74 אלף שקלים. זה הסכום שדרשה עיריית ירושלים ב-2024 ממשפחתה של סחר א-טוויל, תושבת מחנה הפליטים שועפאט שבמזרח ירושלים, בגין חובות ארנונה שנצברו במשך עשור. העירייה עיקלה את חשבון הבנק של בעלה וגבתה ממנו עשרות אלפי שקלים. המשפחה נאלצה להיעזר בעורך דין כדי לפרוס את יתרת החוב לתשלומים, שכעת נוגסים בתקציב המחיה של בני הזוג ושלושת ילדיהם.

משפחתה של אמאל מוחמד, תושבת אחרת במחנה, משלמת 610 שקלים בחודש מקצבת אמה הקשישה לכיסוי חוב ארנונה של כ-42 אלף שקל, לאחר שחשבון הבנק של אמה עוקל. גם אימאן תרתיר, עקרת בית, חייבת לעיריית ירושלים כ-16 אלף שקל אחרי שהגיעה להסדר תשלומים עבור חוב ארנונה ישן. לפי עדויות תושבים וארגוני זכויות אדם, עשרות משפחות במחנה שועפאט נדרשות לשלם עשרות אלפי שקלים בחובות ארנונה, עבור שנים שבהן העירייה כמעט שלא סיפקה למחנה שירותים. זאת למרות שבמהלך אותן שנים הוקפאו דרישות התשלום לפי בקשת התושבים.

החוב הצטבר בזמן שהשירותים נשארו בחוץ 

מחנה הפליטים שועפאט הוקם ב-1965 בידי אונר"א, לבקשת ירדן, עבור כ-500 משפחות פליטים מהעיר העתיקה. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) סיפחה ישראל את שטחו לתחום שיפוטה של ירושלים. עשרות שנים לאחר מכן ניתקה גדר ההפרדה את המחנה משאר העיר, אך הוא נותר בתחום שיפוטה של העירייה.

במשך עשרות שנים נשענו תושביו של המחנה במידה רבה על אונר״א לצורכיהם הבסיסיים: הסוכנות הפעילה בתי ספר ומרפאה, פינתה אשפה ותחזקה את רשתות הביוב והניקוז. ב-2018 הכריזה עיריית ירושלים על כניסת עובדי ניקיון מטעמה למחנה לראשונה. ראש העיר דאז, ניר ברקת, הציג את המהלך כשלב ראשון בתוכנית להוצאת אונר״א מירושלים, והבטיח שבהמשך תספק העירייה, בשיתוף הממשלה, גם שירותי חינוך, בריאות ורווחה.

ארבע שנים לאחר מכן, דוח אונר״א הגדיר את שירותי העירייה במחנה כ״מצומצמים ביותר״. סגירת מוסדות אונר"א במחנה באה בעקבות שני חוקים שאישרה הכנסת ב-2024, על רקע טענות ישראל לקשרים בין הסוכנות לחמאס ולמעורבות עובדים שלה במתקפת 7 באוקטובר. החוקים אסרו על פעילות אונר״א בשטח ישראל ועל מגע בין רשויות המדינה לסוכנות, וחלו גם במזרח ירושלים.

האיסורים נכנסו לתוקף בתחילת 2025, ובהמשך נאכפו גם במחנה: במאי 2025 סגרו הרשויות הישראליות את שלושת בתי הספר של אונר״א בשועפאט, וב-2026 נסגר גם המרכז הרפואי במחנה.

המצב הייחודי של המחנה ניכר גם בשירותי המים והביוב. תאגיד "הגיחון", האחראי לשירותים אלה בירושלים, מסר ל"וסלא" כי הוא מספק מים עד לכניסה למחנה, וכי סילוק השפכים נעשה באמצעות קו ביוב הנמצא מחוץ לשטחו. באשר לרשתות אספקת המים בתוך המחנה, התאגיד מדגיש כי הן מעולם לא היו באחריותו וגם כיום אינן באחריותו, וכי לאורך השנים סיפקה אונר״א את השירותים האלה. עוד נמסר שהתאגיד מסייע לעתים בבעיות ביוב, אך לשיטתו אין בכך משום הכרה באחריותו לתשתיות.

גם בעבר, היעדרם הכמעט מוחלט של שירותים עירוניים במחנה שועפאט לא מנע ממחלקת הגבייה בעירייה לשלוח לחלק מהתושבים דרישות לתשלום ארנונה, אך בפועל הדרישות הוקפאו. סחר א־טוויל מספרת: "בעלי קיבל הודעות על ארנונה מאז 2004. הוא פנה לעירייה בכל שנה, ובכל פעם התיק נסגר". הצגת אישור מגורים במחנה מהמוכתר אפשרה לתושבים לבטל זמנית דרישות תשלום מהעירייה. אלא שמה שנתפס בעיני התושבים כסגירת התיק לא בהכרח היה סימן לכך שהחוב נמחק.

העירייה הקפיאה את החובות - התושבים חשבו שהם מבוטלים

בשנים האחרונות שינתה העירייה את מדיניותה והחלה לגבות חובות עבר מוקפאים. "הליכי העיקול היו מתבטלים, אבל החובות נשארו רשומים ומוקפאים. היום העירייה דורשת מתושבים לשלם ארנונה עבור שבע שנים קודמות", אומר ראמי סאלח, מנהל מרכז ירושלים לזכויות אדם. לדבריו, המרכז טיפל במקרה שבו הגיעה דרישת התשלום לכ-154 אלף שקל.

דרישות התשלום מכבידות על תושבים שמצבם הכלכלי רעוע ממילא. במחנה שועפאט מתגוררים כ-24 אלף בני אדם. לפי מפת הדירוג של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2021, אזור המחנה נכלל באשכול החברתי-כלכלי הראשון, הנמוך ביותר מבין עשרה.

"הליכי העיקול היו מתבטלים, אבל החובות נשארו רשומים ומוקפאים. היום העירייה דורשת מתושבים לשלם ארנונה עבור שבע שנים קודמות"

לפי ארגוני סיוע ונציגי התושבים, העירייה עברה מתחילת 2026 למדיניות גבייה שיטתית, עם כ-100 דרישות תשלום שנשלחו לאחרונה – חלקן על חובות לפני כ-20 שנה, בתוספת ריבית וקנסות. "מה שקורה מאז תחילת 2026 נראה כמו מעבר למדיניות גבייה חדשה ושיטתית, אומר שאהר עלקם, חבר הוועדה העממית במחנה.

עבור המשפחות, דרישות התשלום הללו מובילות לעיקולי בנקים ולניכויים ממשכורות ופנסיות, פוגעים ביכולתן לממן את צורכי היומיום ומותירים אותן תחת נטל של חובות שהצטברו במשך שנים.

עלויות המחייה הנמוכות במחנה הפכו אותו למפלט עבור ירושלמים שמתקשים כלכלית. סקר שערך מכון ירושלים למחקרי מדיניות בסוף 2022 ובתחילת 2023 מספק תמונה ברורה יותר של הלחצים הכלכליים בשכונות שמעבר לגדר, ובהן המחנה וסביבתו וכפר עקב: רק רבע מהמשיבים דיווחו שמשפחותיהם מצליחות לכסות את ההוצאות החיוניות ללא קושי.

לפי הסקר, כ-70% מהמשפחות מתקשות או אינן מצליחות לכסות את הוצאותיהן. כמו כן, קיים פער תעסוקתי חד בין גברים (91%, בעיקר בעבודות כפיים ושירותים) לנשים (24%).  בהקשר הרחב יותר, כ-60% מהתושבים הערבים בירושלים חיו מתחת לקו העוני ב-2024 — נתון המתייחס לכלל האוכלוסייה הערבית בעיר, ולא למחנה לבדו.

למה חלק מקבלים דרישות תשלום וחלק לא?

לצד היעדר השירותים העירוניים, מעדויות התושבים עולה שגם דרישות התשלום נשלחות באופן שנראה בררני ובלתי מובן. סחר א-טוויל אומרת כי למיטב ידיעתה, משפחתה היא היחידה בבניין בן שבע קומות שקיבלה דרישות תשלום עבור שנים קודמות. אמאל מוחמד עלי מתגוררת עם אמה בבניין שבו גרים גם אחיה הנשואים, אך לדבריה, ככל הידוע לה, רק משפחתה משלמת ארנונה. העדויות מעלות שאלות לגבי הקריטריונים לגבייה, הפוסחת על דירות מסוימות ומתמקדת באחרות.

מעיריית ירושלים נמסר כי היא נוקטת מדיניות אחידה בגביית ארנונה ובמתן שירותים בכל רחבי העיר, ללא תלות במיקום הגיאוגרפי. לדבריה, סיווג הנכסים, תעריפי הארנונה והליכי הגבייה נקבעים בהתאם לחוקים ולתקנות החלים על כלל תושבי ירושלים. כאשר נסיבות ביטחוניות או שיקולי בטיחות מגבילים את העבודה בשטח, מדידות הנכסים והליכי האכיפה מתבצעים בהתאם להנחיות גורמי הביטחון.

בתגובה לא נמסר הסבר לשינוי בגביית חובות הארנונה, ולא ניתן פירוט של השירותים שסיפקה העירייה בשנים שאליהן מתייחסות דרישות התשלום. בין הצהרות העירייה לבין עדויות התושבים על היעדרותה במשך שנים, נותרות משפחות במחנה עם החובה לשלם כעת את חובות העבר.

‍

רחמה עלי היא כתבת באתר וסלא (פורטל כלכלה ועסקים בערבית)