לאן נעלמו שוטרי התנועה מהכבישים? למה אין תוכנית לאומית למלחמה בתאונות הדרכים? למה אף גוף ממשלתי לא תפקד בימים, בשבועות ובחודשים מפרוץ המלחמה? מדוע פרויקטים לאומיים מתעכבים ולמה השירות הממשלתי איטי ומסורבל? כדי להבין את שורשי המשבר בשירות המדינה, פנינו לעובדי המדינה עצמם. רבים סירבו לדבר, אבל שישה מהם הסכימו, אחרי לא מעט לבטים וחששות, לחשוף מה קורה בפנים.

במשך שנים ניהלתי קשר מקצועי עם עשרות עובדי מדינה, גברים ונשים ממשרדים שונים, אנשי מקצוע מסורים במובן הקלאסי. מעולם לא שמעתי אותם מדברים כך. המונולוגים שתקראו כאן הם מפי אנשים שנכנסו לשירות הציבורי מתוך תחושת שליחות עמוקה. חלקם נשברו ועזבו לאחרונה. אחרים מודים שהם חושבים מדי יום אם הגיע הזמן לפרוש.

קל לצבוע אותם בצבעים פוליטיים, אך האמת פשוטה: אלה משרתי ציבור שמונעים מרצון לשרת את הציבור. הם מגינים עלינו מפני מפעלים מזהמים, מתכננים תחבורה ציבורית יעילה, מקדמים תשתיות לעשורים קדימה, מפתחים דיור בר השגה ועוד אין ספור תחומים קריטיים לחיים כאן. הם עבדו תחת ממשלות ושרים רבים, אך לטענתם ממשלה שכה ערערה את השירות הציבורי עוד לא הייתה כאן.

שש עדויות מספקות הצצה נדירה למערכת בשחיקה.

1. עובד בכיר במשרד ממשלתי

אני חי בתחושת כישלון מתמשכת

התקן בצוות שלי עומד על ארבעה עובדים, אבל כבר שלוש שנים אנחנו רק שניים. לפני שהגעתי לתפקיד הזה, ראש הצוות עבד לבד במשך כמה שנים. במקביל, המטלות רק הולכות וגדלות. המעטים שהגיעו למכרז ויתרו כשגילו את גובה השכר, וכך נאלצנו להוריד את רף הקבלה למינימום רק כדי לאייש את התקנים. אנשים לא רוצים לעבוד במגזר הציבורי. אני כבר שני עשורים במשרד, והמצב רק מחמיר. הדימוי הציבורי שלנו גרוע, ואני מרגיש שאני לא עומד בציפיות של ״הלקוחות״ שלנו.

אנשים פונים אליי בבקשות או תוכניות לאישור, אך עד שאני מגיע לטפל בהן לעיתים חולפים חודשים. בתחילת דרכי, עוד ניסיתי להסביר ש"פשוט אין מספיק כוח אדם" וזכיתי לביקורת מוצדקת. היום אני מתנצל מראש: "אתה צודק, פשוט לא הספקתי להגיע לזה". בעבר נהניתי מהעבודה, הרגשתי סיפוק ושליחות אמיתית. היום אני חי בתחושת כישלון מתמשכת, ואני הולך עם ההרגשה הזאת גם הביתה.

המצב דומה גם במשרדים אחרים. כולם מתמודדים עם מחסור חמור בכוח אדם וקושי לגייס עובדים חדשים. כדי להתמודד, החלו להעסיק יועצים חיצוניים. כך נוצר מצב שבו עובדי מדינה עוזבים, ואז חוזרים לעשות את אותה עבודה כיועצים חיצוניים, תמורת שכר גבוה יותר.

התוצאה מסוכנת: הידע המקצועי והארגוני הולך ונעלם. בעוד כמה שנים רבים מהוותיקים יפרשו, ואין דור ביניים שיקבל מהם את הידע. הכללים הנוקשים של נציבות שירות המדינה מחמירים את הבעיה: אי אפשר לפרסם מכרז למחליף כל עוד העובד המיועד לפרישה עדיין בתפקיד. וכך נוצר מצב אבסורדי שרק לאחר פרישתו מתחילים לחפש לו מחליף, זה יכול לקחת חודשים במקרה הטוב ועל חפיפה אין מה לדבר.

הסחבת הזאת בלתי נסבלת. במגזר הפרטי התהליך מהיר: מפרסמים מכרז, מראיינים, ותוך חודש העובד כבר נכנס לתפקיד. אצלנו, גם אחרי שלב הראיונות צריך למלא אינספור טפסים ולהתייצב במטה בירושלים, גם אם העבודה עצמה בנצרת, חיפה או באר שבע. התוצאה: אנשים פשוט לא באים. נוצר מצב שיש במשרד שכבה של ותיקים ושכבת צעירים שמתחלפים כל הזמן ואין שכבת ביניים.

עברתי שרים רבים במשרד. חלקם התעניינו יותר, אחרים ראו בתפקיד עונש, אבל לרוב הם לפחות לא הפריעו. בקדנציה הנוכחית התחושה היא שהשרים פועלים נגדנו. גם יכולת אנשי המקצוע לעמוד מול לחצים נשחקת. בישיבות ועדות מחוזיות אפשר לראות נציגי משרדים מתפתלים מול בעלי עניין. לפני 20 שנה קיבלתי מכתב מאזרח שהזדהה כחבר מפלגה; עניתי לו בבדיחות, "נעים מאוד. אני חבר באגד", וזה נגמר שם. היום, לפעמים, אני פשוט מפחד.

שרים רוצים להראות הישגים מידיים. אבל מדיניות ממשלתית דומה יותר לאונייה ענקית, אי אפשר לסובב את ההגה ולצפות שתסתובב מיד. זו מדיניות ארוכת טווח. אין מה לעשות. אז מתעסקים בדברים הפחות חשובים, כולל תקצוב בעודף, רק כדי להראות תוצאות ומזניחים את כל שאר הדברים.

2. בכירה במשרד הבריאות, 20 שנה במערכת

מתרחשת בריחה המונית

ב-20 השנים האחרונות המדינה עוברת תהליך מואץ ומבורך של התפתחות, אך אנחנו במשרד נותרנו בנחיתות מספרית. היקף העבודה, המטלות והדרישות רק הולכים וגדלים, בעוד שכוח האדם נשאר כפי שהיה. כך למשל, אתה עלול להידרש להשתתף בשלוש ישיבות קרדינליות של ועדות סטטוטוריות באותו יום: אחת פיזית בירושלים, השנייה בבאר שבע והשלישית בתל אביב. אתה צריך לג׳נגל בקצב מטורף אבל אין לך את הכלים הבסיסיים להתמודד עם האתגר, לא ברמת התנאים הפיזיים ולא במשאב כוח האדם.

אני מוצאת את עצמי מתחננת לאייש תפקידים קריטיים. התשובה שחוזרת על עצמה היא "יהיה בסדר, זה יגיע", אבל השנים חולפות ושום דבר לא קורה, העומס רק גדל. אפילו את תקן המזכירה שלי, שפרשה, לא איישו. אני לא עסק פרטי, ולא יכולה לנהל גם את תחום המזכירות. אני שייכת לאסכולה הישנה של עובדי ציבור שמחויבים לתפקיד ובעיקר לציבור. הגעתי מתוך תחושת שליחות, ובמשך שנים הרגשתי שאני מקבלת את התמיכה הבסיסית הנדרשת כדי ליישם את מטרות. עבדנו כמו מכונה משומנת, היינו יצרניים מאוד, ואלה היו פניו של השירות הציבורי.

לצערי, זה כבר לא כך. מתרחשת בריחה המונית: עובדים יוצאים לפנסיה, אך אין קליטה של כוח אדם חדש תחתם, והתוצאה ברורה - תהליכים נתקעים ואנחנו כבר לא מספקים שירות לציבור. אין תכנון קדימה, האדמיניסטרציה משותקת, הביורוקרטיה מכבידה על העובדים והשכר מבזה.

3. עובד בכיר לשעבר במשרד ממשלתי מרכזי

בתוך האימה שחוותה המדינה - התעסקתי בנושא שולי‍

כדי להבין למה פרשתי, צריך לחזור לאחר הצהריים של ה-7 באוקטובר. בתוך האימה שחוותה המדינה, מצאתי את עצמי בשיחת טלפון עם סמנכ"ל מאחד ממשרדי הממשלה. שנינו ניסינו למצוא פתרון לבעיה לא חירומית. אני זוכר את ההלם שלנו, שבין כל הדברים הקריטיים, דווקא בזה אנחנו נדרשים להתעסק. למשרד שלי יש תפקיד קריטי בחירום. אותו רגע, שבו ביודעין עסקתי בנושא שולי כל כך, היה עבורי אגרוף לפנים: הבנה שמאיש מקצוע דעתן וממלכתי, הפכתי לפקיד צייתן שממלא הוראות ונמנע מעימותים.

בימים שאחרי חשתי פער עצום: בחוץ החברה הישראלית התגלתה במיטבה - אנשים מתנדבים, מסייעים, מסכנים את עצמם למען אחרים, ואילו בין קירות משרדי הממשלה הכול נמשך כרגיל. הדבר שעניין יותר מכל את הנהלת המשרד היה איך נגיב במהירות לעיתונאים, ואיך נגלגל את האחריות על תגובות חסרות ואיטיות לגורמים אחרים. החלטות התקבלו, ומשאבים הוקצו, על סמך שיקולים פוליטיים צרים וקרים.

הבנו שאם נרצה לקדם שירותים לאזרחים מתוך קשב לצרכים האמיתיים, נצטרך לפעול כמעט במחתרת, מתחת לרדאר של השר והדובר, כדי שהמהלכים לא יהפכו ל"סחורה שיווקית" או לכלי לקידום מקורבים. הדיונים והמינויים איבדו כל יסוד מקצועי, והוחלפו בהחלטות שסותרות תוכניות שהוכחו אמפירית כהצלחות. רפורמות שבוססו על נתונים בוטלו כלאחר יד.

גם אחרי 7 באוקטובר נדרשה לי יותר משנה עד שעזבתי. ניסיתי לומר לעצמי ששינוי אפשר לעשות רק מבפנים, ושעדיף שאהיה שם, אולי אצליח לשים אצבע בסכר. אבל האמת הייתה שהישארותי סימנה עצימת עיניים. גם בדרגים בכירים כבר אי אפשר להשפיע. החלטות מתקבלות למרות עמדות של אנשי המקצוע, ולא על בסיסן.

במהלך שני עשורים מילאתי תפקידים שונים בכמה משרדי ממשלה. עברתי שרים ממפלגות שונות, בעלי אג'נדות שונות, חלקן רחוקות משלי, אך תמיד היה בסיס מקצועי. ההחלטות נבחנו מול מדיניות ברורה. בתקופה האחרונה הכול נבחן רק דרך השאלה איך זה תורם לי או לאנשים שלי או לפרסונה התקשורתית שלי.

מלבדי עזבו רבים. הגל הזה איפשר כניסת אנשים לא מקצועיים, תוך הורדת תנאי הסף. לתפקידים בכירים מונו אנשים חסרי ניסיון מתאים. פרקטיקה נוספת שהשתרשה היא מינוי "ממלאי מקום" ללא מכרז, אנשים שחיים תחת איום מתמיד לאבד את תפקידם, אם לא יעשו כרצון הבוסים.

זה לא רק סיפור צהוב על מינויים פוליטיים. מדובר באובדן בסיסי ידע, ניסיון והיכרות עם המערכת. באובדן יכולת ביצוע. יש לכך השלכות שנים קדימה. קשה מאד יהיה לשקם – את הידע המקצועי, את הרצון של אנשי מקצוע איכותיים להצטרך לשירות הציבורי, ואת אמון הציבור במי שאמור לשרת אותו.

4. בכיר לשעבר בשירות המדינה בתחום התכנון

השינוי הבולט ביותר הגיע עם הממשלה הנוכחית

התפקיד שלי היה בממשק עם שורה ארוכה של גורמים . הייתי מעורב בתכנון ובקבלת החלטות בפרויקטים גדולים בתחומי התשתיות, האנרגיה והתחבורה. אני מכיר את שירות המדינה על בוריו. לאורך השנים פגשתי עובדים מיותרים שהכבידו על המערכת, שבאו להיות "ראש קטן". לצידם פעלו אנשי מקצוע חדורי שליחות, שביקשו לשפר את השירות הציבורי, לקדם חדשנות ולבנות מערכות מתפקדות יותר. הם נתקלו בביורוקרטיה, אך נלחמו כדי להצעיד את המדינה קדימה. כל אחד עם האג'נדה שלו, לא כולם היו חברתיים, לא כולם היו כלכליים, לא כולם היו סביבתיים, לא כולם היו אנטי-סביבתיים, אבל גם כשהיו פערים בתפיסות עולם, היה שיח ענייני ומקצועי ובסוף הייתה מתקבלת החלטה שקולה.

נעשו לא מעט מהלכים חיוביים: הגברת שקיפות במכרזים, טיפול בכשלים כדי ללמוד מהם ולא כדי לטייח, ושיתוף פעולה מלא עם מבקר המדינה. מעבר מנהל התכנון למשרד האוצר, בתקופתו של משה כחלון, אפשר לפרק חסמים ומחסומים בין-משרדיים שהיו לפני כן. מסה קריטית של פרויקטים שהיו בתרדמת קודמו.

אבל מתישהו זה השתנה. לאט ובהדרגה, המערכת החלה להישאב לטלטלות הפוליטיות. ממשלות המעבר קטעו רצף של עשייה: שרים לא קידמו את התחומים עליהם היו אמונים, בעיות אמיתיות נדחקו הצידה.

לדוגמה, ישנו פורום חסמים לדיור, פורום של מקבלי החלטות עם מנכ״לי משרדי ממשלה ועוד, הוא לא מתכנס. קבינט הדיור לא מתכנס. כל הפורומים שהוקמו כדי לאפשר למנכ״לים לשבת ביחד, לגבש, לאשר, להסכים לקבל החלטות בהתאם להמלצות של הדרג המקצועי - כל הפורומים האלה לא מתפקדים. מנכ״לים לא מקיימים ישיבות עבודה בדרגים הגבוהים והפקידות יושבת עם עצמה.

השינוי הבולט ביותר הגיע עם הממשלה הנוכחית. תקופה של אדישות מוחלטת. איש המקצוע כבר לא מעניין. הסוגיות שהוא מעלה אינן נחשבות. הדיונים בכנסת הצטמצמו למינימום. בעבר, גם אם חברי התעניינו "למראית עין", היה מתקיים דיון ענייני שאליו הגיעו אנשי מקצוע עם נתונים ומצגות. בשלוש שנים האחרונות זה כמעט לא קורה. כשכבר מתקיים דיון, נציגי המשרדים אינם מגיעים, או שמגיע נציג מאוד שולי רק כדי לסמן וי על נוכחות, לא באמת מתכוננים, לא באים עם תשובות, ממלמלים משהו. אדישות טוטאלית. המשרדים בכלל לא טורחים לשלוח נציגים משמעותיים לדיון בכנסת. מפה זה מתחיל - מי אתם שניתן לכם דין וחשבון?

קולגות ותיקים ממשרדי התחבורה, האנרגיה, משרד השיכון ומשרד ראש הממשלה עזבו. מי שנותר עושה את המינימום. ממשלות נתניהו בעבר אמנם תעדפו את ציבור בוחריהן, אך פעלו גם למען כלל הציבור. ומתוך זה התקבלו הרבה מאוד החלטות לקדם תשתיות ופתרונות מגורים במגזר הערבי, לקדם נושאים סביבתיים, ועוד המון נושאים שלא קשורים לימין ושמאל שטופלו על ידי הממשלה. ואילו בממשלה הנוכחית, בשלוש וחצי השנים האחרונות, הנושאים האלה פשוט ירדו מסדר היום. הם לא מעניינים אף אחד. הם לא באג'נדה. אם הייתה תפיסה של ׳יש בעיות, בואו נפתור אותן", היום זה "אל תפריע לי עם הבעיות האלה."

אני לא מתיימר לפאר את ממשלות העבר, גם בהן הייתה הזנחה ממושכת, טעויות חמורות וניהול לא מתכלל שתרם למשבר הדיור ולפיגור בתחומים רבים. אבל בתוך המערכת היו אנשים שהרימו את הדגל הזה באופן אקטיבי, עשו את המחקרים, הציגו את הנתונים, חיפשו את הפתרונות הנכונים, זה היה נושא בעבודה.

כיום נדמה שנכנסו שרים שאינם מתעניינים בנעשה במשרדיהם. מונו מנכ"לים אדישים, והחל "ציד מכשפות" שנועד להחליש את הפקידות, לכופף, להתעלם, לפעול הפוך מהמלצות הדרג המקצועי – ובעיקר להיפטר ממנו. 

5. עובד במשרד להגנת הסביבה

הישיבה בוועדות הכנסת הפכה לגיהנום

שירות המדינה מצוי במשבר זה שנים, אבל תחת הממשלה הנוכחית עברנו בשנתיים האחרונות להתמוטטות מוחלטת. תמיד היו קשיים, לחצים פוליטיים ואפילו שחיתות, אך מנגנונים פנימיים שמרו על אנשי המקצוע – ההיררכיה, התקשיר הקוד האתי. היום המושגים האלה כמעט אינם קיימים. המנגנונים האלה שמרו על אנשי המקצוע שיוכלו לקבל את ההחלטות המקצועיות.

בעבר, מי שעמד על עמדתו מול השר ידע שהמחיר המקסימלי יהיה קיפאון בקידום. הכרתי בכירים שקיבלו החלטות מקצועיות בניגוד לדעת השר ולכן נותרו בתפקיד ממלא מקום ולא קודמו רשמית במשך עשר שנות כהונת השר. במצב הנוכחי מי שלא עושה את דעת השר לא נשאר בתפקיד אלא נפלט החוצה.

השרים כבר למדו את המנגנון כיצד להיפטר מעובד, נציבות שירות המדינה כבר לא חזקה ולא עובדת לפי הכללים שלה עצמה וגם המנגנונים הפנים משרדיים ששמרו עליך, ׳שומרי הסף׳ כמו היועצים המשפטיים במשרד, מנהלי משאבי אנוש, נשחקו, עזבו או הועזבו.

הממשלה הנוכחית באה לפרק. היא מתערבת עד לפרטים הקטנים ביותר, יורדת לחייהם של עובדים זוטרים ומונעת פרסום של חומרים מקצועיים. דוח שעליו עבדו במשך שנתיים יכול להיעלם רק כי השרה לא אוהבת את מסקנותיו. הכול צריך לעבור את אישורה. ברצותה - חומרים מקצועיים, דוחות או תוכניות לאומיות, דברים שכבר מוכנים - לא יראו אור, כי זה מתנגש עם אג'נדה פוליטית כלשהי או שזה סתם לא מעניין או אטרקטיבי עבורה.

תופעה נוספת היא "טרגוט פרסונלי": אם סמנכ"ל מחליט להטיל קנס על מפעל מזהם, ההחלטה נרשמת על שמו האישי ולא כפעולה של המשרד כולו. הפחד מחלחל – עובדים מתחילים לוותר, לבחור בקפידה את הקרבות שלהם, או פשוט נחלשים, חולים ופורשים ואומרים "המחיר הזה לא שווה לי".

במקביל התרחבה ״שיטת ממלאי המקום״: משרות בכירות מאוישות בידי אנשים זמניים שקל לכפוף, שנבחרים על בסיס נאמנות ולא על בסיס מקצועיות. מנכ״לים הם משרות אמון, ולרבים מדי אין בכלל מושג בתחום שעליו הם מופקדים אבל הדרגים הבכירים תחתיהם הם דרגים מקצועיים שגדלו בתוך משרד ועליהם צריכות ההחלטות להתבסס ואותם שוחקים.

העיוות והשחיקה המקצועית של שירות המדינה כל כך חריף שאפילו המנכ״לים פשוט מרימים ידיים ומתפטרים מיוזמתם. בכל השנים שלי בשירות המדינה לא ראיתי כל כך הרבה מנכ״לים מתפטרים מיוזמתם, במשרד להגנת הסביבה התפטרו שני מנכ״לים בתוך שנה וחצי, במשרד הכלכלה, המדע, החינוך ועוד.

לצד זאת פועל מנגנון נוסף - מניעת תקציבים. חשב המשרד, הכפוף לאוצר, יכול לתקוע תהליכים. בשנתיים האחרונות במשרד להגנת הסביבה כמעט בלתי אפשרי להוציא הזמנה. גם כשהליך הסתיים ונבחר ספק, החשבות תוקעת את זה. זה לא מקרי, זו שיטה. כספי קרן הניקיון, שנועדו למטרות סביבתיות, לא יוצאים, ובינתיים האוצר מקצץ בהם. כך מסכלים בפועל יוזמות מקצועיות ומנתבים את התקציב למקומות אחרים.

בתור עובד מקצועי זה פשוט שובר. אתה עובד שנה על מכרז ואחרי שנה החשב שולח אותך עשרה צעדים אחורה. הפוליטיקה – ימין או שמאל - לא מעניינת אותי. יש לי משימה ציבורית, לא פוליטית. כמו שאכפתי במגזר היהודי, כך עשיתי במגזר הערבי. אם השר חרדי – לא אמנע אכיפה במגזר החרדי.

אבל נגד הפקידות נבנה קמפיין, ולצערי חלקים בציבור נסחפים אחריו. הישיבה בוועדות הכנסת הפכה לגיהינום – מאוויר של כבוד והקשבה למקצועיות, עברנו להשתקות, הקנטות והכפשות. צריך לזכור: בלי הפקידות המושמצת, אף אחד אחר לא ישמור על האינטרס הציבורי. פעמים רבות "האינטרס הפוליטי" של השרים הוא בכלל אינטרס פרסונלי, המנוגד לאינטרס הציבורי. התוצאה של כל התהליכים האלה היא כרסום מתמשך במקצועיות ופגיעה אנושה במתן השירות לציבור. ראינו מה קרה לפני, תוך כדי ואחרי השבעה באוקטובר. אף מערכת ציבורית לא עבדה. המשרדים לא היו באירוע. ובכל זאת, בתוך השירות הציבורי עדיין פגשתי אנשים מקצוע ערכיים, שמונעים משליחות אמיתית. 

6. בכירה לשעבר בנציבות שירות המדינה

סביב חקירות נתניהו החלו לחלחל מסרים ברורים‍

אני עוסקת בתחום השחיתות הציבורית-שלטונית יותר משני עשורים, ורואה את ההידרדרות לנגד עיניי. עד לפני כעשור נוהלו חקירות נגד עוזרי שרים זוטרים שנחשדו בעבירות שנשמעות היום כמו בדיחה – למשל מינוי משרת אמון שלא לפי כללי התקשי״ר. חקירות שהיום אף אחד לא היה חושב אפילו לפתוח.

באותן שנים הייתה נכונות לחקור גם בכירים. חקירות נגעו ביועציו הקרובים ביותר לראש הממשלה אז, וגם בפרקליטים בכירים. זו הייתה התקופה שבה מערכת אכיפת החוק העמידה לדין את אולמרט והכניסה לכלא את ראשי ארגוני הפשיעה הגדולים. זכינו להערכה ולגב חזק, והצלחנו לקדם מהלכים משמעותיים. סביב חקירות נתניהו החלו לחלחל מסרים ברורים מלמעלה: לא לחקור בכירים. אנשי הנציבות מצאו עצמם עוסקים בעניינים שוליים, ובמקביל נאסר להביע דעה עצמאית וביקורתית כפי שהיה בעבר. נציבות שירות המדינה, שאמונה על המשמעת והאתיקה של מאות אלפי עובדים, משותקת כמעט לחלוטין. אגף המשמעת מנוטרל, תיקים מתיישנים ועבריינים נמלטים מדין.

לכך מצטרפת פוליטיזציה נרחבת בדרג הבכיר. מכרזים תפורים תמיד היו, אבל כיום השיקול הפוליטי הוא כמעט תמיד ראשון במעלה. זה מחלחל גם למנהלי הביניים, והתוצאה היא בחירה באנשים לא מתאימים.

נציבות שירות המדינה אמורה להיות ארגון מטה שאחראי על המשאב האנושי כולו – מהגיוס והקליטה ועד המשמעת והפרישה. נציבים בעבר ניסו להוביל רפורמות, אך הן נעשו בצעדים קטנים. בהיעדר רוטציה, עובדים יכולים להישאר באותו תפקיד עשרות שנים, מצב שמייצר קיפאון, חשיבה תבניתית ולעיתים גם שחיתות, כשהכוח המצטבר מול המפוקחים גדול מדי.

בעיה נוספת היא הקושי לפטר עובדים. הליכים משמעתיים מתארכים שנים, וגם מסלול הפיטורים בשל אי-התאמה מסורבל עד כמעט בלתי אפשרי. כך נתקעת המערכת עם עובדים שמזיקים לה, ולעתים אף מתנכלים לעובדים אחרים, מקרים שבעבר טופלו ביד קשה, וכיום כמעט אינם זוכים למענה. הנורמות שנקבעו בצמרת, ראש ממשלה שנאשם בקבלת מתנות ומציג זאת כלגיטימי, שר שישב בכלא ושב לשולחן הממשלה, חלחלו מטה. במציאות זו, אזהרות מניגודי עניינים או עבירות משמעת הפכו מגוחכות.