בגיל 14 אביב (שם בדוי) יצא מהארון. ילד שגדל בבית מסורתי, הרחק ממרכז הארץ. הוא מספר שעד אז הוריו "ידעו ולא ידעו", אך באותו יום החליט לחבק את מה שידע על עצמו. המצב הזה נמשך ארבע שנים, עד שביום הולדתו ה-18 התקשר אליו אביו ואמר לו לקחת את הדברים שלו מהבית, "ואל תחזור יותר. אין לך מה לחפש יותר בבית".

"שנים לפני זה, זה תמיד היה מלחמות. היו קוראים לי השקרן הפתולוגי כי כל הזמן הייתי צריך לשקר איפה אני נמצא, ותמיד הייתי בורח, תמיד הייתי נוסע לתל אביב, תמיד היו לי כל מיני אקסים שגדולים ממני לקחת אותי לבילויים. אז הוא נתן לי את הדחיפה הזאת ואני חיבקתי את זה ואמרתי 'יאללה'. כאילו הוא נתן את האוקיי לעוף משם? אז בוא נעוף".

תוך כמה חודשים הגיע לתל אביב, שם גר אצל חברים. אחת מהם היתה חשפנית שעבדה במועדון מוכר. "היא היתה בגילי והתחברנו ממש", אומר אביב. "היא לקחה אותי למועדון. עכשיו, אני הומו בכלל, מה לי ולזה? אז זה היה כאילו טיול. והיו שם שטרות שלהם שאתה קונה - כל שטר 20 שקל, וכל שטר זה ריקוד. היא הביאה לי סטיפה של השטרות שלהם, ושם התחילה לי ההבנה של היחסי תן וקח. פתאום קלטתי שוואלה, אם אתה נראה טוב אז אתה יכול לעשות מזה כסף".

דרך מכר שהפך לבן זוג פגש אביב חבורה אחרת, שהפכה למעין משפחה. סמים וזנות היו בני בית במשפחה הזו. "זו היתה תקופה שממש רק התחלתי להכיר את הסמים, והייתי מעשן מלא, ופתאום הכרתי גם את הסמים הקצת יותר רציניים. ולאט לאט משהו בתודעה התחיל להתנרמל גם בכל ההבנה הזו של הזנות".

הפעם הראשונה שלו הגיעה די במקרה. "עבדתי כמלצר במסעדת שף, והייתי עושה ארגזים של כסף. וכבר התחלתי להיות קצת יותר בוגר בנראות, התחלתי להיראות יותר טוב, הייתי מתאמן, משקיע בעצמי. ופתאום גם היתה לי דירה משל עצמי. ויום אחד אני לא זוכר איך, אבל בגריינדר מישהו שלח לי הודעה ושאל אותי אם אני רוצה לעשות 3,000 שקל, ואם אני מוכן לבוא לאיזה דירה. אמרתי מה אכפת לי? אני אבוא, בכיף".

הקשר עם הלקוח הפך קבוע. הוא היה מארגן אורגיות של סמים וסקס, ואביב תפס בהן מקום מרכזי. "אני הייתי דואג להביא את הגברים, ממודעות, מאתרים שהם כמו אפליקציות הכרויות - רק של שירותי מין. בגלל שאף פעם לא היתה בעיה של תקציב, הוא היה תמיד משלם בכמויות ותמיד היה מלא מלא סמים, אז כולם תמיד היו באים".

המפנה הבא בחייו הגיעה בעקבות חברה טרנסית. "היא אהבה את הקסם שלי,שאני חוצפן והיא כל הזמן היתה אומרת לי 'את יכולה להיות אישה, לכי קחי הורמונים, אתה יכול לעשות הרבה יותר כסף בזה'. ותמיד צחקנו על זה. וככה בפעם הראשונה היתה לי מודעה כאישה".

"היו לי תקופות שהייתי עם סופר גברי, אז היה עולה לי מזה, הייתי מרגיש שלא כל כך הולך לי טוב עם גברים, אז הייתי צריך את המיניות עם הסטרייטים, אז הייתי מתחפש לאישה ועובד בזה, כי זה מלא כסף. גבר זה לא כמו אישה. כגבר הייתי עושה שעה-שעתיים עם איזה זוג, מקבל 2,000 דולר, חוזר הביתה. משהו כזה. (כאישה) היו יכולים להיות לי בינג'ים עם לקוח אחד למשך ארבעה ימים שהיה מביא לי 40 אלף שקל". 

הסיפור של אביב נע בגלים. בין גבר לאישה. בין עבודה כמלצר או שליח בוולט, לעבודה בזנות או אצל סוחר סמים. "כל הכסף שעשיתי אז, הכל היה הולך. סמים, בגדים, מסיבות. הזמנתי ברשת במאות אלפי שקלים בכמה שנים. בסכומי עתק. הייתי מזמין הכל – בגדים, הלבשה תחתונה כשהייתי עובד כאישה, חומרי סיכה, צעצועי מין ללקוחות. הכל. הייתי מזמין אוכל ארבע פעמים ביום, אבל מי היה אוכל בכלל? סתם, שפע שפע שפע. החיים בתל אביב היו בהילוך כל כך גבוה שאתה כל הזמן רוצה להיראות, אתה כל הזמן רוצה לשבת במסעדות, אתה אף פעם לא רוצה להחסיר מעצמך. אתה רוצה שיהיה לך סיגריות, אתה רוצה להיות מוסנף, אתה רוצה תמיד שתהיה לך שקית בכיס. אתה תמיד בתוך הסיפור הזה".

הלקוחות, הוא משחזר, היו "כולם. אם אנחנו מדברים על האפיזודה כ'מתלבשת' אז זה היו רופאים, והיו צעירים מאוד, והיו ילדים גם בני 17 שהיו מאוד סקרנים. וכשהייתי עובד כגבר זה היה הומואים מבוגרים, עשירים, או זוגות שרצו לצרף, או כאלה שמאוד אהבו את הלוק, או כאלה שסתם פעם ראשונה רצו, או כאלה שוואלה קשה להם למצוא מיניות בחוץ. ומוכנים לשלם".

גם כלפי פנים, עבור אביב, אלו היו שנים של גלים. בין התמכרות לנסיונות גמילה. בין מסיבה שלא נגמרת לדאון שאחריה. "סבלתי", הוא אומר. "ניצלו אותי, השתמשו בי. שאתה בא לזה מתוך מקום שאתה מבין שהבן אדם שמגיע אליך רוצה בסך הכל תשומת לב - אבל זה לא באמת נכון. הלקוחות גם חכמים, והם יכולים לנצל אותך בכל מיני דברים, והיו מנצלים אותי. היו בורחים לי לקוחות, והיו מרביצים לי. והיו... לא יודע להגיד אם היו אונסים אותי, אבל כשאתה מקיים יחסי מין עם מישהו שאתה לא באמת רוצה, זה סוג של אונס רגשי".

הדאון הזה הגיע עד כדי ניסיונות התאבדות. "הרגשתי ממש לבד בעולם, וזה היה ממש כואב", אומר אביב על הניסיון האחרון, לפני כשנתיים, באמצעות בליעת כדורים. "אי אפשר להיות מאושר כשכל היום משתמשים לך בגוף, שהגוף שלך הוא כל הזמן כלי לסיפוק של גברים אחרים, שאתה לא אוהב אותם, שאתה כבר מתחיל לשנוא אותם".

מה שבסופו של דבר הצליח להוציא את אביב מהעולם הזה היה השבעה באוקטובר. הוא עזב את תל אביב, והחל לשקם את הקשר עם הוריו ושאר משפחתו. "כשאתה עושה זנות הרבה שנים, במיוחד כשאתה עושה אותה בדמות שהיא לא אתה, אתה מבין שאתה מאוד רוצה להתרחק מעצמך כבן אדם. ואתה מחפש לברוח. 

"אני כל הזמן הייתי בהרגשה שאף אחד לא רוצה אותי, שההורים שלי לא רוצים אותי. עוד השריטה הזאת מגיל 18, מהשיחת טלפון ההיא. והבנתי שבעצם השימוש בסמים, והזנות, והרצון להיכנס לדמות מסוימת, והרצון לברוח, לברוח למין - הייתי מכור לכל כך הרבה דברים במקביל, פשוט להכול - כל דבר שהייתי עושה הייתי פשוט מכור אליו. וכשחזרתי להיות בקשר עם המשפחה שלי, הבנתי שכבר אין לי יותר ממה לברוח". 

השיחה עם אביב מתקיימת בביתו. כבר לא בתל אביב. הוא רק בן 30, עובד במשרה חלקית ומקבל קצבת נכות נפשית מהביטוח הלאומי. "אני חושב שאם לא היה ביטוח לאומי, אני הייתי גר ברחוב", הוא אומר. "ממש ככה. הם ראו מישהו פצוע. לא משנה שהכל מתוך כל מה שסיפרתי פה, בסוף הייתי ילד עזוב ופצוע שרודף אחרי כסף דרך מין, והם ראו את זה". 

חשוב לו להזכיר גם את עמותת "לא עומדות מנגד", שסייעה לו כלכלית בתקופות הקשות יותר. אבל מעל הכל, הוא אומר, נמצאת אמו. "גיליתי אותה לאורך השנים מחדש, בתור בן אדם בוגר לבן אדם בוגר, והיא לימדה אותי הרבה מאוד על ענווה ועל צניעות ועל להסתפק במועט".

"הרגשתי ממש לבד בעולם", אומר אביב על ניסיון ההתאבדות האחרון. "אי אפשר להיות מאושר כשכל היום משתמשים לך בגוף, שהגוף שלך הוא כל הזמן כלי לסיפוק של גברים אחרים, שאתה לא אוהב אותם, שאתה כבר מתחיל לשנוא אותם"

נכנסים לזנות בגיל 12, סובלים מאלימות על רקע להט"בי

קא-רין צרפתי רועי-שפירא היא מנהלת שלוחת מרפאת לוינסקי בבאר שבע, שמסייעת לגברים ונשים בזנות. השלוחה פועלת במסגרת האגודה לבריאות הציבור ומטפלת בכ-200 איש, כשליש מהם גברים.

"אנחנו רואים דפוס, שקיים גם אצל נשים, שיש איזושהי מציאות חיים מאד מורכבת שמובילה אותם או לדרות רחוב או לעוני ומשם לזנות", אומרת שפירא. "בקרב הקהילה הלהט"בית ישנם צעירים המגיעים מקהילות ומציבורים סגורים, שחלקם גם חוו התעללות או פגיעה על רקע נטייתם המינית או זהותם המגדרית. במקרים מסוימים, חשיפת הנטייה המינית מובילה לדחייה משפחתית וקהילתית ואף להוצאה מהבית".

"אצל גברים, גיל הכניסה הממוצע לזנות הוא יותר צעיר – 13-12. אלינו הם מגיעים יותר מאוחר, כי הקבלה אצלנו היא מגיל 18. בדרום לצערי אין מענה חוץ מאיתנו ומבית אחד באשדוד. לכן מגיעים מכל האזור - מאילת, מהפזורה, מדימונה, אופקים, אשקלון, קיבוצים ויישובים חרדיים".

העוסקות בתחום מדברות גם על מצבה הרגיש במיוחד של החברה הערבית. "עבור חלק מהגברים באוכלוסיה הזו, זנות היא גם דרך לממש זהות מינית", אומרת שפירא. "לעיתים מדובר בשילוב של עוני, הזנחה ורצון לחיות כהומו בתוך קהילה סגורה מאוד. חלק אחר הם גברים ערבים שנשואים לנשים ומנהלים חיים כפולים. וכדי לנהל את החיים הכפולים האלה, למימוש הזהות המינית הם נאלצים גם לעסוק בזנות עם גברים אחרים". לדבריה, "כ-95% מהאנשים בזנות הם נפגעי גילוי עריות או אלימות מינית בתוך המשפחה. זה נתון מאד חשוב שמסליל המון אנשים לעולם הזנות והאלימות המינית. גם נשים וגם גברים".

ד"ר נעמה גולדברג, מנכ"לית "לא עומדות מנגד", מדגישה כי "המין אצל גברים הוא הרבה פעמים לצורך הישרדות. הרבה נעזרים בנו מהאוכלוסייה הפלסטינית או ערבים שברחו מכפרים, וזה אשכרה מין כדי לשרוד. ואם הוא צעיר אז יש זאבים מבוגרים שינצלו אותו. ואותו דבר זה יכול להיות בחור חרדי, ששם זה לא סכנת חיים אבל זה נידוי חברתי מטורף. וגם פה המין יהיה הישרדותי, פשוט כדי להתקיים".

"פעם בשבוע אנחנו מתכנסות להחליט למי לחלק את מעט הכסף שברשותנו", אומרת גולדברג. "הסיפורים של גברים חוזרים על עצמם: 'בסכנת חיים', 'ברח מהכפר', 'ישן ברחוב', 'עובר בין גברים', 'עבר פגיעות מיניות'. אף פעם לא 'בן למשפחה מבוססת שעבר ילדות מאושרת שהגיע לשם במקרה'".

סיוון (שם בדוי), טרנסית שעובדת בזנות, היא דוגמה חיה לכך. היא בת 30, אך סיפורה מתחיל בגיל 8, כילד שגדל ביישוב ערבי. "היה אדם שאנס אותי. הלכתי אליו עם עוד ילדים כדי ללמוד, ושם זה קרה. כשסיפרתי להורים שאני עוברת משהו, הם הענישו אותי על עצם האמירה. הייתי קשורה ליד המיטה כמעט 20 יום, בלי אוכל".

"עברתי מלא התעללויות", היא ממשיכה. לדבריה, רק כעשור לאחר מכן, בעקבות אירוע שקרה לאדם שפגע בה, העזה להתעמת עם משפחתה - אלא שהם בתגובה היכו אותה כמעט עד מוות. בהמשך עזבה את הבית ועברה למקלט חירום. 

"משם הגעתי למחלקה פסיכיאטרית סגורה. ניסיתי להתאבד כמה פעמים, ותפסו אותי ברגע האחרון. לצערי. אף בן אדם לא רוצה לחיות את מה שחייתי. גם אני בעצמי. זה שאני נושמת לא אומר כלום. אני כלום, שום דבר. אפילו אבן שזרוקה על הרצפה שווה יותר ממני". כשעברה למקלט, נכנסה לראשונה לזנות מתוך מצוקה כלכלית. "זה היה כדי לאכול", היא אומרת. "קניתי פאה והתחלתי לעבוד". בהמשך החלה לקחת הורמונים נשיים, אך לא עברה התאמה מגדרית מלאה. 

הטרנסיות הן אוכלוסיה נפרדת, בעלת מאפיינים וצרכים שונים מאלו של הגברים שעוסקים בזנות. ובכל זאת, סיפורה של סיוון מלמד גם על הדרך שעוברים גברים שמגיעים למקום הזה. "גבר שנכנס לזנות – זה לא בחירה. למה רציתי לשנות את עצמי? כי אני לא אוהבת את עצמי. לא נולדתי עם רצון להיות אישה. אני רציתי להיות איך שאני. אבל אנשים עשו אותי ככה. העולם עשה אותי ככה".

בשלב מסוים, לדבריה, אנשים מעברה גילו שהיא עובדת בזנות, ואף ירו לעבר הדירה שבה התגוררה. "סיפור חיים של בן אדם כמוני זה סיפור מאוד מורכב, מאוד לא פשוט. לגבר שיהיה זונה, הוא מכר את כל החיים שלו. זה מעגל שאנחנו לא יכולים לצאת ממנו בכלל. וזה תרבות שמגיעה מהדת שלנו, המוסלמית. שאם אנחנו במעמד של גיי, לסבית, טרנסית – אז המעמד היחיד שלנו זה מוות. אין לנו מעמד אחר".

סיוון ברחה לאזור אחר בארץ. הריאיון עמה נערך בתיווך אשת מקצוע שמלווה אותה במשך שנים ומכירה את סיפורה. כדי לא לסכן אותה, טושטשו פרטים מזהים, כולל מקום מגוריה בעבר ובהווה.

"אני רק רוצה לחיות טוב, בכבוד, לצאת מהזנות", היא אומרת. "להפסיק את האונס היומיומי. לא בא לי. אחרי גמירה של גבר, להסתכל בעיניים, אף בן אדם לא בא לי", היא אומרת ונחנקת מבכי. "זה כל יום שבירה. נשבעת לך, אני לא החלטתי להיות ככה. לא רציתי. אף פעם לא הסתכלתי על עצמי וידעתי שאני זונה. אנחנו מדינה שמלאה בגברים בזנות. ואני מבינה שהם לא החליטו את זה. החיים עשו אותם ככה זה לא קל", היא ממשיכה. "לא קל להגיד לגבר 'וואלה, אתה זונה'. אני מדברת עליי, אני רואה את עצמי במראה עם הפאה, ואומרת לעצמי 'וואו, את זונה'. תחשוב על זה ותבין כמה זה קשה".

שתי המלחמות עם איראן בשנתיים האחרונות היו תקופות קשות במיוחד עבורה. במלחמה הקודמת לא היה לה בית. "לא הסכימו להכניס אותי למקלטים. יורקים עליי רק בגלל איך שאני נראית", היא אומרת. היום יש לה דירה, אך גם הפעם נאלצה לריב עם השכנים כדי להיכנס למקלט. ברוב הפעמים פשוט ויתרה.

"בגלל שאני מאופרת, שאני לא טובה להם בעיניים. הם הרחיקו ממני את הילדים שלהם". זו לא הבעיה היחידה. "תחשוב שעכשיו אתה עם לקוח ויש אזעקה – איך תצא מהבית? צריך להתלבש, להוריד את האיפור, איך יוצאים כשיש לך עשר דקות? נפל רסיס ליד הבית שלי, ואף אחד לא שאל עליי. אף אחד לא דיבר איתי. אני רואה שכנים דופקים על הדלתות אחד של השני – חוץ מהבית שלי. למה?"

לדברי ד"ר גולדברג, המלחמה החריפה מאד את המצוקה. "הייתה עליה עצומה בפניות לקו הסיוע שלנו, גם מצד גברים וגם נשים. הבקשות היו בעיקר לתווי מזון, נסיעות בתחבורה ציבורית וסיוע בשכירות".

"לאוכלוסיות שוליים אין רזרבות נפשיות וכלכליות", מסבירה גולדברג. "כולנו מוטרדים מהמצב הכלכלי בגלל המלחמה, אבל הם מוטרדים יותר. נניח למשל שהתחלת תהליך שיקום, ועכשיו הבוס הוציא אותך לחל"ת בגלל המלחמה – אין רזרבות. כולנו גם מרגישים חרדה, אז הם מרגישים עוד יותר, כי אין רזרבות נפשיות. הכול במצב הישרדותי, וכל דבר הוא טריגרי – כל דבר מאיים".

"לא קל להגיד לגבר 'וואלה, אתה זונה'. אני מדברת עליי, אני רואה את עצמי במראה עם הפאה, ואומרת לעצמי 'וואו, את זונה'. תחשוב על זה ותבין כמה זה קשה", אומרת סיוון (שם בדוי), טרנסית שעובדת בזנות

המודעות מתפרסמות בקבוצות בטלגרם: "מחפש נתמך"

מאיה קוגן, מנהלת מרכז הסיוע "רואים שקוף" לגברים בזנות, מתארת את אוכלוסיית הגברים בזנות כמגוונת: "יש כאן הכול – ספרדים ואשכנזים, דתיים, חרדים, דתל"שים, מתנחלים ושמאלנים. באמת כל הספקטרום. יש מי שבאו מבתים קשים מאוד, ויש גם כאלה שגדלו בבתים טובים. יש כאן ערבים, בדואים ודרוזים".

משרד הרווחה מפעיל באמצעות עמותת עלם את תוכנית "הלב", עם מרכזים בתל אביב ובחיפה, המסייעת לצעירים בזנות עד גיל 21. לצד זאת פועלים שירותים כמו מרפאת לוינסקי ושלוחתה בדרום, המסייעים גם לבגירים. מרכז "רואים שקוף" בתל אביב והוסטל באזור שרון, המופעלים על ידי עמותת קשת עבור משרד הרווחה, הם המסגרות היחידות המיועדות לגברים בוגרים בזנות, ומתמחים באוכלוסייה הזו.

עם זאת, פתרון חירום ייעודי לגברים בזנות – הכולל מענה מיידי ולינה – עדיין אינו קיים. במשרד הרווחה מקווים לצאת בחודשים הקרובים למכרז להפעלת מסגרת כזו.

גם שפירא וגם קוגן מדגישות את מרכיב הבושה וההסתרה. "אף אישה לא תגיד שהיא גאה להיות בזנות", אומרת קוגן. "אבל לנשים בדרך כלל קל יותר להודות בכך. כשפתחתי את המרכז חלמתי על קבוצות טיפוליות, אבל עבור גברים בזנות המסגרת הקבוצתית קשה מאוד. הם מתקשים להיחשף זה מול זה". החשש הוא שיידעו עליהם – "שיהיה לו משהו נגדי".

ההסתרה מקשה גם על הערכת היקף התופעה. סקר שנערך לפני עשור עבור משרדי הרווחה וביטחון הפנים העריך כי בישראל 12-11 אלף אנשים בזנות, מתוכם כ-550 גברים בלבד. אנשי המקצוע והטיפול ששוחחו עם שומרים מסכימים כי מדובר בהערכת חסר משמעותית, אך לא ידעו להעריך מה המספר האמיתי. גם גורם ממשלתי המעורב בתחום הודה כי לאף אחד אין מושג מה היקף התופעה האמיתי.

"550 הוא מספר לא הגיוני, גם אז", אומרת שפירא. "בעשור האחרון אנחנו רואים עלייה בפניות. אם ייערך היום סקר במרפאות והמענים לזנות גברים, סביר שהמספר לפחות שילש את עצמו. אנחנו מקבלים הצפות של פניות. כל שבוע אני מקבלת 6-4 מטופלים חדשים. זה הולך וגדל. זו תופעה".

אם בעבר עיקר הזנות התקיימה ברחוב, כיום הזירה המרכזית היא הרשת. "יש אתרים ייעודיים", אומרת שפירא, "אבל זה קורה גם ברשתות החברתיות הרגילות. מפרסמים תמונות באינסטגרם – ומשם מגיעות הפניות. פחות דרך אתרים שנראים כמו 'תפריט' שאתה בוחר מישהו".

"אין גבולות, אתה הפקר, אתה אובייקט, ורואים את זה בדברים הכי קטנים. יש הפקרות טוטאלית שמכניסה אותם שוב ושוב ללופ של סיכון"

"זה קורה בכל מקום", אומרת קוגן. "רחוב, דירות, מלונות, סמטאות וגם אונליין". זירה בולטת נוספת היא טלגרם, שם פועלות קבוצות עם אלפי חברים. המונח "זנות" מוחלף ב"תמיכה". הצעות כמו "תומך נדיב מחפש בחור חלק או בחורה בתשלום", או "מי צעיר עד 20 נתמך למפגש ערב בפ"ת? (2000 ש"ח במזומן)", נזרקות לחלל הצ'אט בחופשיות. "הזנות שינתה את פניה", מוסיפה גולדברג. "כבר ב-2011 דובר על ירידה בזנות הרחוב – היום הרחוב הוא הטלפון. יש בזה יתרונות וחסרונות: כי הרחוב נורא, ומצד שני קשה לסייע ככה, והדיגיטל נגיש לצעירים ולצעירות".

בניגוד לזנות נשים, אצל גברים נדיר למצוא סרסורים. "הם פחות מסרסרים, ויותר מתאגדים יחד. זה לא ברמת העבריינות שאחד מהם יקים מכון ויחזיק שם גברים", מתארת שפירא. קוגן מוסיפה פרשנות אחרת: "זה גם קשור לדימוי הגברי – שליטה, עצמאות. קשה להם שמישהו 'ינהל' אותם'. יש מקרים של סרסרות, אבל הם נדירים מאוד".

לדבריה, אותה תפיסה גברית מסורתית גם מסבירה את ההשתקה: "כשאנחנו מדברות על גברים בזנות, יש סטיגמות וסטריאוטיפים שמאוד חשוב לנפץ אותם. מאוד קשה לחברה בכללי, אבל במיוחד לחברה בישראל, לקבל את העובדה שיש גברים בזנות. זה מאוד פוגע בנרטיב של הגבריות, של מיהו הגבר בכלל ומיהו הגבר הישראלי. במיוחד עכשיו - המלחמה, הלוחם, המילואימניק... יש פחד לראות גבר כחלש, כפגיע, כמנוצל. אבל המציאות מורכבת יותר, וזה בסדר, ומותר לגבר להיות חלש, פגוע, עצוב, כואב, בוכה, ולבקש עזרה. וכן, יש גברים בזנות, והם מנוצלים".

הנזקים, מדגישים אנשי המקצוע, חמורים ומתמשכים. החל מנזקים פיזיים – מחלות מין, תקיפות אלימות, נגעים באיברי המין ופי הטבעת – וזאת לצד נזקים פסיכולוגיים ורגשיים. "אין גבולות, אתה הפקר, אתה אובייקט, ורואים את זה בדברים הכי קטנים", אומרת קוגן. "יש הפקרות טוטאלית שמכניסה אותם שוב ושוב ללופ של סיכון". הפגיעה מתבטאת גם בקשרים בין-אישיים. "כשאנחנו מנסים לעזור להם להשתלב בעבודה, למשל בבית קפה, עולים פחדים קיצוניים: שהמנהל ייגע בהם, שלקוח יבקש יותר מקפה. העולם נתפס כלא בטוח, והאדם רואה את עצמו כאובייקט בלבד".

ההסתרה מקשה על הערכת היקף התופעה. סקר ממשלתי שנערך לפני עשור העריך, כי בישראל 12-11 אלף אנשים בזנות, מתוכם כ-550 גברים בלבד. אנשי המקצוע והטיפול ששוחחו עם שומרים מסכימים כי מדובר בהערכת חסר משמעותית

התמכרות לאלכוהול ומודעות במקומון: "הרגשתי שאני אשם"

רוני, (שם בדוי), בן כ-50, מכיר זאת היטב. הוא גדל במרכז הארץ במשפחה דתית. "בית אלים, בלי רגש. הייתי כנראה ילד עם צרכים רגשיים שהוא לא קיבל אותם, אז הוא חיפש אותם במקומות אחרים", הוא מספר הפעם הראשונה הייתה בגיל 17, בעקבות מודעה במקומון. רוני החליט לענות לאחת מהן. "אני לא יודע להסביר למה זה עניין אותי. אולי ניסיתי לעשות דברים דווקא, או איזה יצר הרפתקני, לקחת סיכונים. אני זוכר שזה היה דוחה, זה לא היה כיף. אבל היה בזה בשבילי איזו חוויה של שליטה. עשיתי משהו...".

"ניסיתי משהו חדש ונגד הזרם, או נגד מה שמקובל", הוא נזכר. "אני חושב שזה גם איזשהו הרגשה שאולי סוף סוף אני מרגיש קצת שווה כי רוצים אותי". בהמשך החל לפרסם מודעות בעצמו. "כל פעם שהייתי מפרסם מודעה, היו מגיעים כמה אנשים שאיתם הייתי מקיים את המערכת יחסים הזו לאורך זמן", הוא אומר. "זה לא היה חוויות חד פעמיות. וכל פעם שזה טיפה דעך, אז הייתי מפרסם עוד פעם מודעות".

כשעבר ליחידת דיור נפרדת, הזנות החריפה, ויחד איתה החל לפתח גם התמכרות קשה לאלכוהול. "אני זוכר שתמיד היה נשמע לי שאני אשם, כי אני זה שיזמתי מודעות, כי אני ביוזמתי הלכתי לאנשים", הוא נזכר. "אבל קרו שם כל כך הרבה דברים שכנראה לא רציתי שיקרו שם, ואלכוהול משתלט על המקום הזה של רגשות האשם, של הבושה, של האשמה. אני מדבר איתך על התמכרות נוראית. מרגע שיוצאים ממני זה לשתות בקבוק, בקבוק וחצי, ולא של בירה. עד שאתה מרוסק".

כך זה נמשך כ-15 שנה. עם תשלומים של 200 עד 1,000 שקלים למפגש ושכבות עבות של הסתרה. רק לאחר שעבר לעיר אחרת הצליח להפסיק את הזנות. הוא יצא מהארון, אך לא מההתמכרות. את האלכוהול החליפו סמים. גם כשהצליח לפתח קשרים זוגיים, הוא המשיך להסתיר את עברו.

רק כעבור עשור נוסף הצליח להיגמל ולפנות לטיפול. במרכז "רואים שקוף" סייעו לו לקבל קצבת נכות בשל הנזקים הנפשיים, והיא זו שמאפשרת לו לעבוד היום בעצמו בתחום הטיפול במכורים. "עשיתי דרך, אבל אני עדיין מלא התמודדויות", אומר רוני. "גם העבודה שלי היום שאני באמת אוהב אותה, היא בחצי משרה והשכר הוא נורא נמוך, אבל היא פשוט נותנת לי המון. חזרתי למקום שהתחלתי ממנו".

ועדיין, הוא מדגיש: "אני מתמודד עם הרבה דברים. זה לא משהו שפושטים וממשיכים הלאה. זה תהליך איטי. עדיין יש לי מנגנון מאד חזק של ניתוק, של דיסוציאציה, של לא להרגיש. זה לפעמים נשמע כאילו שעכשיו הכול בסדר, אז יאללה. אבל אני עדיין משלם מחירים כבדים על התקופה הזו של הזנות, אם זה מבחינת אינטימיות שאני לא יודע לייצר, אם זה מבחינת לסמוך על אנשים, אם זה מבחינה מינית אפילו".

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים