בקיץ 2018 התקבצו רבבות דרוזים בכיכר רבין בתל אביב למפגן מחאה נדיר. במוקד עמדה הדרישה לבטל שני חוקים שנחקקו חודשים ספורים קודם לכן: הראשון הוא חוק הלאום, שעיגן את אופייה היהודי של ישראל תוך התעלמות מהיסוד הדמוקרטי שלה; והשני הוא חוק קמיניץ, שהחמיר מאוד את האכיפה על בנייה בלתי חוקית, בעיקר בחברה הערבית והדרוזית.

יותר מחמש שנים חלפו מאז אותה הפגנת ענק, אך בשתי הסוגיות הבוערות הללו דבר לא השתנה. חוק הלאום לא בוטל או תוקן, והוא ממשיך להיתפס בקרב הדרוזים כגורם המתיר למדינה להפלות אותם. בכל הנוגע לחוק קמיניץ יספר כל דרוזי מה עולה בגורל הבקשות להרחבת הכפרים ומה היקף הקנסות הניתנים לאזרחים שרצונם לבנות בית על אדמתם הפרטית אך לא יכולים לקבלים היתרים.

בחודשים האחרונים, עוד לפני המלחמה וביתר שאת מאז ה-7 באוקטובר ונפילתם של שבעה לוחמים דרוזים בקרבות, מסתמנות תמורות ביחסם של צעירים וצעירות דרוזים: יותר ויותר מהם מבקשים לקחת את המושכות מההנהגה הוותיקה ולהוביל גישה תקיפה יותר כלפי המדינה. נמאס להם להסתפק בהבטחות ולחכות לתוצאות שלא יגיעו.

"הגיע הזמן לספר מחדש את סיפורה של העדה הדרוזית", אומרת לשומרים שהרזאד חסון כמאל, תושבת דליית אל כרמל. "הקשר שלנו עם מדינת ישראל אינו מבוסס רק על השירות הצבאי. ראינו את זה בהתגייסות החברה הדרוזית כולה למלחמה - הגברים למילואים, והנשים להכנת אוכל, גיוס תרומות ופתיחת הבתים שלהן למפונים מהדרום". 

לדברי כמאל, משפטנית העוסקת גם ביזמות עסקית וחברתית, "יש פער עצום בין הדרוזים לשאר אזרחי המדינה, היהודים, בהבנת ההשפעה של חוק הלאום וחוק קמיניץ עלינו. בציבור היהודי, היא אומרת, התגובה האוטומטית לחוק קמיניץ - 'גם אני לא יכול לבנות איפה שאני רוצה' - מתעלמת מהעובדה שהמדינה לא מציעה לדרוזים שום פתרון אחר ולמעשה מאלצת אותם לבנות על אדמותיהם ללא היתרים. 

אל חוק הלאום מתייחסת פעילה אחרת, שביקשה להישאר בעילום שם. "מאז שנת 2018 ועד היום לכל דרוזי יש צביטה בבטן. מגיל צעיר אנחנו גדלים על נאמנות. הזהות שלנו מושרשת באדמה. כשהגיע חוק הלאום, זה לקח ממני את הביטחון שלי. הבנות שלי גדלות כישראליות ואני מפחדת מהיום, שבו הן יגדלו ויגלו שהן לא 'מספיק ישראליות' ולכן לא שוות בעיני החוק והמיינסטרים הישראלי. המסר שלנו למדינה הוא שאנחנו רוצות שוויון לכולם. ועל זה אנחנו נאבקות".

לדבריה, בעוד שהדור הצעיר בחברה הדרוזית, גדל, לומד ומכיר את הסביבה היהודית ואת התרבות הישראלית מקרוב, הישראלית מצדם כמעט לא מכירים את החברה הדרוזית בכלל. פועל יוצא הוא שרוב אזרחי המדינה גם לא מכירים את הבעיות ששני החוקים הללו יוצרים לדרוזים.

"כשראו אותי בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית עם דגל העדה שאלו אותי 'מה זה? דגל הלהט"ב?'", מדגימה נסרין אבו עסלה, עורכת דין העוסקת בתחום התכנון והבנייה. "בכל מפגש בין דרוזים ליהודים אנו רואים את חוסר הידע שלהם עלינו, בעוד שאנחנו מתאמצים ומחונכים להכיר על התרבות היהודית".

לטענתה, דווקא עכשיו, כשהערכה וההוקרה למשפחות חללי צה"ל הדרוזים ולחברה הדרוזית בכלל, ברורה וכואבת, זה הזמן לשאול גם את השאלות הקשות: "אנשים אומרים, זה הזמן למלחמה ולא לפוליטיקה. אבל זה בדיוק הזמן שכולנו נשאל את עצמנו למה הגענו לכאן". 

כמענה למצב, אבו עסלה, כמאל וחברותיהן מציעות חמ"ל הסברתי המתאם את פעולותיו עם המועצה הדתית הדרוזית, ועוסק בהפצת מידע ובשמירת השיח על מצוקות החברה הדרוזית על סדר היום.

"כשראו אותי בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית עם דגל העדה שאלו אותי 'מה זה? דגל הלהט"ב?'", מדגימה נסרין אבו עסלה, עורכת דין העוסקת בתחום התכנון והבנייה. "בכל מפגש בין דרוזים ליהודים אנו רואים את חוסר הידע שלהם עלינו, בעוד שאנחנו מתאמצים ומחונכים להכיר על התרבות היהודית"

"אנחנו מאוד מפוזרים במאבק שלנו"

על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בישראל חיים כ-150 אלף דרוזים ב-42 אלף משקי בית. רובם מתגוררים ב-19 יישובים וכפרים, כולם במחוז הצפוני בגליל ובגולן, כשהגדולים שבהם הם דליית אל-כרמל, ירכא ומראר. נתוני משרד החינוך מציבים את החברה הדרוזית לאורך שנים במקום הראשון בזכאות לתעודת בגרות עם יותר מ-80%, ולפי נתוני צה"ל, שיעור המתגייסים בקרב הדרוזים עמד בשנים 2018-2015 על כ-75%. 

הביקורת הפנימית על ההנהגה הדרוזית הוותיקה סביב חוק הלאום וחוק קמיניץ אינה חדשה, כאשר השאלה הנשאלת שוב ושוב ברחוב הדרוזי כלפי פוליטיקאים, ראשי מועצות, אנשי דת ואפילו כלפי הקצינים לשעבר, שיזמו את המחאה בקיץ 2018 היא: מה עשיתם בכל הזמן הזה שעבר?

"נמאס לנו ממנהיגים שבמשך שנים היו נציגים של הממסד בעדה ולא נציגי העדה בממסד", אומר לשומרים סאלח אבו רוקן, שהחל לפעול נגד חוק קמיניץ עוד לפני פרוץ המלחמה, ואף הקים את מאהל המחאה הדרוזית בכרמל. "נמאס לנו. אנחנו רוצים את הזכויות שלנו", הוא אומר. "הקש ששבר את גב הגמל הוא המספר העצום באופן יחסי של קנסות על בנייה בלתי חוקית. מאות צעירים דרוזים קיבלו קנסות כאלה". 

"צעירי העדה הם אלה שמשלמים בסוף את המחיר הזה ולא יכולים לבנות", אומרת אבו עסלה. אפילו כשהם פונים החוצה, לשכירות בערים, לא משכירים להם כי הם ערבים"

"אנחנו חברה לא מאורגנת מבחינה אזרחית", אומרת עו"ד אבו עסלה. "אין לנו לובי שמארגן את כולם. אין גוף אחד שתפקידו לחשוב באופן אסטרטגי על עתיד החברה הדרוזית. אנחנו מאוד מפוזרים במאבק שלנו. הגוף היחיד שמאגד את כולם הוא המועצה הדתית, אבל האנשים שחברים בה הם לא פוליטיקאים וזה בכלל לא תפקידם. הם אחראים על הדת".  

המחסום השני שעומד בפני החברה הדרוזית בדרך לשינוי, כך אבו עסלה, הוא החברה הישראלית עצמה. "כל עוד המוסר שלה לא ישתנה - המוסר חברי הכנסת לא ישתנה. זאת הסיבה היחידה לדעתי שחוק הלאום לא יבוטל. לגבי חוק קמיניץ, הדבר הנכון ביותר לעשות הוא להקפיא אותו לטובת הסדרה. 

"חובה לטפל בראש ובראשונה במחדל של המדינה. צריך קודם לתכנן ואז לאכוף", אומרת אבו עסלה. "צעירי העדה הם אלה שמשלמים בסוף את המחיר הזה ולא יכולים לבנות. אפילו כשהם פונים החוצה, לשכירות בערים, לא משכירים להם כי הם ערבים".

"חוק הלאום לא מעניין אותי ברגע זה", מוסיף אבו רוקן. "אני ועוד רבים רוצים לגור ביישובים שלנו בצורה מכבדת. יש פתרון לחוק קמיניץ, אפשר לעשות הסדרה על בסיס הקיים ואחר כך להרחיב את היישובים הקיימים". 

"הגיע הזמן לספר מחדש את סיפורה של העדה הדרוזית", אומרת שהרזאד חסון כמאל, תושבת דליית אל כרמל. "הקשר שלנו עם מדינת ישראל אינו מבוסס רק על השירות הצבאי. ראינו את זה בהתגייסות החברה הדרוזית כולה למלחמה - הגברים למילואים, והנשים להכנת אוכל, גיוס תרומות ופתיחת הבתים שלהן למפונים מהדרום"

"העדה הדרוזית לא זקוקה לטובות"

היקף הבנייה הבלתי חוקית וצווי ההריסה ביישובים הדרוזים, אינו לגמרי ברור. פקיד במשרד הפנים העריך בפני שומרים, כי מדובר בכמעט עשרת אלפים בתים ללא היתר בנייה ונימק את המחסור במידע, בכך שלרשויות המקומיות אין פרטים מדויקים על הקרקעות ולמי הן שייכות. סדר גודל אפשר בכל זאת לקבל ממחקר פנימי, שפרסם לפני כשנה וחצי המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, לפיו ביישובים ירכא ועוספיא, למשל, קיימים כ-500 בתים שנבנו ללא היתרים. 

בקרב צעירים בעדה יש הסבורים כי כעת, דווקא על רקע מחיר הדמים הכבד שמשלמים הדרוזים במלחמה, ודווקא על רקע הנכונות שהביעו פוליטיקאים מסוימים, דוגמת שר הרווחה יעקב מרגי ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, "לנצל את המומנטום" ולחשוף את הציבור הישראלי למאבק, תוך התמקדות ברשתות החברתיות. 

"אני שמח שיש דור חדש וצעיר יותר שאכפת לו, ובמיוחד נשים", אומר תא"ל (במיל') אמל אסעד, מהדמויות הבכירות בחברה הדרוזית, שמתייחס גם אל הביקורת כלפי ההנהגה הוותיקה, שגם הוא נמנה עליה. "אני משתדל לעשות הכול כדי לתקן את חוק הלאום. העדה הדרוזית לא זקוקה לטובות - החוק צריך להכיל את כולם. לגבי חוק קמיניץ, אני מסכים שאפשר לפתור אותו בהחלטת ממשלה. צריך לתת תקציבים, לבנות יישובים חדשים ולהרחיב את הקיימים".

"מגיל צעיר אנחנו גדלים על נאמנות", אומרת פעילה שביקשה להישאר בעילום שם. "הבנות שלי גדלות כישראליות ואני מפחדת מהיום, שבו הן יגדלו ויגלו שהן לא 'מספיק ישראליות' ולכן לא שוות בעיני החוק והמיינסטרים הישראלי"

תמורות מסוימות כבר מתרחשות. בתחום התכנון והבנייה, למשל, התקבלו באחרונה מספר החלטות חשובות עבור החברה הדרוזית: שר הפנים משה ארבל, חתם על צו לחיבורם של כ-80 מבנים לחשמל ביישוב בית ג'אן. עבור היישוב כסרא-סמיע אושרה להפקדה תוכנית מתאר הכוללת את הכפלת שטח היישוב ומאפשרת תוספת של כ-2,000 יחידות דיור. כמו כן, אושרה תוכנית להקמת שכונת מגורים חדשה בדלית אל כרמל ובה 1,000 יחידות דיור. בנובמבר מינה ארבל את עו"ד עאסם חאמד ליועץ לקידום תכנון ובנייה והסרת חסמים ביישובים הדרוזים והצ׳רקסים.

כמו כן, בעקבות ביקוריו של נשיא המדינה יצחק הרצוג ביישובים הדרוזים על רקע המלחמה, הושקה יוזמה משותפת לבית הנשיא ולמשרד המשפטים המבקשת להקל בקנסות על עבירות בנייה ללוחמים בסדיר ובמילואים, למשפחות שכולות ומשפחות חטופים, וכן עבור משפחות מפונים ומי שביתם נפגע במלחמה. 

"המתווה מדגיש את הקושי בעמידה בתשלום קנסות שהוטלו על מי שבנה למטרת מגורים ביישובים בהם קיים אתגר תכנוני משמעותי", כתב הנשיא. "היבט חשוב במתווה הוא הוקרת העדה הדרוזית והערכה לתרומתה למדינה".