מאז פרוץ המלחמה בשבעה באוקטובר, החלטות חירום ביטחוניות שהתקבלו בישראל שינו בן לילה את חייהם של עשרות אלפי פועלים פלסטינים מהגדה המערבית. ביטול כמעט מוחלט של היתרי עבודה וכניסה לישראל לא רק ניתק מקור פרנסה מרכזי, אלא יצר מערכת כלכלית מקבילה, לא חוקית ועתירת סיכונים, שבמרכזה העברת כספים במזומן, עמלות כבדות ופחד יומיומי ממעצר.

לפני המלחמה עבדו בישראל ברישיון כ-104 אלף פלסטינים, ועוד 42 אלף באזור יהודה ושומרון. הם עסקו בעיקר בענפי הבנייה, השיפוצים והחקלאות. העבודה בישראל היוותה עבור רבים מהם מקור ההכנסה העיקרי ולעתים היחיד. המשכורות הועברו דרך המערכת הבנקאית, אך ברובן במזומן, והכסף הגיע למשפחות בגדה באופן מסודר. כיום ישנם 8,000 רישיונות עבודה בישראל בלבד, ו-34 אלף רישיונות תעסוקה באזור יהודה ושומרון.

במקביל, הכלכלה בגדה המערבית נקלעה למשבר חריף. מקומות עבודה נסגרו, תנועת הסחורות הוגבלה, והאבטלה זינקה. "בגדה אין כסף. אין עבודה. אי אפשר להרוויח שם כמעט כלום", אומר לשומרים פועל שיפוצים פלסטיני בשנות ה-40 לחייו, נשוי ואב לילדים, שמסתתר כיום בכפר ערבי בצפון הארץ. "אין איך לפרנס משפחה, אין איך להשיג אוכל לילדים. אנשים חיים מחובות, מהלוואות, מעזרה של קרובים".

אותו פועל עבד בישראל שנים לפני המלחמה, עם כל האישורים הנדרשים. "עבדנו בפרויקטים גדולים, גם בערים גדולות, לא רק בעבודות קטנות. החיים היו קשים, אבל הייתה יציבות. היה ברור מה מותר ומה אסור, הייתה פרנסה". לדבריו, השינוי היה מיידי וחד. "ביום אחד, בלי הכנה ובלי פתרון חלופי, כולנו הפכנו לבלתי חוקיים. מי שהיה עם היתר – איבד אותו. מי שעבד בצורה מסודרת – מצא את עצמו מחוץ לחוק".

"החיים היו קשים, אבל הייתה יציבות. היה ברור מה מותר ומה אסור, הייתה פרנסה. ביום אחד, בלי הכנה ובלי פתרון חלופי, כולנו הפכנו לבלתי חוקיים. מי שהיה עם היתר – איבד אותו. מי שעבד בצורה מסודרת – מצא את עצמו מחוץ לחוק"

"הייתי חייב להישאר בישראל, גם אם זה אומר לחיות בפחד"

עבורו, כמו עבור רבים אחרים, חזרה לגדה לא הייתה אופציה. "לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב להישאר בישראל, גם אם זה אומר לחיות בפחד". הפחד הזה מלווה אותו ביומיום – מהמשטרה, ממעצר, מאובדן מקור הפרנסה היחיד שנותר. "אפילו כשאנחנו הולכים לקנות לחם, ואם פוגשים שוטרים בקופה – אנחנו מתים מפחד", הוא אומר.

פעם בחודש, לפעמים פעם בחודשיים, הוא מעביר כסף למשפחתו ולהוריו בגדה. "אין דרך חוקית לעשות את זה. אין בנק. אין העברה מסודרת. הדרך היחידה שנותרה היא לשלם לאנשים שמתעסקים בהעברות מזומנים לגדה". לדבריו, מדובר במתווכים שזהו עסקם. "אם אני מעביר 5,000 שקלים, שזה בערך מה שנשאר לנו אחרי חודש עבודה בישראל, אחרי כל ההוצאות, הם יכולים לקחת 500 שקלים. לפעמים אפילו יותר. עשרה אחוזים".

העמלה הזו, הוא מדגיש, אינה שולית. "בשבילנו זה הרבה כסף זה כסף שיכול להיות לאוכל, שכר לימוד, תרופות. אבל אין ברירה. מי שלא משלם – הכסף לא מגיע". לדבריו, המתווכים אינם פועלים עבור פועל אחד בלבד. "הם אוספים כסף ממספר פועלים יחד, עושים העברה אחת גדולה. בעסקה אחת הם יכולים להרוויח גם 4,000 או 5,000 שקלים רק מעמלות. זה שוק שלם שנוצר מהמצב הזה״.

עדות נוספת מגיעה מא', עובד גבס בשנות ה-30 לחייו. "אנחנו עובדים לפי יומית, לא בקבלנות", הוא מסביר. "אין לנו היתרים אני לא מרשה לעצמי לקחת בית בקבלנות, כי אם יום אחד המשטרה תגיע ותיקחו אותנו, בעל הבית יפסיד כסף גדול. אני לא מוכן להכניס אנשים לצרות בגללי״.

לדבריו, העבודה ביומית נחשבת בטוחה יותר. "וגם יש לזה יתרון – כשמישהו מהמשפחה צריך כסף, אפשר להעביר מיד, בלי להתחייב לפרויקט ארוך". השכר, עם זאת, נמוך יחסית: 600 שקל ליום עבורו, 400 עבור העובד שלו. "אנחנו עובדים משעה שבע בבוקר עד חמש בערב. עבודה קשה, פיזית. אין ימי מחלה, אין ביטוח, אין כלום״.

גם א' מתאר מערכת של העברות כספים לא רשמיות. "בדרך כלל אני מעביר כסף דרך קרוב משפחה שיש לו היתר והוא בעל עסק. ככה זה עובר יותר בקלות. לפעמים זה דרך אנשים אחרים שגם הם גוזרים עמלה". פעם אחת, לדבריו, נאלץ להעביר סכום גדול במיוחד, כ-60 או 70 אלף שקל. "העברתי את זה דרך מישהו כזה. הוא גזר עמלה גדולה מאוד, אבל לא הייתה לי ברירה״.

במקרה הזה נקטו אמצעי זהירות יוצאי דופן. "שמנו את הכסף במעטפה של עורכת דין, עם חתימה שלה. הרעיון היה שאם המעביר ייעצר בדרך, החיילים או השוטרים לא יפתחו את המעטפה, כי בשביל זה צריך צו של בית משפט. זה לא תמיד עובד, אבל זה הסיכון שלוקחים".

המתווכים לא פועלים עבור פועל אחד בלבד. "הם אוספים כסף ממספר פועלים יחד, עושים העברה אחת גדולה. בעסקה אחת הם יכולים להרוויח גם 4,000 או 5,000 שקלים רק מעמלות. זה שוק שלם שנוצר מהמצב הזה״

השיטה: העברת מזומן לשטחים דרך מתווכים

כך פועלת מערכת מקבילה להעברת כספים: רשת לא רשמית של מתווכים, נהגים, קרובי משפחה ובעלי עסקים, שחלקה נשענת על מנגנון ה"חוואלה", שיטה עתיקה להעברת כסף ללא בנקים וללא רישום, וחלקה על שליחים ומעטפות מזומן. לצד זאת יש גם פועלים שחוזרים זמנית לגדה ומעבירים כסף עבור אחרים, אזרחים ישראלים שנכנסים לגדה ולעתים אף חברות משלוחים.

בשיחה שערכנו עם נציג חברת משלוחים שמבצעת משלוחים מהגדה לישראל ולהיפך, ועובדת עם מאות עסקים ואנשים פרטיים. לשאלה האם החברה מעבירה גם כסף מזומן לגדה, השיב הנציג בחיוב. לדבריו, העמלה על העברת 10,000 שקלים עומדת על 300 שקלים, ונדרש צילום תעודות זהות של השולח והמקבל.

בהיעדר נתונים רשמיים, קשה לאמוד את היקף הכספים העוברים כך. עם זאת, על בסיס עדויות הפועלים והמתווכים, ניתן להעריך כי מדובר בעשרות מיליוני שקלים מדי חודש, סכומים שעוברים מחוץ למערכת הבנקאית בעמלות של 5%-10%.

על פי החוק הישראלי, שהייה בישראל ללא היתר היא עבירה פלילית, וכך גם העסקת שוהים בלתי חוקיים, הסעתם או סיוע להם. העברת כספים מחוץ למערכת הבנקאית עלולה, בנסיבות מסוימות, להיחשב עבירה של הלבנת הון. בפועל, עם זאת, מתקיים אזור אפור: אכיפה חלקית, העלמת עין במקרים מסוימים, והבנה שבמציאות שנוצרה, ללא פתרון כלכלי חלופי, התופעה אינה ניתנת למיגור באמצעים פליליים בלבד.

כך, בין מדיניות ביטחונית גורפת, קריסה כלכלית בגדה ואכיפה חלקית בישראל, נוצר מנגנון מקביל – לא חוקי, אך מתפקד – שמאפשר לפועלים לשרוד ולמשפחותיהם לקבל כסף, במחיר של פחד מתמיד, עמלות כבדות ושוק שחור שצמח בחסות המשבר.

ממתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) נמסר: "מדיניות הכנסת הפועלים הפלסטינים משטחי יהודה ושומרון לישראל, כמו גם היקף רישיונות התעסוקה המאושרים, נקבעים בהתאם להערכת המצב ובכפוף להנחיית הדרג המדיני".

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים‍