לקראת הבחירות שב ועולה הדיון על שילוב צעירים ערבים בשירות אזרחי. הפעם הדיון לא מגיע רק מצד מפלגות יהודיות הדורשות ״שוויון בנטל״, אלא גם מתוך ההנהגה הערבית. יו״ר רע״ם, מנסור עבאס, הצהיר בחודשים האחרונים כמה פעמים כי הוא תומך ביצירת מסלול שירות אזרחי לצעירים ערבים – ועורר מחדש מחלוקת שמעולם לא נעלמה לחלוטין.

מנתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה כי בסוף 2024 שירתו כ-5,900 לא-יהודים בשירות השירות הלאומי-אזרחי (מתוך כ-20 אלף מתנדבים). הנתונים חושפים פערים ניכרים: בקרב בוגרי החינוך הערבי שיעור המתנדבות עמד על 9.7%, לעומת 1.6% בלבד בקרב הגברים. שיעורי ההתנדבות של צעירות בחינוך הדרוזי והבדואי היו גבוהים בהרבה.

השירות הלאומי-אזרחי הוא מסגרת התנדבותית למי שלא נקראו לצה"ל או פטורים ממנו. השירות נמשך שנה עד שנתיים, ובהיקף ממוצע של 40 שעות בשבוע. המתנדבים משובצים בבתי ספר, בבתי חולים, בשירותי רווחה, ברשויות מקומיות, במשרדי ממשלה ולעיתים גם במסגרות של ביטחון פנים. בתמורה הם מקבלים דמי קיום חודשיים, הכשרות, מענק שחרור ופיקדון אישי. רשות השירות הלאומי, המפקחת על המסגרות ועל הגופים המפעילים, כפופה כיום לשרת ההתיישבות אורית סטרוק.

על רקע זה התחדדה עמדתו של עבאס, שהביע תמיכה פומבית ב"שירות לכולם – גם לערבים". ביולי, בוועידת הביטחון הלאומי של ynet, ״ידיעות אחרונות״ והמכון למחקרי ביטחון לאומי, אמר כי נדרש מתווה שיענה הן על צורכי הצעירים הערבים והן על ״הציפייה הכלל-ישראלית״. בהמשך הבהיר כי הוא מדבר על שירות התנדבותי, ללא זיקה צבאית או ביטחונית, שינוהל בידי ערבים ויופנה לצורכי החברה הערבית.

מנגד ניצבת עמדתה ההיסטורית של ועדת המעקב העליונה, שאשררה ביולי את התנגדותה לשירות האזרחי. יו״ר הוועדה, ג׳מאל זחאלקה, הבהיר כי לא מדובר בהחלטה חדשה, אלא באשרור העמדה הוותיקה שלפיה השירות נועד לחבר את הצעירים הערבים לתהליך של ישראלזציה. גם בל״ד גינתה את הצעת עבאס וטענה כי אין להתנות זכויות בשירות.

הוויכוח חורג מההיבט המעשי של השירות. עבאס, המבקש לשוב ולהפוך את רע״ם לשותפה בקואליציה לאחר הבחירות, מציג אותו כאפשרות שתועיל לצעירים וליישוביהם. מתנגדיו רואים במהלך חלק מניסיון רחב יותר לקשור בין שוויון זכויות לבין קבלת הגדרותיה וציפיותיה של המדינה.

מעבר לוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי בין המפלגות, עבור הצעירים הערבים מדובר בהחלטה מעשית מאוד: האם לעבוד לאחר התיכון, להתחיל ללמוד, להתנדב במסגרת עצמאית – או להקדיש שנה או שנתיים לשירות אזרחי שמציע ניסיון, הכשרות והטבות, אך נושא עמו מטען פוליטי כבד.

״גם אם אקבל הטבות, עדיין אהיה לין הערבייה״

ההתלבטות מוכרת היטב ללין חביבאללה מעין מאהל, שעם סיום התיכון נדרשה לבחור בין עבודה, התנדבות או שירות אזרחי. היכרות מוקדמת עם מסגרות של פעילות נוער חשפה אותה לוויכוח הפוליטי סביב השירות עוד לפני שההחלטה הונחה לפתחה: ״אילו לא שמעתי על השירות האזרחי ולא הייתה לי מודעות, יכול להיות שהייתי שוקלת אותו״.

על הנייר ההצעה עשויה להיראות אטרקטיבית לצעירה שסיימה את לימודיה: מסגרת קבועה, ניסיון, הכשרות והטבות. אלא שחביבאללה בחרה לבסוף לצאת לעבוד כמלצרית. מבחינתה, קיימות דרכים אחרות להתנדב ולתרום לחברה, שאינן קשורות למוסדות המדינה ולמערכת הביטחונית. גם ההטבות לא שכנעו אותה. ״גם אם אקבל הטבות, כשאגיע לאוניברסיטה או לשוק העבודה עדיין אהיה לין הערבייה״, היא מסבירה. ״אהיה חשופה לגזענות ולאפליה. השירות האזרחי לא יבטל את זה״.

חביבאללה פגשה צעירים ששקלו להצטרף לשירות מבלי להכיר לעומק את הרקע הפוליטי והמוסדי שלו. אחת מחברותיה חשבה לשרת בבתי המשפט כדי לצבור ניסיון שיסייע לה בלימודיה העתידיים. לאחר ששוחחו והחברה בדקה אפשרויות נוספות, היא החליטה לחפש עבודה בתחום במקום. עבור חביבאללה, ההתנגדות אינה לרעיון ההתנדבות עצמו: ״אני רוצה לשרת את החברה שלי״, היא מדגישה, ״אך דרך מסגרות שמייצגות אותי, ולא מפני שהמדינה הציבה תנאי או הבטיחה לי הטבה״.

שורשי ההתנגדות מגיעים עד אוקטובר 2000

עמדתה של חביבאללה משקפת התנגדות מושרשת בקרב ארגוני צעירים ערביים, שאת שורשיה מחזירה מנהלת עמותת "בלדנא", נדאא נסאר, לאירועי אוקטובר 2000.

לפי פרשנותה, השתתפות צעירים ערבים במחאות של אותה תקופה, כביטוי לזהותם הפלסטינית ולהזדהותם עם המתרחש בירושלים, בגדה המערבית וברצועת עזה, הייתה רגע מכונן ביחס המדינה אליהם: ״הממסד גילה שהקבוצה שהוא ניסה במשך שנים לעצב את זהותה, והשקיע משאבים רבים בניסיון להוביל את התודעה הפוליטית לכיוון של ישראליזציה – עדיין מחזיקה בזהותה הפלסטינית״.

נסאר קושרת בין ועדות אירועי אוקטובר להרחבת השירות האזרחי, וטוענת כי אין לראות בו התנדבות קהילתית גרידא. ״הפרויקט צמח בתוך הממסד הביטחוני והמודיעיני הישראלי״, היא אומרת. ״לכן אי אפשר לנתק אותו מהמטרה הזהותית והפוליטית שליוותה את הקמתו״.

היא חוששת שהשירות האזרחי עשוי לשמש שלב ראשון בדרך להשתלבות רחבה יותר במוסדות המדינה, ובהם המשטרה והצבא. עם זאת, היא מדגישה שהביקורת אינה צריכה להפוך להאשמה כלפי הצעירים והצעירות שבוחרים להצטרף. ״אנחנו לא טוענים שכל מי שהולך לשירות האזרחי רוצה להתגייס למשטרה או לצבא״, היא אומרת. ״רבות מהמשתתפות הן צעירות שמגיעות בגלל המצב הכלכלי והחברתי".

לדבריה, בשנים האחרונות מופעלות תוכניות לצעירים שאינן נושאות בהכרח את הכותרת ״שירות אזרחי״, אך משתמשות בשפה של התנדבות והשתלבות. מבחינתה, גם תוכניות כאלה צריכות להיבחן לא רק לפי הפעילות, אלא גם לפי הגופים שמפעילים אותן והמטרות שהם מבקשים לקדם.

ויש גם מי ששירת – ויצא עם כלים חדשים

מנגד, ניסיונו האישי של עלי סופי מדיר אל-אסד הוביל אותו למסקנה אחרת. סופי שירת במשך שנה ביישובו – בבתי ספר, במועצה המקומית ובמרכז הקהילתי – ומדגיש: ״רוב הדברים שעשיתי היו קשורים ישירות ליישוב ולחברה שבה אני חי״, הוא אומר.

לצד דמי הקיום, המענק והפיקדון, סופי מדגיש כי התועלת המרכזית הייתה הניסיון, המיומנויות ושיפור העברית. ״אילו יצאתי לעבוד, אולי הייתי מרוויח יותר כסף״, הוא אומר. ״אבל יש דברים שקיבלתי מהשירות שלא בטוח שהייתי מקבל מעצם היציאה לעבודה״. סופי דוחה את הטענה שהשירות האזרחי מוביל לגיוס לצה"ל. לדבריו, מבין מאות צעירים מדיר אל-אסד שהתנדבו לאורך השנים, הוא לא מכיר אפילו אדם אחד שנאלץ לאחר מכן להתגייס או לשאת נשק.

גם התומכים בשירות מתנגדים לכפייה

עם זאת, סופי מתנגד נחרצות לכפייה: ״אם ינסו לכפות את השירות האזרחי על צעירים ערבים, התוצאה תהיה תגובת נגד ועקשנות״. לדבריו, השירות חייב להישאר אופציה בחירה אישית ולא חובה כללית. מבחינתו, הזיקה המוסדית אינה עילה לפסילת המיזם כולו: ״אם הבעיה היא הגוף המנהל, צריך לדרוש לשנות את הכפיפות הזו – ולא לבטל בגלל זה את עצם האפשרות לשרת את היישוב ולרכוש ניסיון״.

חוסיין חלאג׳, פעיל פוליטי וחברתי מסח׳נין, דוחה את השירות מטעמים רחבים: ״התנגדתי לפרויקט מנקודת מבט פוליטית, לאומית, מוסרית ומעמדית-כלכלית״. עבורו, אי-ההצטרפות לא הייתה רק בחירה אישית אלא עמדה כלפי פרויקט שלדעתו חורג בהרבה מרעיון ההתנדבות.

במרכז התנגדותו עומד הקשר בשיח הישראלי בין שירות לבין זכויות: ״אנחנו שומעים כל הזמן: 'הערבים לא משרתים בצבא ולא עושים שירות אזרחי, מדוע שניתן לכם זכויות מלאות?'. אם מסתכלים על האזרחים הדרוזים, הם הרי משרתים בצבא. האם הם קיבלו את מלוא הזכויות שלהם? לא״.

לדבריו, זכויות האזרח הערבי – שעובד, משלם מסים ותורם לכלכלה – לא צריכות להיות תלויות בשירות. עם זאת, חלאג׳ תומך בהתנדבות קהילתית ומצדד בהקמת מסגרות ערביות עצמאיות. כדוגמה הוא מזכיר מחנות קיץ שהיה שותף בארגונם ושפעלו בעזרת מאות מתנדבים צעירים. הוא מבהיר כי ההתנגדות אינה לעצם התרומה לקהילה, אלא לכפיפותו ולמטרותיו הפוליטיות של השירות האזרחי, ולכן הוא תומך בהתנדבות במסגרות פנימיות ועצמאיות.

כאן מתברר שהפער בין הצדדים קטן מכפי שנדמה. המתנגדים אינם שוללים התנדבות ותרומה לקהילה, בעוד סופי, המצדד בשירות מניסיונו, מתנגד להפיכתו לחובה ומוכן לדון בשינוי הגוף האחראי עליו.

המחלוקת אינה רק על מה שעושה הצעיר במהלך שנת השירות, אלא על מי מגדיר את מטרותיו ומהי המשמעות הפוליטית שניתנת לו. האם זו מסגרת שמספקת ניסיון והזדמנות לתרום ליישוב, או מהלך שמבקש לעצב מחדש את יחסיהם של הצעירים הערבים עם המדינה? והאם ההטבות הן תגמול לגיטימי על שנת התנדבות – או צעד נוסף בדרך להפיכת השוויון מזכות אזרחית לעסקה המותנית בשירות?