חג השבועות הוא אחד האירועים המרכזיים במושבים ובקיבוצים ברחבי הארץ, בו מעלים על נס את המורשת החקלאית שהייתה הבסיס להקמתם. כך יהיה השבוע גם בקיבוצים גבעת חיים איחוד וגבעת חיים מאוחד שבעמק חפר, קיבוצים שפעם היו אחד אך התפלגו בשנות החמישים. בנוסף, בימים שלישי עד חמישי, כלומר בערב החג, תסתיים ההצבעה של חברי המאוחד על השאלה, האם להפוך שטח חקלאי של הקיבוץ לתחנת כוח לייצור חשמל על בסיס גז טבעי, ביחד עם הקיבוץ השכן.

העסקה פשוטה: הקיבוצים נותנים את קרקע חקלאית שברשותם - זו שניתנה להם על-ידי המדינה כדי "לעבדה ולשומרה" - ואילו על ההקמה והמימון אחראית חברת OPC אנרגיה בשליטת איש העסקים עידן עופר. לפי ההצעה שהגישה החברה לקיבוצים, הם אמורים להרוויח בין 10 ל-13 מיליון שקל בשנה לכל קיבוץ על תחנת הכוח. סמליות נוספת אפשר למצוא בכך שביום שבו ההצבעה תחל, מציינים בגבעת חיים מאוחד 20 שנה למותו של יצחק בן-אהרון, אחד המנהיגים המיתולוגיים של תנועת העבודה שהיה חבר הקיבוץ. 

מיזם תחנת הכוח בקיבוצי הגבעות מעורר אמוציות קשות וריבים אישיים בין שכנים וחברים - בתוך הקיבוצים עצמם ובין הקיבוצים ליישובים השכנים במועצה האזורית עמק חפר. ראשת המועצה גלית שאול מובילה מזה כמה חודשים התנגדות תקיפה להקמת התחנה ולהקמתן של לתחנות אחרות בסביבה. היא נסמכת בין היתר על חוות דעת לפיה עלולה להיות פגיעה בבריאות תושבי האזור בשל זיהום אוויר צפוי, כמו גם עלייה צפויה בפליטת גזי חממה. מעבר לכך, בהסתמך על חוות דעת של ראש המל"ל לשעבר האלוף במיל' גיורא איילנד, נטען שהתחנה מהווה סיכון ביטחוני מטילים ורחפנים שעלולים להגיע מהגדה. 

גם הצד השני, של המצדדים בהקמת תחנת הכוח, הצטייד בחוות דעת בריאותית המלמדות שההשפעה על בריאות הציבור היא זניחה, וכן בחוות דעת ביטחונית של אלוף במיל', מפקד פיקוד העורף לשעבר אייל אייזנברג, שכותב כי "התחנה אינה משנה או מחמירה את האיום הביטחוני על תושבי האזור". 

"יש כאן הפרטה מכוונת ומיועדת, כדי לגרום לזה שהטייקונים יצליחו לקנות אותנו בכסף. הממשלה מיטיבה עם היזמים, לא עם הקיבוצים", אומר ח"כ לשעבר רם שפע, תושב גבעת חיים איחוד

לדברי שרון רוצקי, המנהל העסקי של גבעת חיים מאוחד, "לתחנת כוח יש תדמית מאוד קשה, אבל מבחינת זיהום והשפעות בריאותיות, היא פחותה מכל מפעל של פלסטיק או דברים בסגנון הזה, כי הזיהום שלה הוא מזערי. נכון, יש גזי חממה. אבל לפחות זה מחליף את תחנות הכוח המבוססות על פחם (הכוונה לארובות חדרה, ש"ש), שזה האסון הכי גדול מבחינת בריאות הציבור". לדבריו, "הכסף שכל משפחה בקיבוץ תרוויח - לא רלוונטי. אנחנו מגדילים את הפנסיות קצת, דואגים לבעלי הצרכים המיוחדים, למוסדות החינוך, לליבה של הקיבוץ. לגרעין שמניע את הקיבוץ. אחר-כך מחלקים את הרווחים". 

שותף לעמדה הוא גם יעקב סיזל, המנהל העסקי של גבעת חיים איחוד, שמתקומם מול עמדת המתנגדים: "המדינה צריכה תחנות כוח. מה זה המדינה? זה האנשים. תגיד לאנשים שכל יום יהיה שש שעות הפסקת חשמל, הם לא ישלימו את זה. מכונית חשמלית, טלפונים, דאטה-סנטרים, אנשים מפתחים תלות בכל הדברים האלו, אבל כשצריכים לשים תחנת כוח אז כולם נכנסים לפאניקה. אמרתי את זה לראשת המועצה, למה שבלב השרון יהיו תחנות כוח מבוססות על גז טבעי, בדרום השרון, בחדרה ובמקומות אחרים - ואצלנו אין? 'אנחנו ירוקים, לא רוצים את זה', מה זה השטויות האלו? יהיו תחנות כי צריך תחנות והן יהיו בכל מיני מקומות. גם הנימוק הביטחוני לא ברור. ואם יירו על חדרה? כולנו שותפים, וכולנו לוקחים את הסיכונים הכרוכים וזהו. למה שזה יהיה אצל אחרים ולא בעמק חפר?".

"יהיו תחנות כי צריך תחנות והן יהיו בכל מיני מקומות", אומר סיזל מגבעת חיים איחוד. "גם הנימוק הביטחוני לא ברור. ואם יירו על חדרה? כולנו שותפים, וכולנו לוקחים את הסיכונים הכרוכים וזהו. למה שזה יהיה אצל אחרים ולא בעמק חפר?"

מספיקים 19 חברים בשביל לשנות את הנוף

המאבק נגד תחנת הכוח בשטחי קיבוצי גבעת חיים הוא חלק ממאבק רחב יותר כנגד ארבע תחנות כוח שעומדת לקום באזור. האחת, ליד מושב אחיטוב, בעקבות מכרז שהוציאה המדינה ובו זכו היזמים ג'קי בן-זקן וצחי אבו. תחנה נוספת צפויה לקום בתוך מתקן התפלה, שאמור לקום בשטח המועצה האזורית חפר. שתי תחנות אלו הם על שטחים שהמדינה איתרה ויזמה, בניגוד לתחנה בגבעת חיים, שבה היזם צפוי להציג בפני המדינה, אם וכאשר, חוזה התקשרות מול שני הקיבוצים. 

תחנה נוספת המתוכננת היא בשטחי מושב בית ינאי, אחד המושבים היוקרתיים ביותר בישראל, שבו לכמה בעלי הון יש בתים. לתושבי עמק חפר נודע על התחנה המיועדת לקום רק בינואר השנה, בעקבות הודעה לבורסה של החברה היזמית מבטח שמיר. במושב בית ינאי יש מעט חברים, כ-70 בסך הכול, ולא כולם באים לאסיפות הכלליות. במקרה הזה, כפי שעולה מכתבה שפורסמה בדה-מרקר, 19 חברי מושב בלבד קיבלו החלטה בעלת השלכות על האזור כולו, בזמן שהמושב עצמו לא יידע את שכניו או את חבריו. במהלך ישיבת מועצה שהתקיימה כחודשיים לאחר מכן, אמרו אנשים מבית ינאי שהיו פניות מצד חברות אנרגיה גם למושבים שכנים, אולם לא צוין שמם. מבירור שערך שומרים עולה שאחד ממושבים אלו הוא כפר ויתקין, שדחה את ההצעה (מזכיר כפר ויתקין לא חזר לפניית שומרים בנושא). 

קצת רקע: עצם העובדה שיזמים פרטיים באים למדינה עם חוזה התקשרות מול מושבים וקיבוצים כדי להקים תחנת כוח, היא פועל יוצא של החלטה 2282 שקיבלה הממשלה באוקטובר 2024 ומטרתה לאתר 19 מקומות שמתוכם אפשר יהיה להקים 13 תחנות. ההחלטה קובעת שהתחנות יוקמו בעיקר במרכז הארץ, מכיוון ששם רוב הביקוש לחשמל, וכך יחסכו עלויות הובלה. מעשית, היא פתחה מירוץ בין יזמים שמנסים לשכנע אגודות חקלאיות להקים תחנות כוח על השטחים החקלאיים שבהם הם מחזיקים. 

עד כה, נתנה הממשלה שמונה הסמכות (בהחלטת ממשלה) להמשך קידום פרויקטים כאלו, אחת מהן היא בבית ינאי שתואר קודם לכן. שמונה תחנות נוספות הן במעמד של "חוות דעת חיובית" מצד מינהל התכנון - שלב מקדמי לקראת החלטת ממשלה. אחת מהתחנות האלו אמורות לקום על השטחים שבהם מחזיק מושב תנובות שבשרון (יו"ר הוועד במושב סירב להגיב לפניית שומרים).

כאמור, ברוב המקרים היזמים באים לקיבוצים, אולם ישנה גם מקרים בהם הקיבוצים הם היוזמים. כך היה במקרה של קיבוץ נען שבשפלה שבעבר החזיק מפעל טפטפות גדול, אולם הוא נמכר לפני מספר שנים לתאגיד הודי ומנהלי הקיבוץ חיפשו אפיקי הכנסה לעתיד. הקיבוץ יזם פנייה למספר יזמים בתחום האנרגיה ואף הגיע להסכם ראשוני עם חברת אדלטק, אולם כמו במקרה של עמק חפר, המהלך עורר התנגדות עזה של המושבים השכנים שקיבלו תמיכה מראשת המועצה האזורית גזר, רותם ידלין שהייתה בין מובילי המאבק הציבורי נגד התחנה. גם חלק מתושבי נען לא היו מרוצים ובסופו של דבר התוכנית נגנזה בתחילת פברואר, עוד לפני הצבעה באסיפה כללית. 

"אין לנען מפעל, כמו שיש להרבה קיבוצים", אומרת לשומרים רעיה בן-אהרון, מנהלת הקהילה בקיבוץ. "הדבר היחיד שיש לנו לעבוד איתו זה הנדל"ן שלנו, מה נשים בו וכמה הוא יניב. זה מה יש. אבל זה נושא מאוד שנוי במחלוקת, הוא מעורר המון אמוציות, יש גם אלמנט של שכנים ומועצה אזורית. לשמחתי, כל השותפים היו בסוף קשובים מספיק. אני מאוד גאה בקיבוץ ובהחלטה שקיבל". מקרה דומה אירע גם במושב מסילות ציון שליד שער הגיא. אגודת המושב הגיעה להסכמות עם חברת ציון אנרגיה טבעית להקמת תחנת כוח במשבצת המושב, אולם לאחר התנגדות של תושבים במושבים ומהסביבה, המושב החליט להפסיק את ההתקשרות. 

החיזור של יזמים אחרי קיבוצים ומושבים היה גם בעבר, בעקבות החלטת ממשלה דומה שניתנה ב-2017. גם אז, הדבר עורר התנגדויות וסכסוכים בין יישובים שכנים. תחנת כוח שהצליחה לצלוח את המשוכות היא תחנת קסם, שותפות בין חברת מבטח שמיר לבין קיבוץ גבעת השלושה, על אדמות הקיבוץ הסמוך לראש העין. התחנה, שאמורה להתחיל לפעול ב-2029, אושרה על-אף מאבק ציבורי נרחב מצד תושבי ראש העין הסמוכה. 

"הכסף שכל משפחה בקיבוץ תרוויח - לא רלוונטי", אומר רוצקי מגבעת חיים מאוחד. "אנחנו מגדילים את הפנסיות קצת, דואגים לבעלי הצרכים המיוחדים, למוסדות החינוך, לליבה של הקיבוץ. אחר-כך מחלקים את הרווחים"

"הרי בסוף זה יתהפך על הקיבוצים"

בחזרה למאבק בקיבוצי גבעות חיים, ואל זווית נשכחת שעולה בקרב המתנגדים לתחנת הכוח: היחס לחקלאות. אותה חקלאות שבתנועה הקיבוצית מרימים על נס בשנים האחרונות מתוך תפיסת "התלם האחרון" - היכן שתעבור המחרשה שם יעבור קו הגבול - מושג שנשמע לא מעט בשיח הציבורי אחרי השבעה באוקטובר. "אני אומר את זה בצער, תחנות כוח זה הבוננזה החדשה בקיבוצים", כך גורם המקורב לתנועה הקיבוצית. "אני מאמין בהתיישבות החקלאית. הקיבוצים נלחמים מאוד חזק על סיפור הקרקע שלהם והקרקע החקלאית שלהם. אבל אם אנחנו נלחמים על קרקע חקלאית, בואו נקדש את החקלאות. הרי בסוף זה יתהפך על הקיבוצים. המדינה תגיד, אם זה היחס שלכם לקרקע החקלאית, למה שלא ניקח לכם אותה? למה שאאריך את הסכמי החכירה של המדינה מול הקיבוצים? לכן, אם רוצים להמשיך לקדש את הקרקע, אז בואו נמשיך לעבד אותה למטרות שלשמה היא נועדה".

רוצקי, מזכיר גבעת חיים מאוחד, מתקומם לנוכח הטענה: "זו אמירה שטותית. אין תוחלת לאמירה הזו, לא מעשית ולא עקרונית. 60 הדונם שעליהם תיבנה התחנה הם מתוך אלפי דונמים של חקלאות מעובדת. נקודה בים. אנחנו קנאים לשטחים החקלאיים. צריך גם לזכור שאם המדינה הייתה מחליטה שזה מקום מתאים, היא הייתה לוקחת לנו את השטח ומקימה בעצמה. לכל קיבוץ יש את שטחי התעסוקה שלו. באופן תיאורטי, אפשר היה להקים מיזם אחר בשטח שקרוב יותר לקיבוץ, שהוא לא חקלאי. מה זה משנה אם אני אעשה תחנת כוח פה או במקום אחר? אני פשוט מזיז את שטחי התעסוקה ממערב למזרח, מה זה משנה?".

כדי להבין את נקודת המבט של רוצקי, צריך לצלול מעט לעבר. באופן היסטורי, בקיבוצים, אך גם במושבים מסוימים, ייעודו שטחי קרקע לתעסוקה, מתוך הנחה שזה יעזור להם להתפרנס. בשנות השישים והשבעים בקיבוצים החלו מפעלים לקום על שטחי תעסוקה אלו הסמוכים יותר לבתי התושבים ("שטח המחנה"), תוך ניצול יתרון השותפות הכלכלית, דבר שלא היה במושבים. הבוסט הגדול הגיע באמצע שנות התשעים, בעקבות שורה של החלטות מיטיבות עם המגזר החקלאי, המוכרות כהחלטות "הבואינג" (717, 727, 737). החלטות אלו העניקו הטבות בתחום הבנייה למגורים וכתוצאה מכך קמו ההרחבות במושבים ובקיבוצים, ואפשרו גם הקמת מתחמי תעסוקה גדולים ופאוור-סנטרים על קרקעות חקלאיות של מושבים וקיבוצים שונים, כאשר מוכרים שבהם הם אזורי תעסוקה באיירפורט סיטי, ביקום ובשפיים. 

כל זה נעצר בעקבות עתירה של הקשת הדמוקרטית המזרחית והחברה להגנת הטבע, שהובילה לבג"ץ הקרקעות ב-2002. בית המשפט העליון עצר את ההנחות המפליגות (שליש או חצי מחיר) שקיבלו מושבים וקיבוצים במרכז הארץ, כאשר קנו את הקרקע מהמדינה. אולם העיקרון שלפיו אפשר להשתמש בקרקע לצרכים לא חקלאיים, נותר, והחלטות שקיבלה מועצת רשות מקרקעי ישראל לאחר הפסיקה, דווקא הסדירו את המצב הבעייתי שבו קרקע חקלאית הופכת לנדל"ן מניב. אמנם נקבע שמעתה קיבוצים ומושבים ירכשו קרקע במרכז הארץ במחיר מלא (91%), אך גם נקבע עקרון 60-80-120 לבניית מתחמים לתעסוקה. עקרון זה אומר שבמרכז הארץ יש לכל קיבוץ ומושב, שלא עשה זאת קודם לכן, 60 דונם לטובת פעילות עסקית - מרכז קניות, לוגיסטיקה, תעשייה וכו'. באזורים מרוחקים יותר - 80 דונם, ובפריפריה הרחוקה 120 דונם.

אמנם יש מושבים ובעיקר קיבוצים שניצלו את מכסת הקרקע שלהם, אבל יש כאלו שלא, כמו שני קיבוצי הגבעות - איחוד ומאוחד - שנחשבים אטרקטיביים ליזמים בתחום האנרגיה, לא רק בגלל המיקום שלהם. כעת, אמור כל קיבוץ "לתרום" 30 דונם למיזם, כך שישאר להם עוד למיזם נוסף אם ירצו בכך. עוד יצויין, כי גם אם המיזם יאושר על-ידי גבעת חיים מאוחד בלבד, שבו לפי הערכות התמיכה גבוהה יותר, עדיין אפשר יהיה להקים בו את תחנת הכוח. 

מקרה של מחסור בדונמים קיים לא רחוק משם בקיבוץ בחן, המנוהל גם הוא על ידי יעקב סיזל, המנהל העסקי של גבעת חיים איחוד. בחן היה במשא ומתן עם יזמים להקמת תחנת כוח, אלא שלקיבוץ חסרו 33 דונם שעליהם הוקם בעבר פארק אטרקציות בשם אוטופיה. בבחן פנו לשכניהם בקיבוץ מגל כדי שיתרמו את מכסת הקרקע החסרה, אך במגל סרבו, משום שביקשו להבטיח מראש שתהיה הסכמה למיזם מצד היישובים השכנים באזור.

"הם מחריבים את המרחב הכפרי וגורמים לנו לקרבות פנימיים", אומרת מיכאלי מלהבות חביבה. "המטרה של כל האירוע הוא לפרק את הקיבוצים. כשקיבוץ אחד מקבל החלטה שמיטיבה איתו כלכלית הוא שובר את השורות, וזו המטרה של הממשלה"

"חלפו הרבה שנים מאז בג"ץ הקרקעות"

איחוד הכוחות עם יזמים קורה לא רק בתחום אנרגיה, אלא גם בהקמת מרכזי קניות כדוגמת איקאה שבמושב אשתואל, ובהקמת מרכזים לוגיסטיים (מרלו"ג), תחום הפורח בעקבות העלייה בסחר האלקטרוני. בזכות כך, מושבים וקיבוצים הסמוכים לצירים ראשיים, קידמו כמה יוזמות משמעותית בשיתוף חברות גדולות ונהנו מעליית ערך הקרקע. "חלפו הרבה שנים מאז בג"ץ הקרקעות, ומאז התפיסה היא אחרת", אומר בכיר לשעבר במשרד ממשלתי, "המטוטלת הולכת לכיוון ההפוך, לטובת הקיבוצים והמושבים". 

לדברי אורי אילן, לשעבר יו"ר הוועדה המחוזית צפון ומנכ"ל עיריית צפת, "בעבר, בסוף שנות השבעים, הייתה מדיניות הגיונית לעזור לחקלאים להמשיך להיות חקלאים, אז נתנו להם להקים צימרים, לדוגמה. אבל היום המצב שונה לחלוטין, כי רוב-רובם של החברים במושבים ובקיבוצים לא עוסקים בחקלאות. השאלה האם המדינה רוצה ברצינות להגיד למושבים וקיבוצים - תנו לנו חזרה את הקרקע, או להמשיך לשחק את הבלוף הזה של הקרקעות. יש עדיין המון קרקעות חקלאות בחזקת מושבים וקיבוצים, ואי אפשר לדעת איזה החלטה מיטיבה כלכלית תתקבל לגבי האדמות האלו בעתיד". 

למרות כל זאת, נדמה שהמאבקים הנוכחיים על תחנות הכוח ממחישים שאחזקת הקרקעות העודפת על-ידי מושבים וקיבוצים עלולה לחזור לתושבים שלהם כסוג של בומרנג או להוות "גול עצמי". בהקשר זה, יש לציין את השינויים הדמוגרפיים שעברו על מושבים וקיבוצים ברחבי הארץ. בעשרים שנה האחרונות אלו מקומות פרבריים שצעירים, לרוב 'בנים ממשיכים' או כאלו שקנו בתים בהרחבות לאחר שבעבר עברו ועדת קבלה, מבקשים לחיות בהם בזכות איכות חיים שיש בפרברים. מבחינת אותם האנשים, יום אחד הם עלולים לקום בבוקר ולגלות שביישוב שלהם או ביישוב שכן, מישהו החליט להקים מיזם כלכלי לא רצוי. אם הם תושבי הרחבה של אותו היישוב, זה יהיה מטרד בלבד, בלי רווחים. אם הם חברי האגודה החקלאית, כלומר בעלי מניות בנכסים המשותפים, הם יהנו מהרווחים. אף שזה לא תמיד מהווה שיקול, כפי שהדגים המקרה בקיבוץ נען. 

במושב מסילת ציון, למשל, מקדמים כעת תוכנית להקמת מלון, כאשר זו מעוררת התנגדות בין חברי המושב ובקרב תושבי ההרחבה בשל פגיעה באופי השקט של הישוב ועומסי תחבורה שעלולים להיווצר. "אנו עדים לתופעה שחוזרת לסיפור של הקשת המזרחית - מדובר באדמות חקלאיות שלא משמשות לחקלאות", אומרת אורית לביא-נשיאל, תושבת מסילת ציון, אחת המתנגדות להקמת המלון. לדבריה, "המדינה מאפשרת ל'חקלאים' להסב את השימוש באדמות החקלאיות למטרות שהמדינה חפצה בהם, וחוסכת לעצמה את הצורך בהקצאת קרקעות לאותם מיזמים. בדרך זו, משאב ציבורי יקר ערך מאפשרת לקבוצה קטנה לעשות בוננזה. אגודות חקלאיות, יכולות ליזום כל מיני פרויקטים - תחנות כוח, מלון, מרכז לוגיסטי, בניגוד לרצונם של התושבים, תוך שינוי האופי הכפרי של היישובים, פגיעה באיכות הסביבה ובערכי טבע, שלא לדבר על מטרדים אחרים. זה נושא כלכלי-חברתי עקרוני הנוגע באופן ישיר גם לשאלות של צדק חלוקתי. ההשלכות ארוכת הטווח ראויות לדיון ציבורי עקרוני ולא למחטפים חסרי תום לב של גורמים אינטרסנטיים".

"בעבר הייתה מדיניות הגיונית לעזור לחקלאים להמשיך להיות חקלאים, אז נתנו להם להקים צימרים, לדוגמה. אבל היום המצב שונה לחלוטין, כי רוב-רובם של החברים במושבים ובקיבוצים לא עוסקים בחקלאות", אומר אורי אילן

"הממשלה מיטיבה עם היזמים, לא עם הקיבוצים"

פרדוקס נוסף שמרחף מעל, הוא שמי שמי שיזמה את החלטה 2282 המעודדת הקמת תחנת כוח במגזר החקלאי, היא ממשלת הליכוד - לא בדיוק מפלגה שחבריה תומכים בקיבוצים. אנשים שהיו מעורבים במהלכים בתוך הממשלה מסבירים זאת, בכך שלממשלה נוח שיש אדמות שהן לא בדיוק פרטיות, אבל גם לא בדיוק בבעלות הממשלה. מצד אחד, היא לא מבצעת מהלך שבו היא מבקשת להחזיר את האדמות לידי המדינה, אבל מצד שני באופן לא רשמי מבצעת הפרטה, לפחות על חלק מהאדמות. 

האנשים בממשלה מודים שבתוך סבך האינטרסים והקשיים, המצב הזה מאפשר לקדם מיזמים. "אפשר להגיד הרבה דברים על תחנת קסם (שתוקם על אדמות קיבוץ גבעת השלושה, הסמוך לראש העין - ש"ש), אבל לי אין ספק שאם זו הייתה יוזמה ממשלתית, היא לא הייתה יוצאת לדרך", אומר בכיר לשעבר במשרד כלכלי. "לגבי הקמת מיזמים כלכליים אחרים - זו שאלה. אני זוכר ויכוחים בין משרדי ממשלה לרשות מקרקעי ישראל. היינו אומרים להם, אם אתם חזקים, קחו להם (לקיבוצים ולמושבים - ש"ש) את הקרקע. אבל, בסוף אתה רוצה שמשהו יקום. אנרגיה סולארית, לדוגמה, זה דבר שחשוב שיהיה באחוזים גבוהים. במבחן התוצאה, יש מקומות שאתה יכול לקחת קרקע ויש כאלו שלא, ואתה עובד עם מי שיש". 

בכיר אחר לשעבר במשרד ממשלתי מצדד: "אין שאלה שהיום חטיבות הקרקע הגדולות, נמצאות במרחב הכפרי. ברגע שאתה הופך קיבוצים ומושבים לשותפים, אפשר לסיים את הפרויקט יותר בקלות". 

את חבר הכנסת לשעבר רם שפע, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, המתנגד להקמת תחנת הכוח בקיבוצו, אמירות כאלו מקוממות. לדבריו, אין כאן בכלל סיפור של ממשלת ליכוד המיטיבה עם הקיבוצים, אלא להפך. "יש כאן הפרטה מכוונת ומיועדת, כדי לגרום לזה שהטייקונים יצליחו לקנות אותנו בכסף. הממשלה מיטיבה עם היזמים, לא עם הקיבוצים. לא רק ששולחים את היזמים כדי לשכנע קיבוצים לוותר על הקרקע שלהם, אלא גם נותנים ליזמים לשכנע את המדינה איפה הכי כדאי להקים תחנות כוח, במקום שהמדינה תתכנן. המדינה ניסתה בעבר לקחת מיישובי המרחב הכפרי שטחים לטובת הקמת תשתיות וזה היה קשה, כי היישובים לא רוצים לחיות ליד תשתיות מזהמות. אז המדינה מצאה פטנט אחר - נגיד לטייקונים שיציעו כסף, וככה קיבוצים יסכימו לוותר על הזיקה שלהם לקרקע". 

"הם מחריבים את המרחב הכפרי וגורמים לנו לקרבות פנימיים", מוסיפה קרן מיכאלי, סגנית יו"ר המועצה האזורית מנשה וחברת קיבוץ להבות חביבה, שהייתה בין היוזמים של עתירה לבג"ץ נגד התחנה שיזמה המדינה ליד קיבוצה. "לדעתי המטרה של כל האירוע הזה הוא לפרק את הקיבוצים. כשקיבוץ אחד מקבל החלטה שמיטיבה איתו כלכלית הוא שובר את השורות, וזו המטרה של הממשלה - לשבור את הערבות ההדדית בין הקיבוצים. אין כאן שום רצון לצ'פר אף אחד, אלא לפרק ערכים של סולידריות וערבות הדדית". 

את המנהל העסקי סיזל, בעצמו בעל נחלה במושב אחר, זה לא מאוד משכנע. לתפיסתו, קיבוצים ומושבים לא עושים מספיק כדי לנצל את הזכויות שלהם בקרקע. "קשת מזרחית או לא קשת מזרחית, ועדות קבלה או לא ועדות קבלה - אותי זה לא מעניין", הוא אומר. "אני לא נכנס למי צודק או לא. לקיבוצים ומושבים יש זכויות שהם לא ניצלו אותן - וחבל, זה יכול היה לפרנס אותם יותר טוב. קיבוצים ומושבים לא צריכים לוותר על הזכויות שלהם בקרקע. אתה מכיר בן-אדם שיש לו זכויות בקרקע ויוותר עליהם? זה נכס של החברים. אנשים כאן לא מלאכים".