"מי יגדל אותי אם תמותו במלחמה?", שאל ילד בן עשר את הוריו בשיא האזעקות. עבור אביו, זו הייתה השאלה שהכריעה את ההחלטה לעזוב את ישראל. הוא לא היחיד. יותר ויותר משפחות ערביות, רבות מהן מבוססות ובעלות קריירה, בוחרות להתחיל מחדש בחו"ל. השיקולים לא רק כלכליים, ומשלבים את הפחד מהמלחמה, את האלימות הגואה ואת תחושת חוסר שייכות.

יותר מ-207 אלף ישראלים עזבו את ישראל בין 2023 ל-2025. בשקלול נתוני השבים, מאזן ההגירה השלישי עומד על כמעט 140 אלף תושבים. אף ששיעור האזרחים הערבים בקרב העוזבים עדיין נמוך מחלקם באוכלוסייה - בשנת 2023 הם היו 6.2% מהמהגרים לטווח ארוך – סקרים מהשנה האחרונה מצביעים על שינוי: בין חמישית לשליש מהאזרחים הערבים אומרים כי הם שוקלים להגר.

ד"ר נסרין חאג' יחיא, חוקרת חברה ומשפחה ומטפלת זוגית ומשפחתית, אומרת כי התרחבות השיח על הגירה בתוך משפחות ערביות בישראל מעידה על שינוי: "המשפחה הערבית בישראל אינה משפחה מהגרת בטבעה". להפך: אחד ממאפייניה הוא ההיצמדות למקום, למשפחה המורחבת ולמרחב שבו גדלה. "הקירבה הפיזית והגיאוגרפית למשפחה היא חלק מהמבנה החברתי שלנו", היא מסבירה.

לדבריה, כשמשפחות קונות כרטיס לכיוון אחד, מדובר בתגובה ללחץ חריג: "זה לא מהלך שמתיישב עם מבנה המשפחה הערבית. כדי שמשפחה כזאת תקום ותעזוב, צריכים להיות גורמים קיצוניים".

הגורמים לא כלכליים בעיקרם. חאג' יחיא מספרת כי שאלת ההגירה הפכה לנושא מרכזי בקרב משפחות שהיא פוגשת בקליניקה ובמחקר. "המלחמה יצרה הרבה מאוד אי-ודאות, פחד וסוג של חוסר תקווה", היא אומרת. "לצד זה, האלימות בתוך החברה הערבית כבר אינה נתפסת כמשהו שפוגע רק באנשים שמעורבים בפלילים. היא מגיעה גם לאנשים חפים מפשע, ויוצרת תחושה של איום על עצם הקיום".

לכך מצטרפת תחושת השתקה. דור צעיר ומשכיל, שגדל על מושגים של חופש ביטוי וזכויות, מצא את עצמו אחרי 7 באוקטובר חושש לומר בקול את מה שהוא חושב: "אנשים מרגישים שהפה שלהם נסגר. האפשרות לחיות במקום שבו אפשר לדבר ולהרגיש חופשי הופכת לאחת הסיבות המרכזיות להגירה".

"הרגשתי שאני לא מסוגל להגן על הבן שלי"

היתם ח’לאילה, (53), משפרעם, נשוי + 1, חזר לישראל מארה״ב ב-2008 והיגר שוב ב-2024 למישיגן

ח'לאילה החליט לעזוב שוב לארצות הברית אחרי שראה את ההשפעה הנפשית של המלחמה על בנו בן העשר. "עם תחילת המלחמה הרגשתי שאני לא מסוגל להגן על הבן שלי, שהיה אז בן עשר. בכל אזעקה רצנו למקלטים, אבל ליד הבית שלנו לא היה מרחב מוגן, והרגשתי שאני לא יכול לספק למשפחה שלי אפילו את המינימום של תחושת ביטחון. הבן שלי סירב לישון לבד, ושאל אותי שוב ושוב: מי יגדל אותי אם תמותו במלחמה? השאלות האלה הכריעו את ההחלטה שלי. הבנתי שהפחד כבר השאיר בו צלקת".

אשתו התקשתה בתחילה לקבל את הרעיון. "היא מאוד היססה. היא לא דוברת אנגלית, אין לה שם משפחה, והמעבר הפחיד אותה. אבל ככל שהמלחמה נמשכה, היא הבינה שאנחנו חייבים לעשות את זה בשביל להציל את הילד.

"ההתחלה הייתה יקרה מאוד. היו לנו הוצאות גדולות על עורכי דין ועל הסדרת המעמד של אשתי, וקנינו בית ב-480 אלף דולר באמצעות משכנתא. היום אני עובד כנהג משאית גדולה ומרוויח בערך 8,000 דולר בחודש. זו התחלה חדשה בכל מובן".

"גם אחרי שהגענו לארצות הברית, הבן שלי היה נבהל מקול של מטוסים רגילים וחושב שאלה כטב״מים שבאים להפציץ אותנו. היום הוא יותר רגוע, יותר בטוח בעצמו, ומציג את עצמו בחופשיות כפלסטיני מוסלמי. זה מבחינתי אומר הכול. אם המצב בארץ יישאר כמו שהוא – בלי ביטחון, עם יוקר מחיה גבוה ובלי שינוי אמיתי – אני לא רואה עתיד יציב שאחזיר אליו את המשפחה שלי. אין לי כוונה לחזור".

"אני כבר לא חיה עם המתח והלחץ שליוו אותי במשך שנים"

שאדן עטייה, 43, נשואה + 2, רוקחת, ירושלמית, עברה לברצלונה

מתי נשבר לכם מהחיים בארץ?
"חייתי שנים ארוכות בין ירושלים לבית ג'אלה. החיים שלנו התנהלו סביב נסיעות יומיומיות, מחסומים וסגרים. העבודה של בעלי בענף המלונאות נפגעה שוב ושוב – בקורונה ואז במלחמה. בהתחלה חשבנו עבור בעיקר מסיבות כלכליות, כי מחירי הדיור בירושלים הפכו את האפשרות לקנות בית לכמעט בלתי אפשרית. אחרי המלחמה בעזה המעבר הפך לצורך נפשי ופוליטי. הרגשתי ש חייבים התחלה חדשה, מחוץ למחנק ולחוסר הוודאות".

"היום, בברצלונה, אני מרגישה בפעם הראשונה שאני יכולה להגדיר את עצמי כפלסטינית בחופשיות וברוגע. אני כבר לא חיה עם המתח והלחץ שליוו אותי במשך שנים. העובדה שיש לנו קרובי משפחה שם הייתה גורם חשוב, וגם הרגשנו שהחברה הספרדית קרובה במובנים מסוימים לחברה הערבית, ביחסים החברתיים, במזג האוויר ובאורח החיים. ההתחלה לא הייתה פשוטה. ההליכים נמשכו כמעט שנתיים ועלו לנו קרוב ל-100 אלף יורו מהחסכונות. נאלצנו גם ללמוד ספרדית וקטלאנית. היום אני עובדת כרוקחת ברבע משרה, לצד פרויקט עצמאי שאני מפתחת, ובעלי עובד בשיווק בחברה לציוד רפואי וגם עובד מרחוק".

איך את משווה בין סביבת העבודה שלך כיום לזו שהייתה לך בארץ?
"היה לי קשה מאוד להסתגל לסביבת העבודה עם ישראלים. לא פעם הרגשתי אפליה וגזענות בגלל הזהות הפלסטינית שלי. ניסיתי למצוא מקומות עבודה פלסטיניים, אבל פערי השכר דחפו אותי לעבוד במוסדות ישראליים. כאן השתחררתי לגמרי מהלחץ היומיומי הזה".

תחזרו הביתה?
"השאלה אם נישאר בחו"ל או נחזור תלויה במה שיקרה בארץ".

"רק בדובאי הבנתי כמה הייתי מותשת"

ופאא חג׳ יחיא, 46, מטייבה, נשואה + 2, יועצת ארגונית ומנהלת גן לשעבר, היגרה עם שני בניה לדובאי

"המחשבה לעזוב התחילה כבר ב־2014. הייתי אז בבית החולים, אחרי לידת הבן השני שלי, כששמעתי שמנהל בית הספר שבו עבדתי נרצח. כשרצחו אותו הבנתי שזהו. משהו בי נשבר. נשאר בי פצע עמוק, ובפעם הראשונה שאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה שהילדים שלי יגדלו בתוך מציאות כזאת. אבל באותה תקופה המחיר של עזיבה נראה בלתי אפשרי: היה לנו בית, הייתה לי עבודה יציבה כמנהלת גן ילדים ביישוב יהודי, גם בעלי עבד, והמחשבה לוותר על הכול ולהתחיל מחדש הפחידה אותי מאוד".

כשהגעתי לאמירויות ב-2022 עם שני הבנים שלי, הרגשתי ביטחון שלא הכרתי. קיבלתי החלטה מהירה לקנות שם בית כהשקעה וכבסיס לעתיד. שילמתי מקדמה של כ-200 אלף שקל, ובהמשך התחייבתי לתשלומים של כ-10,000 שקל בחודש במשך 30 חודשים. אבל הסיבה האמיתית לעזיבה הייתה החיים בטייבה: הבית שלנו נפרץ חמש פעמים, הייתי חשופה לרציחות שהשפיעו עליי מאוד, ובעלי נפצע כשניסה לעצור אחד מהגנבים. הפחד הפך לחלק מחיי היומיום שלנו".

"בשנה הראשונה של המלחמה ניהלתי גן ילדים בכפר סבא, עם צוות יהודי. במקרה שמעתי את אחת הסייעות אומרת שהיא מקווה שאיתמר בן גביר יישאר בממשלה כדי שלא יישאר אף ערבי במדינה. דווקא כי היחסים שלי עם הצוות היו טובים, המשפט הזה טלטל אותי. הוא חיזק אצלי את התחושה שאני לא רוצה שהילדים שלי יחיו במקום שבו עצם הקיום שלהם נתפס כמשהו שצריך לדחות".

"בארץ הרגשתי כל הזמן שאני במבחן יומיומי להוכיח שאני אזרחית טובה. התחושה הזאת שחקה אותי, ורק בדובאי הבנתי כמה הייתי מותשת. היום אני מתכננת את העתיד שלי בשקט, ואין לי כוונה לחזור".

"ההחלטה התחילה להתגבש מתוך פחד מתמשך מהעתיד"

נורה עמורי, בת 43, כפר אעבלין, נשואה + 2, מרפאה בעיסוק לשעבר במשרד החינוך ובעלת קליניקה, היגרה עם משפחתה לעיירה וראלו שבאיטליה

‍חייתם ביציבות כלכלית ומקצועית. מה גורם למשפחה כזאת לארוז הכול ולעזוב?
‍"זה אף פעם לא היה עניין של עבודה או הכנסה. ההחלטה התחילה להתגבש אצלי מתוך פחד מתמשך מהעתיד, ובעיקר מהאלימות שהולכת ומחריפה בתוך החברה הערבית. הרגשתי שהילדים שלי גדלים בסביבה שלא מעניקה להם הזדמנויות אמיתיות ולא מספקת להם תחושת ביטחון. כשאת מגלה שאת לא מסוגלת להגן על הילדים שלך מבחינה נפשית, הקליניקה, בית המרקחת והבית מאבדים את הערך שלהם".

"בגלל עיכוב באשרת העבודה של בעלי עברנו זמנית לקנדה לחודשיים. הוצאנו שם כ-100 אלף שקל על מגורים, בירוקרטיה ומחיה, סכום שהיה מספיק לנו לשנה שלמה באיטליה. היום אנחנו חיים מההכנסה של בעלי שעובד כרוקח, ומחסכונות. אני מנסה לקבל הכרה בתעודה האקדמית שלי ולחזור לעבוד."

"אני רואה את הילדים חיים בפעם הראשונה חיים רגועים וחופשיים יותר. הם משחקים, מסתובבים ומרגישים בטוחים. זה לבד נותן לי תחושה שההחלטה הייתה נכונה. אבל האמת היא שהגעגוע לא עוזב. הפרטים הקטנים של הבית הישן רודפים אותי גם כאן. אני מתגעגעת לבית שלי, לדברים הכי קטנים בו, אפילו לספה שהשארתי. כשאדם מהגר, הוא לא עוזב רק מקום. הוא משאיר מאחור גם חלק מהזיכרון".

"מבחינתנו, ההחלטה לעזוב את הארץ היא סופית. אין דרך חזרה. איטליה היא אולי רק תחנה בשלב הזה, ולא בטוח שזה המקום האחרון שבו נשתקע, אבל ההחלטה לא לחזור לארץ כבר התקבלה".

"פשוט לא יכולנו לסבול עוד מלחמות, ועוד רציחות ופשע"

ראניה לחאם, 50, נשואה + 2, מחיפה, סמנכ"לית בעמותה, עברה ללימסול שבקפריסין

ההגירה שלכם התרחשה בפורמט הפוך: ההורים עזבו, והבת הצעירה נשארה בארץ.

"בדרך כלל הילדים עוברים עם ההורים. אצלנו זה הפוך: אנחנו עזבנו, והבת שלנו נשארה בארץ. מבחינתי ומבחינת בעלי זה הדבר הכי כואב בחוויית המעבר. אני, בעלי והבן הצעיר שלנו, בן 16, עברנו לקפריסין, בעוד הבת הגדולה שלנו, בת 19, נשארה להמשיך את לימודיה באוניברסיטה. זה מצב קשה, אבל הקרבנו באופן זמני את החיים המשותפים כמשפחה כדי לא לפגוע בעתיד הלימודי שלה".

"קפריסין לא הייתה איזה חלום ישן. היא הייתה הבחירה הכי מציאותית: קרובה מספיק כדי שנוכל לשמור על קשר עם העבודה והחיים שהשארנו מאחור, אבל גם מעניקה לנו יותר שקט. השיקול הנפשי היה מאוד מרכזי. פשוט לא יכולנו לסבול עוד מלחמות, ועוד רציחות ופשע בתוך החברה הערבית".

"אני עדיין עובדת כסגנית מנהלת מרכז אעלאם ומנהלת הכספים של העמותה. אני יכולה לעבוד מרחוק בלי שום בעיה. העובדה שהמשכתי לעבוד באותו מקום עבודה נתנה לנו יציבות כלכלית והפכה את ההגירה לפחות מסוכנת, כי לא איבדנו את מקור ההכנסה המרכזי שלנו. נכון שהשכירות בלימסול גבוהה יחסית, כי זו העיר היקרה ביותר באי, אבל הוצאות היומיום והאוכל נמוכות יותר מאשר בארץ".

"אני לא מסתכלת על ההגירה כעל צעד סופי, אלא כעל ניסיון פתוח שתלוי במה שיקרה בארץ. בסופו של דבר, השאלה אם נישאר כאן תלויה בעיקר ביכולת שלי לעבוד מרחוק ולהבטיח את הפרנסה שלי".

‍

רחמה עלי היא כתבת באתר וסלא (פורטל כלכלה ועסקים בערבית)