בקצה הדרומי של רחוב עמק רפאים בירושלים, בסמוך לצומת אורנים, קיימת חלקת אדמה עזובה שעצם קיומה עומד בסתירה גמורה להמולת הנדל"ן שמסביב - המגדלים שנבנים ועבודות ההקמה של הרכבת הקלה. למראה הגרוטאות החלודות, הפסולת, העזובה והלכלוך קצת קשה לתפוס זאת, אך עד לפני שבע שנים עמדה שם משתלה שבעבר הייתה תחנה קבועה של שמנה וסלתה של העיר. הבעלים רחמים ראובני, 88, הגיע עם משפחתו למקום ב-1948 משכונת הבוכרים, אז חזית קרבות במלחמת העצמאות. הם התיישבו על הקרקע שממנה ברחו תושבים אחרים - בעליה הפלסטינים. בשנים הראשונות המשפחה עיבדה את האדמה ועסקה בחקלאות ובהמשך ראובני הקים שם משתלה שבשיאה הייתה "מוסד ירושלמי', תחנה קבועה לתושבי השכונות הסמוכות בקעה, טלביה והמושבה הגרמנית. 

אלא שמבחינת הרשויות המשתלה פעלה במשך כל השנים באופן לא חוקי, על קרקעות מדינה שכבר מזמן יועדו לבנייה למגורים. בשנים האחרונות המדינה מכרה את הקרקע במכרז לקבלן, שאמור לבנות שם מגדלים. ראובני, מצדו, כבר למעלה מעשרים שנה "מבלה" בבתי-משפט. הוא אמנם דייר מוגן בבית סמוך, אך השטח שעליו יושבת המשתלה,מבחינה רשמית נמצא בבעלות המדינה, כפי שרשום בטאבו וכפי שנקבע בפסק-דין כבר לפני 12 שנים. לראובני אין שום מסמך שמוכיח אחרת אך הוא טוען שהוא יושב על הקרקע מאז משנת 48' ושהמדינה העלימה מכך עין, לפחות בעשרים השנים הראשונות. ב-2019, לאחר שערעוריו נדחו נהרסה המשתלה. מבחינת המדינה, ראובני הוא כעת פולש שיושב על קרקע שבית-המשפט קבע שהוא נדרש לפנותה. קטע של הרכבת הקלה אמור לעבור בחלקת קרקע סמוכה, שגם עליה אין לראובני הוכחת בעלות, והשבוע (יום א') הגיעו דחפורים של חברת מוריה בליווי שוטרים, כדי להתחיל בעבודות הכשרת הקרקע. מהלך שאושר על-ידי בית-המשפט לפני כחצי שנה.

"אני הפרחתי את כל ירושלים, לבית הנשיא נתתי, לראש הממשלה שתלתי, לכנסת עשיתי, למוזיאון כיבדתי, להר הרצל נתתי, לבית המשפט. אני עבריין? או שהם עבדו עם עבריין כל השנים?", אמר ראובני לשומרים השבוע. בדצמבר האחרון המדינה הגישה נגדו תביעה נוספת, על-סך 1.7 מיליון שקל בנוגע לדמי שימוש על הקרקע. ראובני, מצדו, רואה את התנהלות המדינה כגזל. באופן מהותי, לדבריו, הוא ומשפחתו חלוצים, כשם שהיו באותה התקופה הקיבוצים והמושבים. בעדותו בבית-המשפט בעבר תיאר כיצד הגיע עם משפחות לאדמת טרשים ושממה שאותה עיבדו בתנאים קשים. "לא היו לנו נעליים. אתה אומר לי לפנות? תפנה את כל המדינה, את הקיבוצים. אני עבדתי חרשתי, וזרעתי. נתתי את החיים שלי".

ראובני הוא מקרה אחד בפסיפס רחב של מתחמי קרקע לא מוסדרים. מקומות שבהם היו כפרים ובתים ערביים לפני קום המדינה והוגדרו לאחר מלחמת העצמאות "נכסי נפקדים" שהועברו לתושבים ישראלים מבלי שהמדינה הסדירה הבעלות. המתחמים הללו עולים לכותרות, כאשר יש מאבק תושבים - האחרון שבהם היה פינוי שכונת גבעת עמל ב' בנובמבר 2021, לטובת מגדלי יוקרה בין היתר של איל ההון יצחק תשובה, אולם לרוב הם נשארים מתחת לרדאר. רשימה עכשווית חלקית כוללת את השכונות כפר שלם, אבו־כביר, עזרא והארגזים בתל אביב, ואת שכונת עין-כרם בירושלים. 

המקרה העדכני ביותר הוא של מתחם "נס לגויים" בדרום תל אביב, שעתיד להתפנות לטובת מיזם נדל"ן גדול. כמו מתחמים עירוניים אחרים, מדובר באזור מוזנח בו מתגוררות זה עשרות שנים משפחות ותיקות תחת סטטוס של "מחזיקים ללא זכות". גם כאן המאבק עבר לפן המשפטי, כאשר עתירה שהגישו תושבים נגד הפינוי נדחתה לאחרונה בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב. אם דבר לא ישתנה, הם יפונו בחודשים הקרובים. 

"אני הפרחתי את כל ירושלים, לבית הנשיא נתתי, לראש הממשלה שתלתי, לכנסת עשיתי, למוזיאון כיבדתי, להר הרצל נתתי, לבית המשפט. אני עבריין? או שהם עבדו עם עבריין כל השנים?", אומר ראובני

עוול היסטורי - גם הם היו חלוצים

כדי להבין את שורש הבעיה וגם הקיפוח צריך לחזור קודם אל המושג "אדמות נפקדים". בסיום מלחמת העצמאות, 1949, ישראל החזיקה בבעלות על 13% בלבד משטח המדינה (ריבונות הייתה על קרוב ל-80%). בתוך כמה שנים, המדינה וקק"ל החזיקו כבר בבעלות כ־93% מהקרקע. בין היתר, אדמות שהיו בבעלות ערבית פרטית הועברו לידי המדינה דרך האפוטרופוס לנכסי נפקדים, ובהמשך כונו "אדמות נפקדים". הקרקעות הועברו לרשות הפיתוח ומנוהלות עד היום בידי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י).

אלא שכאן העלילה מתפצלת לשני מסלולים: עירוני וכפרי. במגזר העירוני עודדה המדינה עולים חדשים להתיישב בשכונות בפאתי הערים או סמוך לריכוזי אוכלוסייה ערביים, מתוך אותו היגיון ציוני של אחיזה בקרקע. במסלול השני, גם כן בעידוד המדינה, במגזר הכפרי הוקמו מושבי עולים וקיבוצים על חורבות כפרים ערביים, שקיבלו גם את האדמות החקלאיות לעיבוד. במקרים אחרים, של קיבוצים ומושבים ותיקים יותר - הם קיבלו אדמות נוספות. 

קובץ מסמכים מצהיבים מארכיון המדינה מפרט אילו קיבוצים ומושבים קיבלו קרקעות לעיבוד פרדסים, ואיזה הכפר ערבי עיבד אותן קודם לכן. קיבוץ קבוצת שילר הסמוך לרחובות, למשל, קיבל אדמות של הכפר הערבי זרנוגה. קיבוץ גליל ים הסמוך להרצליה קיבל אדמות מג'ליל, אל קיבוץ יקום הועברו אדמות מזבבדה וכן הלאה (ראו דוגמאות).

עד תחילת שנות התשעים - עידן ההפרטה והבום הנדל"ני הגדול - הנושא נותר רדום כלכלית וציבורית, גם מצד המדינה שלא טרחה להסדיר את הנושא מבחינה חוקית. בשנות התשעים המצב השתנה אבל רק לטובת חלק מהמחזיקים בקרקעות. המדינה העניקה זכויות לעשרות אלפי משפחות בקיבוצים ובמושבים, עם פרדסים רבים שהופשרו לטובת בניית שכונות מגורים והקמת מרכזי קניות ותעסוקה. הכסף מהנדל"ן הציל לא מעט מושבים וקיבוצים, שהיו באותה התקופה במשבר כלכלי עמוק. לימים, זה אמנם פחת, לאחר עתירת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שהובילה לפסק-דין בג"ץ הקרקעות ב-2002, אולם מנגנון הסדרת הקרקעות הוקם. 

מנגד, לאנשי השכונות בפאתי הערים הגדולות אף אחד לא דאג. הם שוכנו בחסות המדינה כזכור, אבל הפכו ברבות השנים ל"פולשים" בביתם, כאשר הקרקע עליהן הם יושבים הופכת יקרת ערך מבחינה נדל"נית. מעבר לפן הכלכלי, מנקודת מבטם של אנשי השכונות מדובר בעוול היסטורי - גם הם היו חלוצים, לא פחות מאנשי ההתיישבות העובדת. הם נשלחו לשולי הערים כדי לשמור על הקרקע והבתים, למנוע חזרה של פליטים פלסטינים ולהפגין ריבונות. מבחינתם, עצם התיוג כ“פולשים” אינו רק שגוי משפטית, אלא מנשל אותם מסיפור חייהם ומן השליחות שלהם. 

"זה לא רק עניין של חלוצים מול פולשים", אומר עו"ד משה קריף, ממייסדי הקשת הדמוקרטית ומי שמייצג בשנים האחרונות דיירים בסכנת פינוי. "זה ההבדל בין יחידים לבין קבוצות שיודעות לפעול באופן מאורגן. הסיפור נמשך במקומות כמו כפר שלם ושכונת הארגזים, משום שמדובר באוכלוסיות חלשות ולא מאורגנות. כשלא הצליחו להתאגד - דרכו עליהן מכל כיוון. כשלא היה להן מסמך שמוכיח זכויות, התוצאה המשפטית הייתה כמעט תמיד נגדן. מנגד, תנועות ההתיישבות ידעו לאורך השנים לפעול באופן שיטתי מול המדינה - והן ממשיכות לעשות זאת גם היום”.

"משום שמדובר באוכלוסיות חלשות ולא מאורגנות. כשלא הצליחו להתאגד - דרכו עליהן מכל כיוון. כשלא היה להן מסמך שמוכיח זכויות, התוצאה המשפטית הייתה כמעט תמיד נגדן", אומר עו"ד משה קריף ממייסדי הקשת הדמוקרטית

"בגין מי שבאמת יושב על הקרקע משנות השישים או השבעים, המדינה מוכנה לתת דירת ארבעה חדרים באזור מבוקש", אומר בכיר לשעבר ברמ"י. "אבל יש גם טרמפיסטים שמדירה אחת משתלטים על ארבע או שמונה דירות"

בין עין כרם לעמק התימנים

ניתוח של מקומות הסמוכים זה לזה גיאוגרפית ממחיש היטב את עומק הפערים, כאשר שכונת עין כרם בירושלים היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר. הכפר העתיק והציורי היה עד מלחמת העצמאות כפר פלסטיני שתושביו ברחו לאחר הכיבוש האלים של דיר יאסין. מיד לאחר המלחמה נכנסו לבתים, שכמעט כולם נשמרו, עולים חדשים, וברבות השנים הפכה עין־כרם לשכונה ירושלמית מבוקשת ולאחד ממוקדי התיירות הבולטים בעיר. הרבה פחות מוכר ומתויר הוא עמק התימנים, חלק קטן ונסתר של אותה שכונה.

גם כאן מדובר בסיפור של מקום שנדחק לשוליים בשנות החמישים: תנאי מחיה קשים, היעדר תשתיות, והזנחה מתמשכת. בשנות השמונים אושרה תוכנית שבדיעבד התבררה כקריטית: עמק התימנים הוגדר כשטח ציבורי פתוח (שצ"פ) – למרות שבפועל המשיכו להתקיים בו בתי מגורים. במקביל, באזורים אחרים בעין־כרם שהוגדרו באופן דומה, נעשו תוכניות נקודתיות (תב"ע) שאפשרו מגורים. באותן שנים הוצע לתושבי עין כרם לרכוש את בתיהם בהנחה של 27.5% מערכם, אך תושבי עמק התימנים הוחרגו מהמהלך בשל אותו שינוי בייעוד הקרקע. כך נוצר מצב שבו חלק מתושבי העמק מוגדרים כדיירים מוגנים של עמידר במעמד דמי מפתח, בעוד אחרים מוגדרים “מחזיקים ללא זכות". רבים חיים עד היום במצב של חוסר ודאות קניינית מוחלטת. 

התוצאה בולטת לעין: ברחוב המעיין – אחד מצירי התיירות המרכזיים בעין־כרם – כמעט כל הבתים הוסדרו. בעוד שמרחק ואדי אחד מערבה, בעמק התימנים, התשתיות לקויות, הסביבה מוזנחת, והתושבים מנהלים זה שנים מאבק משפטי מתיש מול הרשויות. "זה באמת נראה משונה שבוואדי המעין הכל מוסדר ואצלנו לא, למרות שזה אותו הכפר", אומרת אפרת גיאת, תושבת עמק התימנים הנשואה לבן המקום. "שם הסדירו את בתיהם בתב"עות נקודתיות. בעמק התימנים הייתה תוכנית להסדיר שורה של בתים, זה קיבל אישור מגופים התיכנון, אבל בסופו של דבר מינהל מקרקעי ישראל לא הפקיד את אותה תוכנית, כי הוא רצה למכור עוד מגרשים". 

לדבריה, "זה לא עניין של אשכנזים-מזרחים, אלא חזקים מול מוחלשים. אם חמי וחמותי אם היו מבינים מה זה עורך דין, איך מתנהלים מול הרשויות, הם היו משיגים לעצמם תב"ע נקודתית. המינהל ניצל את העובדה שהם ואחרים לא הבינו ולא קידם את התוכנית שהיה צריך לקדם. ככה הגענו לברוך שאנחנו היום. בעלי אומר, על גופתי המתה לא יוציאו אותי מכאן. קם דור של פקידות שלא מכיר באפליה שנעשתה כלפינו".

במרחק של עשר דקות נסיעה משם נמצא קיבוץ צובה, שהוקם ב־1948 בידי יוצאי הפלמ”ח על אדמות הכפר הפלסטיני סובא. הקרקע הוקצתה למייסדי הקיבוץ, שנותר שיתופי עד היום, ואיש מעולם לא הגדיר את תושביו כ“פולשים”. עם השנים הוסדרו שטחים למגורים, והקיבוץ הקים שכונת הרחבה לדור ההמשך. תוכנית ההרחבה אושרה בשנת 2017, כאשר בדברי ההסבר באתר התכנון של משרד הפנים נכתב, כי מטרתה “להרחיב את מצבת הדיור בקיבוץ צובה עד 350 מגרשים (…) כדי לאפשר בניית מגורים לבני היישוב בזמן הקרוב”. התוכנית אף אפשרה את הרחבת המלון בקיבוץ. 

"אם חמי וחמותי אם היו מבינים איך מתנהלים מול הרשויות, הם היו משיגים לעצמם תב"ע נקודתית", אומרת אפרת גיאת. "המינהל ניצל את העובדה שהם ואחרים לא הבינו ולא קידם את התוכנית שהיה צריך לקדם. ככה הגענו לברוך שאנחנו היום"

בין כפר שלם למשמר השבעה

כמה עשרות קילומטרים מערבה, במישור שבין גוש דן לאזור השפלה, מתברר סיפור כמעט זהה של שכונת כפר שלם בתל אביב אל מול מושב משמר השבעה שליד מחלף גנות. שניהם "מאותו הכפר" - הוקמו על חורבות אותו כפר פלסטיני סלמה או על אדמותיו. בשני המקומות שיכנה המדינה עולים בשנות החמישים, על קרקע שהועברה לניהול האפוטרופוס לנכסי נפקדים. אלא שגם כאן, כשהקרקע הפכה לנדל"ן מבוקש והגיע זמן ההסדרה, הדברים התנהלו בשני קווים מקבילים שנדמה כי לעולם לא יפגשו. 

בכפר שלם נוצר לאורך השנים מרקם משפטי סבוך: חלק מהתושבים הוכרו כדיירים מוגנים, חלקם רכשו זכויות לאורך השנים, ואחרים שלא הוכרו או שלא נכנסו להסדרי הרכישה, הוגדרו "מחזיקים ללא זכות" ועמדו בפני אכיפה ופינוי. לפי חוק הגנת הדייר, הזכויות אינן עוברות לדור השלישי, דבר שמסבך עוד יותר את הדברים. כפר שלם הוא גם המקום שבו נעשו ניסיונות חקיקה חוזרים להסדרה, האחרון שבהם ביוזמת חברי הכנסת קטי שטרית (ליכוד) ועופר כסיף (חד"ש) - שיתוף פעולה חוצה קצוות פוליטיים לא רק עבור כפר שלם, אלא גם במאבקים במקומות אחרים. אף על פי כן, נכון להיום אין מסלול הסדרה כולל לשכונה, אלא שורה של פתרונות פרטניים, שכל אחד מהם תלוי זמן, מעמד ונסיבות. 

במשמר השבעה, לעומת זאת, הוחלה מדיניות הפוכה: המושב הוכר כבר בשלב מוקדם כיישוב חקלאי. בעשורים האחרונים הוסדרו זכויות הקרקע במסגרת רישום והיוון, שולמו דמי חכירה מופחתים, והקהילה כולה קיבלה אופק קנייני ברור. אף תושב לא הוגדר "פולש", ואף בית לא עמד בפני פינוי. כפי שאפשר לראות באתר מינהל התכנון, במשמר השבעה מאשרים תוכנית לפיצול מגרש מנחלה - אחת ההטבות המשמעותיות שקיבלו מושבים ברחבי הארץ בעשור האחרון.

"חד־משמעית זה סיפור עדתי", אומר אהרון מדואל, יו"ר ועד שכונת כפר שלם ואיש הליכוד. "הקיבוצים קיבלו זכויות - גם על הקרקע וגם על אמצעי הייצור. עם השנים זה הפך להרחבות, לפאוור־סנטרים ומקורות הכנסה". כשנשאל מדוע הבעיה לא נפתרה אף שהליכוד היא מפלגת השלטון כבר עשרות שנים, הוא משיב: "אם הליכוד לא היה בשלטון, יכול להיות שתושבי כפר שלם כבר היו מחוץ לבתים שלהם. חברי כנסת מהליכוד וממפלגות אחרות סייעו לנו לאורך השנים".

"תיאורטית, אפשר היה להגדיר כמעט כל מחזיק קרקע בישראל כפולש", אומר פרופ' קדר. “הבעיה היא שהעוצמה והשרירות של המשפט מופעלים כמעט תמיד כלפי החלשים ביותר. עד שלא נוצר אינטרס נדל"ני או תשתיתי, אין למדינה עניין להסדיר"

"במשך שנים אי־אפשר היה לבנות בקיבוצים"

את ההיסטוריה קשה לנתק מהקשרים פוליטיים, חברתיים ועדתיים, כאשר בעוד בשכונות עירוניות העבר ממשיך לצוף כבעיה משפטית מתמשכת, במרחב הכפרי הוא מתורגם להסדרה ולהפרטה. בקיבוצים ובמושבים תהליך הפרטת הקרקע מצוי בעיצומו מדי יום, נעשות עסקאות "פטור ממכרז" שבהם מוסדרות זכויות הבעלות של חברי מושבים וקיבוצים בקרקע השייכת למדינה, כפי שאפשר ללמוד באתר הודעות הפטור של משרד האוצר במילות חיפוש כמו 'הרחבה מושב קיבוץ' או 'מגורים שיוך דירות'. 

למעשה כיום, תשלום של כ־3.75% מערך הקרקע מקנה מעמד חוקי בקרקע, ותשלום של שליש מערכה מאפשר חכירה מלאה. כמו כן, בעשרים השנים האחרונות ניתנו קרקעות להרחבה בקיבוצים, לעיתים בפער חד מול מחירי הקרקע בערים סמוכות - כפי שהראה בעבר גם תחקיר שומרים. תחקיר נוסף פירט איך במושבים ניתנו הטבות כמו פיצול מגרש מנחלה או הקמת בית שלישי בנחלת מגורים.

באופן שעשוי להפתיע, מבחינת תנועות ההתיישבות, מדובר בהמשך טבעי של מדיניות שהמדינה החילה גם במגזר העירוני. ברפורמת ההיוון של רמ"י ב-2009, דירות שהיו רשומות על שם המדינה הועברו לבעלות החוכרים תמורת תשלום מראש של דמי החכירה. "כשעשו היוון לחוכר העירוני, דרשנו השוואת זכויות גם בקיבוצים", אומר ניר מאיר, לשעבר מזכיר התנועה הקיבוצית. "שטחי המחנה הם שטחי מגורים. זה לא הלך בקלות, אבל הצליח. במשך שנים אי־אפשר היה לבנות בקיבוצים, ועבדנו כדי להסדיר את זה. נכון, יש צמודי קרקע - אבל השווי שלהם בפריפריה לא דומה לזה של תל אביב”.

"אם העיקרון הוא שהחזקה רבת־שנים יוצרת זכויות, צריך להחיל אותו גם על שכונות עירוניות, שרובן מאוכלסות באוכלוסיות מזרחיות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך"

מול הטיעון הזה ניצבת ביקורת חריפה. "ההשוואה למגזר העירוני מתעלמת מכך שלקיבוצים יש עתודות קרקע עצומות והיכולת לצרף תושבים חדשים ולייעד קרקע לבנים ממשיכים", אומר פרופ' אלכסנדר (סנדי) קדר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, שהיה מיוזמי עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית בעבר. "אם העיקרון הוא שהחזקה רבת־שנים יוצרת זכויות, צריך להחיל אותו גם על שכונות עירוניות, שרובן מאוכלסות באוכלוסיות מזרחיות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. המדינה לא הקלה רק עם קיבוצים: גם בעלי הון זכו לכך. הדוגמה הקלאסית היא פי גלילות, שם חברות הדלק קיבלו אפשרות לרכוש קרקע יקרת־ערך בשליש מערכה לאחר שינוי ייעוד”.

ובכל זאת, במקרים מסוימים גם מי שמכונים “פולשים” זכו לאורך השנים לפיצוי - זה קורה בעיקר כשהמדינה זקוקה לקרקע בדחיפות. אחת הדוגמאות הבולטות היא מתחם ליפתא בירושלים. במשך שנים נאבקו התושבים להכרה בהם כחלוצים ולא כפולשים, ורק ב־2017 הגיעה המדינה להסדר עמם. "אני לא יכול לחיות עם הכינוי פולש", אמר שר האוצר דאז משה כחלון, "לא יכול להיות שכאשר אנחנו צריכים את המתיישבים הם חלוצים, וכשאנחנו צריכים את הקרקע הם פולשים”. בפועל, ההסדר נחתם על רקע הצורך בהרחבת כביש מספר 1. פרטיו נותרו חסויים, בין היתר מחשש שיווצר תקדים. 

"עד שלא נוצר אינטרס - אין למדינה עניין להסדיר"

דפוס דומה ניכר גם בכפר שלם שתואר קודם לכן - שם הגיעו המדינה וגופים מטעמה להסדר פיצויים עם תשע משפחות באזור מסוים, כדי לא לעכב את הקמת הקו הסגול של הרכבת הקלה. גם במקרה הזה הפיצוי לא נבע מהכרה בזכויות קנייניות, אלא מהצורך לפנות קרקע במהירות. במילים אחרות: כשאין דחיפות המדינה ממתינה או אוכפת; כשיש דחיפות תשתיתית או נדל"נית, היא יודעת להגיע להסדרים.

כשמדובר בדחיפות נדל"נית, המדינה פועלת לרוב באמצעות יזמים כזרוע מבצעת ומי שמנהלים את המשא ומתן מול תושבי המתחמים. כך פונו שכונות גבעת עמל א’ וב’ והפכו למתחמי יוקרה - מגדלי אקירוב ופארק צמרת; כך גם מתחם סומייל בתל־אביב. בשכונת הארגזים חלק מהתושבים צפויים לקבל פיצוי או זכות לרכוש דירה, ואחרים עלולים להתפנות ללא פיצוי כלל. אותו דפוס של מכרזי קרקע שבהם היזם מפנה, מתקיים גם במתחם נס לגויים ובמקרה של תושב ירושלים רחמים ראובני.

"תנועות ההתיישבות ידעו לאורך השנים לפעול באופן שיטתי מול המדינה - והן ממשיכות לעשות זאת גם היום”

בכיר לשעבר ברשות מקרקעי ישראל סבור שהתמונה מורכבת יותר מחלוקה לטובים ורעים. "יש מקרים שבהם המדינה כן הלכה להסדרים, גם עם דור שלישי”, הוא מתייחס בשיחה עם שומרים. "אנחנו פותרים בעיות פרטניות. לפעמים אין מסמכים, ואז מוצאים ראיות אחרות. לדוגמה, מישהי קיבלה זכאות לדירה בכפר שלם על-סמך פנקס חיסונים של אח שלה. אבל לצד מי שבאמת זכאי, יש גם מי שניצלו את המצב, השתלטו על כמה יחידות דיור והשכירו אותן. להם נוח שהכאוס יימשך". 

לדבריו, מדובר באירוע נקודתי של אזורי ביקוש: “בתל אביב האחיזה בקרקע לא-מוסדרת שווה את המאמץ. בצפון ובדרום - הרבה פחות. בגין מי שבאמת יושב על הקרקע משנות השישים או השבעים, המדינה מוכנה לתת דירת ארבעה חדרים באזור מבוקש. אבל יש גם טרמפיסטים שמדירה אחת משתלטים על ארבע או שמונה דירות. כל אירוע הוא מורכב וסבוך, עם מאפיינים משלו. לכן אי אפשר לפתור הכול בחקיקה אחת, אבל אפשר להמשיך לצמצם את הבעיה בהדרגה".

פרופ' קדר סבור אחרת. "תיאורטית, אפשר היה להגדיר כמעט כל מחזיק קרקע בישראל כפולש", הוא אומר. “אפשר לומר לדייר עירוני: עברו 49 שנים - החכירה נגמרה. או לומר לאיש הקיבוץ או המושב - אתה כבר לא חקלאי, תחזיר את הקרקע. הבעיה היא שהעוצמה והשרירות של המשפט מופעלים כמעט תמיד כלפי החלשים ביותר. עד שלא נוצר אינטרס נדל"ני או תשתיתי, אין למדינה עניין להסדיר". 

לדבריו, ניתן היה להחיל על השכונות העירוניות את אותו רציונל שהוחל על קיבוצים ומושבים: לאפשר רכישת זכויות תמורת תשלום סביר. "אפשר לחשוב על מצב שבו אדם קונה את הזכות בנכס, כשהבנק כבר מאחוריו, בידיעה שהנכס שווה הרבה. אבל אני לא מתפלא שהעניין הזה לא נפתר גם אחרי שנים שהליכוד בשלטון. תראה איך הם מתייחסים כיום לקריית שמונה, אז תבין כמה זה באמת מעניין אותם לעזור לציבור שלכאורה הם מתיימרים לייצג".