"בזמן ההתרעה הראשונה אני קמה מהמיטה, עוברת מהליכון לכיסא גלגלים, שמה שמיכה שלא יהיה לי קר ומחכה. כשיש כבר אזעקה, אני יוצאת עם הכיסא מהדירה אל הלובי, שמה ידיים על האוזניים ומחכה לבומים. אני לא סובלת בומים. פעמיים נפל טיל מאוד קרוב אלינו, התחלתי לרעוד ולבכות. הפסקתי לספור כמה אזעקות וכמה נפילות היו סביבי. כשאני רואה את השכנים יורדים למקלט ואני ממתינה בחדר המדרגות, עצוב לי. אני רוצה הגנה!".

את תחושת חוסר האונים הקשה הזאת מתארת טובית ליפקין, שבנוסף סובלת מפוסט טראומה שמקשה עליה את ההתמודדות עם האזעקות. היא בת 55 מפתח תקווה - מהערים המטווחות ביותר במלחמה עם 127 אזעקות (נכון ליום ב' השבוע) ומספר נפילות בשטחי העיר - מתגוררת בבניין משותף עם מקלט אליו יורדים השכנים, למעט מי שלא יכולים לצלוח את גרם המדרגות שמפריד בין מפלס המעלית לבין המרחב המוגן שיכול להציל את חייהם. 

לא רחוק משם, במושב טירת יהודה הסמוך לנתב"ג מתגוררת בבית ללא ממ"ד, מירב אביטן. היא בת 52, מתמודדת עם ניוון שרירים ומתניידת עם כיסא גלגלים חשמלי. "בשגרה לוקח לי כמעט עשר דקות לקום מהמיטה ולעבור לכיסא, כך שכשיש אזעקה אין בכלל טעם לקום, נותר לי רק להתפלל לאלוהים ולחכות שהזעם יעבור", היא מתארת. הממ"ד הקרוב אליה נמצא באחד הבתים הסמוכים, אלא שכמו במקרה של ליפקין, גם במקרה של אביטן גרם מדרגות חוצץ בינה לבין המרחב המוגן. "המרחב הציבורי הבטוח והנגיש נמצא במרחק תשע דקות הגעה עם אוטו, זה אומר שאין לי את הזמן להגיע לשם. להישאר ללון שם או לשהות למשך זמן ממושך זו גם לא אופציה, כי אני חייבת שירותים מותאמים ומיטה מותאמת". 

למציאות שהשתיים מתארות שותפים מאות אלפי ישראלים עם מוגבלויות וקשישים, שלא יכולים להגיע בזמן סביר למרחב מוגן. מותם הטרגי של בני הזוג ירון ואילנה משה, שנהרגו בשבוע שעבר כשטיל פגע בביתם ברמת גן, העלה את הנושא לסדר היום לכדי טווח קשב של כמה אזעקות, עד שנשכח בהמולת המלחמה. מה שמעורר את כעסה של אביטן גם כלפי גופי התקשורת: "מדי פעם יש אייטם, אבל אין לחץ ציבורי. אנחנו מרגישים שקופים, שלא סופרים אותנו, פשוט מפקירים אותנו".

אשר לבני הזוג משה ז"ל, ירון נאלץ להסתייע בהליכון והתנייד באיטיות, יחד עם אשתו אילנה הם נפגעו לפני שהגיעו למרחב המוגן. "הם היו במרחק צעדים ספורים מהממ"ד ופשוט לא הספיקו", אומר יובל וגנר יו"ר עמותת נגישות ישראל. "סקר מקיף שעשינו בשנה שעברה יחד עם הג'וינט, העלה ש-42% מאנשים עם מוגבלות וקשישים חיים ללא מיגון או ללא יכולת להגיע למיגון - 600 אלף איש ואישה. זה נתון שידוע שנים למשרדי הממשלה ולכנסת, אלא שלא נעשו פעילות יזומות ליצירת מוכנות ומיגון". 

לטענתו, אף גוף מדינתי לא עשה מיפוי צרכים של האוכלוסייה, מי מתוכה סובל ממוגבלות פיזית ולא יכול להתנייד, מי יכול להתנייד אבל סובל ממגבלות שמיעה או ראייה וכן הלאה. מיפוי בסיסי שכזה יכול היה לאפשר טיפול נכון יותר בשעת חירום. הכלי היחיד שישנו הוא מאגר "כספת נצורה" של הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה שעומד לרשות הרשויות המקומיות בחירום וכולל את רשימת מקבלי הגמלאות. על פי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, במאגר אין מידע על הסעיפים הרפואיים, תיאור וסוג הנכות שממנו סובל מקבל הגמלה. 

וגנר פנה עם תחילת המלחמה במכתב למשרדי הממשלה ולוועדות הכנסת הרלוונטיות ובו הציע תוכנית פעולה למתן מענה מיידי דחוף, כמו גם תוכנית לטווח הבינוני והארוך. לדבריו, התוכנית כוללת פתרונות ישימים, בהם פינוי מיידי של כ-2,000 משפחות בקו האש, לצד צעדים ארוכי טווח להנגשת מרחבים מוגנים במסגרת התחדשות עירונית ותוספת חדרי מלון נגישים וממוגנים. 

לשומרים הוא מספר כי אף אחד אפילו לא חזר אליו. "מנכ"ל משרד הרווחה אמר בשבוע שעבר בכנסת שאין להם מנדט לפינוי אוכלוסייה, למעט אנשים שחיים במסגרות של משרד הרווחה. מה עושים אנשים שלא במסגרות? המשרד לשוויון חברתי בכלל נעלם, אנחנו לא יודעים מה הוא עושה, לא בלופ בכלל". 

יו"ר נגישות לישראל פנה עם תחילת המלחמה במכתב למשרדי הממשלה ולוועדות הכנסת הרלוונטיות ובו הציע תוכנית פעולה למתן מענה מיידי דחוף, כמו גם תוכנית לטווח הבינוני והארוך. לשומרים הוא מספר כי אף אחד אפילו לא חזר אליו

"אם הייתי בבית הייתי נפגעת"

וגנר, טייס קרב שנפצע בהתרסקות המסוק שלו בטיסת אימון (1987) ומאז הפך למשותק, עומד על הפער העצום בין יכולות התקיפה המרשימות של חיל האוויר בלב איראן, ובין מחדל המיגון בעורף. "לצד המלחמתי המדינה התארגנה היטב, אבל בצד של להכין את העורף לא עשו כלום", הוא אומר. "שנים שאני כותב לוועדת החוץ והביטחון, לוועדת הרווחה. שנים של מכתבים ולא עשו כלום והנה עכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו במצוקה אדירה. כמות גדולה של אנשים חיים בפחד מוות, חסרי אונים, בחרדות ובטראומה, אין להם מה לעשות, רק להתפלל". 

תפילות כנראה שלא היו מסייעות למירב אביטן, שמשמשת מנכ"לית מיזם ״שווים בהרצאה״ שמייצג מרצים עם מוגבלות, לו הייתה נמצאת בביתה בטירת יהודה, כאשר פצצת מצרר נפלה בסמוך אליו. למזלה היה לה לאן לעבור. היא עזבה כמה ימים קודם לכן ועברה ללהבים, לגור עם הוריה, שם יש ממ"ד מונגש. הבית שלה, היא מתארת, ספג נזקים רבים מההדף: "החלונות התנפצו, הטיח נפל וחפצים עפו. אם הייתי בבית הייתי נפגעת". 

״אני אדם חזק, אופטימי, אני לא אתן לזה לשבור אותי", היא מבהירה, "אבל אני כועסת. המדינה יודעת כבר שנים שיש אנשים שלא יכולים להגן על עצמם. במערכה הקודמת עם איראן רכזת הקהילה במושב הביאה אלי את אנשי פיקוד העורף, ראו שאין לי שום מיגון והלכו. לא הציעו פתרון. יש המון אנשים כמוני, שאין להם משפחה ואף אחד לא דואג להם, לא יודע מה קורה איתם. היה למדינה מספיק זמן להיערך לזה ולא עשו את זה".  

"המרחב הציבורי הבטוח והנגיש נמצא במרחק תשע דקות הגעה עם אוטו, זה אומר שאין לי את הזמן להגיע לשם. להישאר ללון שם או לשהות למשך זמן ממושך זו גם לא אופציה, כי אני חייבת שירותים מותאמים ומיטה מותאמת"

וגנר מציין שלמעט משרד הרווחה שפתח מועדוניות ובתי ספר ממוגנים לשהיית לילה (ב-16 רשויות מקומיות), אין התארגנות ממשלתית כלשהי, כאשר לדבריו, "גם הפרויקט הזה לא עובד עבור הנכים הקשים שזקוקים למיטות מיוחדות". 

אל הוואקום שמותירה המדינה, מנסה עמותת נגישות ישראל להיכנס באמצעות כספי תרומות ופעילות מתנדבים במיזם "האפוד הסגול" (הצבע הסגול מקובל במאבקים ברחבי העולם לקידום מודעות לצרכים של אנשים עם מוגבלויות). מדובר בפרויקט הכולל חמ"ל ומוקד טלפוני, כזה שפונה ישירות לאנשים עם מוגבלויות ומנסה לפנותם לבתי מלון. "אם אלה נכויות קשות ללא עורף חברתי ויכולת להסתדר לבד, אנחנו מוצאים מלון נגיש עם מיגון. קיבלנו תרומה של שני רכבים עם מעלון ועם המתנדבים ואנחנו מפנים את המשפחה למלון". 

"אנחנו לא מקבלים סיוע מהמדינה, כל הדבר הזה ממומן על ידי תרומות. לא היה לנו תקציב לזה, אבל ישר נתנו מענה וגייסנו כסף תוך כדי - אבל הביקוש כל כך גדול שבתוך ימים נאלץ לסגור את המיזם כי נגמר הכסף"

וגנר מציין כי כמות האנשים שרוצים להתפנות גדולה מהיצע חדרי המלון עם חדרים נגשים. "גם בעניין הזה, אנחנו מנסים כבר שנים להוביל מהלך עם משרד התיירות והתאחדות המלונות, שעכשיו מתקדם, שלמלונות יהיו 10-15 חדרים חדרים נגישים בשגרה, ובחירום ניתן יהיה להכניס הרבה יותר אנשים למרחב מוגן". 

לדבריו, מבדיקה שעשתה העמותה, ניתן כיום למצוא כ-2,000 חדרים מותאמים לאנשים עם מוגבלויות ולפיכך ניתן לפנות מספר זהה של אנשים המצויים בקו האש. "אם מכל מיני סיבות המדינה לא רוצה או לא יכולה לתת מענה לכולם, לפחות בואו תעזרו לנגישות ישראל במימון השהייה בחדרי המלון", הוא אומר.  

כאמור, כל פעילות המיזם במהלך המלחמה, לרבות פינוי לבתי מלון, התקנה של אביזרי בטיחות, הנגשה של מקלטים, בקשות סיוע במשלוחים, סיוע והדרכה לרשויות המקומיות וכו׳ - נעשית בהתנדבות ומכספי תרומות. "אנחנו לא מקבלים סיוע מהמדינה, כל הדבר הזה ממומן על ידי תרומות של פדרציות יהודיות בארה"ב ותורמים ישראליים. לא היה לנו תקציב לזה, אבל ישר נתנו מענה וגייסנו כסף תוך כדי - אבל הביקוש כל כך גדול שבתוך ימים נאלץ לסגור את המיזם כי נגמר הכסף", הוא מזהיר. 

וגנר עומד על אבסורד נוסף. "האפוד הסגול" הוא מיזם שהתחיל בכלל במלחמת אוקראינה-רוסיה, כאשר "ממשלת אוקראינה בחרה בנגישות ישראל הקטנה ופנתה אלינו כי לסייע להכשיר מתנדבים לחילוץ אנשים עם מוגבלויות. באופן הזה הוצאנו 4,000 משפחות עם מוגבלות מחוץ לגבולות המדינה וסייענו לעוד עשרת אלפים משפחות שלא רצו להתפנות". לדבריו, ממשלת אוקראינה העניקה לעמותה מישראל מיליון דולרים לצורך המשימה. אולם כעת "האפוד הסגול" עלול להיסגר - וזאת בהיעדר תמיכה מצד ממשלת ישראל.  

‍

לקריאה דחופה לתרומות שפתחה עמותת נגישות לישראל למיזם "האפוד הסגול": הקליקו על הקישור