היה מסמך יקר יותר מדרכון. סוזאן מחזיקה בקבלה על תצלום האוויר שמשרד הפנים סירב לקבל – כי למדה לא להשליך אף מסמך לפני שהתיק נסגר באמת.

איש מהם לא מדבר על "זכויות" במובן המופשט. הם מדברים על תורים, על חשבונות חשמל, על הוצאות רבות ועל ילדים שגדלים בהמתנה למסמך שיאשר שהם שייכים לכאן. עבורם, ירושלים אינה שאלה פוליטית שאפשר לדחות למועד אחר, אלא מציאות יומיומית שנקבעת מול אשנב הפקיד.

מרשות האוכלוסין וההגירה לא נמסרה תגובה עד מועד פרסום הכתבה.