"

שלא יספרו לכם סיפורים. שב"ס הוא שבונה מנהיגים כמו מחמוד עטאללה, כדי לשמור על השקט. שב"ס רוצה לגמור את היום בשקט, והסוהרים רוצים לקבל את המשכורת ולחזור הביתה בשלום, אז הם בונים מנהיגים כמו עטאללה. אני יודע, ראיתי את זה בעיניים שלי. כמוהו יש בכל כלא ביטחוני - מנהיג שמקבל את כל מה שהוא רוצה, בתמורה למידע ולשקט. סוהרות מוטרדות? בריחה? אתם הופתעתם, אני לא". את הדברים המקוממים האלה אומר לשומרים ע', אסיר ביטחוני לשעבר, שהשתחרר לאחרונה אחרי תקופת מאסר ממושכת.

מחמוד עטאללה עלה בחודש שעבר שוב לכותרות כמנהיג האסירים הביטחוניים בכלא גלבוע וזאת לאחר שפרשת ה"סרסור בסוהרות" - הטענה כי דרישתו לשבץ לאגף בו הוא כלוא סוהרות צעירות שאותן הטריד מינית - צפה מחדש בוועדת החקירה לבדיקת הבריחה מהכלא. על הרקע הזה שמו של עטאללה מוכר, אולם לכל כלא ביטחוני - רמון, נפחא, קציעות וגלבוע - יש את ה"עטאללה" שלו.

משיחות עם אנשי שירות בתי הסוהר ועם אסירים עולה תמונה זהה: המערכת מתייחסת לכל האסירים כאל גוף אחד (גם אם הם קשורים לתנועות פלסטיניות שונות), שיש לו בדרך כלל דובר אחד או כמה בודדים, המרכזים בידיהם כוח רב. "כשהייתי אסיר עברתי בכל בתי הכלא", מספר ע'. "בכולם יש עטאללה כזה, רק כל פעם זה שם אחר. לסוהרים יש שיטת תן-וקח, כדי לבנות את הכוח שלהם. בתקשורת מדברים על הסוהרות שנפגעו, אבל אתם לא יודעים כמה אסירים נפגעים בדרך מהתן-קח שיש בין המנהיגים לקציני המודיעין של השב"ס".

הבריחה מכלא גלבוע, עצימת העיניים לכאורה מול הטרדות שעברו סוהרות וגם שביתת הרעב שהסתיימה לאחרונה בהחלטה על שחרורו של העציר המנהלי הישאם אבו הוואש - מציפים ומדגימים את הדרך העקומה שבה בוחר שב''ס לנהל את בתי הכלא הביטחוניים. להתנהלות הזאת יש מגוון סיבות - היעדרה של מדיניות מסודרת, חסרונו של גיבוי ממשלתי, התעלמות מודעת מחלק מהמתרחש והרשימה עוד ארוכה. יש לה גם תוצאה אחת: כשלים חוזרים ונשנים.

בסיס הבעיה נמצא בתפיסת המשימה של שב''ס בכל הקשור לאסירים הביטחוניים, או כפי שמתאר מניסיונו תת גונדר עו''ד בני תייאר, שהיה מפקד כלא דמון: "שב"ס נותן שירותי בייביסיטר לאסירים הביטחוניים. הוא מקבל אסיר לשנה, עשר או 20 שנה? כל מה שצריך זה שיהיה שקט, כדי שלא להצית את הגדה. מעליו יש שחקנים אחרים, השב"כ והממשלה, שרוצים את השקט הזה. מתקיים שיח לא פורמלי בין מי ששומרים על האסירים, לבין מי ששומר על השטח בחוץ, כלומר השב"כ".

''לסוהרים יש שיטת תן-וקח, כדי לבנות את הכוח שלהם'', מספר אסיר לשעבר. ''בתקשורת מדברים על הסוהרות שנפגעו, אבל אתם לא יודעים כמה אסירים נפגעים בדרך מהתן-קח שיש בין המנהיגים לקציני המודיעין של השב"ס''

החלוקה לפי ארגונים: השב"ס בונה קולקטיבים

4,341 אסירים ביטחוניים פלסטיניים כלואים היום בבתי הסוהר בישראל, רובם כאלה שהורשעו בבית משפט ומרצים עונשי מאסר, והיתר עצורים עד תום ההליכים (1,272) ועצירים מנהליים (488). כמחצית מהאסירים מזוהים עם ארגון הפתח, רבע מהם עם חמאס וכל השאר משתייכים לארגונים כמו הג'יהאד האיסלמי והחזית העממית. ה"כבשים השחורות" בין האסירים הביטחוניים הם מי שמגדירים את עצמם כאנשי דעא"ש. אותם איש אינו רוצה באגף שלו - הם סובלים מאלימות ונחשבים למעמד הנמוך ביותר בכלא, משום שאינם נחשבים למי שפועלים למען פלסטין.

סביב החלוקה הארגונית הזאת של האסירים מסתמנת בעיה מרכזית בניהול בתי הכלא הביטחוניים בארץ. לפני כשנתיים מינה השר לביטחון פנים דאז, גלעד ארדן, ועדה שעסקה בתנאי המחיה של האסירים הביטחוניים, לראשונה בישראל. בראשה עמד קצין המשטרה ואיש מג''ב לשעבר, ניצב בדימוס שלומי קעטבי, והיא הורכבה מגורמים שונים בשב"ס, שב"כ ועוד. הוועדה נסעה לאורכה ולרוחבה של הארץ, ביקרה בכל בתי הכלא הביטחוניים וקיימה יותר מ-40 מפגשים, עם כל גורם רלוונטי לנושא.

עו"ד עביר בכר: ''אסירי שנות ה-2000, ובוודאי הצעירים של היום, הם לא הדור של פעם. רבים מהם נכנסים כאינדיבידואלים לכלא, כלומר הם לא פעלו בשליחותו של אף ארגון ואין להם רצון להישמע לארגונים, ובכל זאת בכלא הם צריכים לבחור לאיזה ארגון הם משתייכים''

עם סיום עבודתה הגישה הוועדה לשר שורה של מסקנות, ובראשן המלצה "להפסיק להחזיק את המחבלים באגפים לפי שיוך ארגוני. חמאס לא יישבו באגף נפרד ופת"ח באגף נפרד. האגפים יהיו מעורבבים, כך שהתנהלות האסירים לא תהיה כקולקטיב בפני שב"ס וההתייחסות לכל אסיר תהיה באופן פרטני ככל שניתן". במילים אחרות, גם הוועדה הבינה שמקור הכוח המשמעותי שיש לאסירים טמון בעובדה שההתייחסות אליהם היא קבוצתית – ולקבוצה, כידוע, יש אפשרות להפעיל יותר לחץ.

"במשך שנים המדינה ראתה באסירים הביטחוניים את השיוך שלהם'', מסבירה עו"ד עביר בכר, מומחית לדיני כליאה ומנהלת הקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטת חיפה. ''אבל אסירי שנות ה-2000, ובוודאי הצעירים של היום, הם לא הדור של פעם. רבים מהם נכנסים כאינדיבידואלים לכלא, כלומר אחרי שביצעו פעולה שאינה מזוהה ארגונית, ובכל זאת הם צריכים לבחור לאיזה ארגון הם משתייכים. הם לא פעלו בשליחותו של אף ארגון ואין להם משמעות או רצון להישמע לארגונים, אבל שב"ס לא רואה בהם אנשים פרטיים, אלא רק חלק מארגון".

ע' הוא דוגמה לאסיר כזה. הוא היה מעורב בתכנון פיגוע, ובשיחה עם שומרים הוא מקבל על עצמו את האחריות. "הייתי צעיר ועשיתי טעות'', הוא מספר. ''זה היה על דעתי שלי, אף אחד לא שלח אותי. כשנכנסתי לכלא לא רציתי להשתייך לאף ארגון אבל השב"ס לא מסכים לזה, הוא צריך שקט תעשייתי והוא רצה לדעת לאיזה קבוצה אני שייך''.

א', אסיר ביטחוני אחר שהיה כלוא שנים ארוכות בכלא גלבוע, והשתחרר לא מזמן, מאשר את הדברים: "אם אתה לא רוצה לומר זהות או לא יודע מה הזהות שלך, אז הרבה פעמים קצין המודיעין של השב"ס הוא זה שבוחר ואומר לך – אתה פתח". פתח הוא אכן הארגון בעל מספר החברים הגדול ביותר בבתי הכלא הביטחוניים. "היום השב"ס מנסה קצת לערבב ולפעמים מסדר אגפים לפי השתייכות גיאוגרפית: ירושלים, שכם, ג'נין וכך הלאה, אבל גם זה מייצר מתח ובלגן. זה לא טוב", הוא מסייג.

אסיר בטחוני לשעבר: ''שלא יספרו לך מהשב"ס שהשב"כ לא מעורבים. הם עושים הרבה שיחות מודיעין עם אסירים, מאיימים או מנסים לפתות, ומי שמשתחרר פוגש אותם גם. הם אחראים לא פחות משב"ס לבריחה ולאירועים האחרים שקורים בכלא, הם יודעים הכל ואם לא ידעו – זה גם מחדל שלהם, שקל לגלגל על השב"ס"

כך בונים מנהיגי אסירים: לא מתייחסים לפרטים אלא רק לקבוצה

החלטות על הקלה או החמרה בתנאי האסירים אינן בסמכותו של שב''ס. מאחר שהן אינן אופציה, הסוהרים משתמשים בכלים אחרים כדי לשמור על השקט. האסירים מקבלים אוטונומיה רחבה בניהול חייהם בכלא, והסוהרים מנהלים איתם יחסי קח-תן. כל הגורמים שמכירים את שגרת היומיום בכלא - אנשי שב''ס, שב"כ, סניגורים ואפילו האסירים עצמם - יודעים להצביע על בעיה מרכזית בניהול: גם אם המטרה היא להקל על ההתנהלות היומיומית, העובדה שהרשויות לא מתייחסות לאסירים כפרטים, אלא כקבוצה, מעבירה לידיהם ולמנהיג שבראשם, זה שמתנהל מול קציני המודיעין של השב"ס ואנשי שב''כ, כוח רב.

"שב"ס רוצה שקט מצד אחד, ואיסוף מידע מצד שני. גם שב"כ רוצה לאסוף מודיעין ולדאוג לשקט, הוא לא סומך על שב''ס. ככה קורה שנותנים פריבילגיות למי שבונים אותו כמנהיג", אומר א'. "עטאללה לא אהוד במיוחד על האסירים, אבל הוא נהנה מהכוח שהסוהרים נותנים לו. הוא היחיד שמסתובב באגף לבוש בג'ינס, כשכולם לבושים במדי הכלא. הוא היחיד שיש לו חגורה על המכנסיים, ושעון על היד. כולם מבינים מה זה אומר ומבינים שזה קצין המודיעין של השב"ס שמאפשר לו. רק שצריך להבין שאולי בעיני עצמו יש לו כוח, אבל בעיני האסירים הוא יותר אסיר של קצין המודיעין מאשר אחד משלנו".

הקצנה מול שיקום: רוצחים ומיידי אבנים מקבלים את אותו היחס

האוטונומיה של האסירים גדולה: מקבלים תקציב למזון, עורכים בעצמם קניות ומבשלים לעצמם את הארוחות. השכלה, כשיש כזו אופציה, נרכשת באמצעות אוניברסיטה פלסטינית, ולא ישראלית. את ההחלטה להעביר אסיר מתא לתא, כפי שהיה במקרה של זכריה זביידי ערב הבריחה מגלבוע, מאשר קצין המודיעין של הכלא. לדברי האסירים עמם שוחחנו, העברות אסירים מתא לתא שגורות ומקובלות, ולרוב גם מאושרות בלי בעיה.

עו''ד בני תייאר, לשעבר מפקד כלא דמון: "שב"ס נותן שירותי בייביסיטר לאסירים הביטחוניים. הוא מקבל אסיר לשנה, עשר או 20 שנה? כל מה שצריך זה שיהיה שקט, כדי שלא להצית את הגדה. מעליו יש שחקנים אחרים, השב"כ והממשלה, שרוצים שקט''

''תראי, אני אגיד לך אמיתי'', מעיד האסיר המשוחרר א'. ''הופתעתי לגלות שהשב"ס לא מתנהל בטיפשות, אנשים שם מבינים עניין. והם מבינים שכדי לשלוט באסירים הם צריכים לתת להם משהו, כי אחרת לאסירים לא יהיה מה להפסיד. גם ככה התנאים קשים מאוד''.

ה''מנהיגים'', ורק הם, מתנהלים מול הסוהרים. "הדובר של הארגון הוא שליט תנאי המחיה'', אומר א'. ''הוא יכול להשפיע על טיב הקנטינה, על טיב הטיפול הרפואי ועל מי יהיה באיזה תא. גם אצלנו הייתה לא מעט אלימות, מטבע הדברים, אבל האלימות מצומצמת יותר מאשר בבתי כלא פליליים, בין היתר משום שהארגון הוא זה שמנהל את העניינים מול הארגון האחר".

גונדר-משנה דקר אילת שירת בתפקידים שונים במערכת הביטחון והיה ממקימי יחידת מצדה של השב''ס, שמיועדת לפעולה מבצעית במצבי משבר. הוא גם פיקד על בתי כלא ביטחוניים. לדבריו, כאשר פיקד על כלא גלבוע הוטרד לא מעט מהעובדה שהמערכת מתייחסת לאסירים כקולקטיב: "התנאים של האסירים הביטחוניים זהים. זורק אבנים מקבל את אותם תנאים כמו שמקבל מרואן ברגותי, עם כמה מאסרי עולם. לשב"ס מאוד נוח לראות בהם קבוצות ולא להתייחס לתנאי האסיר בהתאם לחומרת העבירה שלו, זה פחות כאבי ראש והתעסקות. אבל כך קורה, שאם יש מאבק על שיפור תנאי מחייה, או אם יש החמרה - הכל חל על כולם. בכל פעם שתוכרז שביתת רעב כולם יוכלו לקבל תנאים טובים יותר, זורק האבנים והמפגע".

אילת מאיר נקודה נוספת: מעבר לעובדה שהחלוקה לארגונים מחזקת את האסירים, ובפרט את אלה שנגזרו עליהם עונשים חמורים יותר, היא גם מייצרת הקצנה. "הצעתי בשב"ס להקים צוות שיפקח על הקצנה אידיאולוגית, כפי שיש בבתי כלא בירדן או בגרמניה, אבל לא קיבלו את ההצעה שלי'', מספר אילת. ''שב"ס רוצה שקט, הוא לא מתעסק במניעת טרור מתוך בתי הסוהר. מה חשוב יותר, שקט בכלא או טרור?".

ע' מוסיף לכך את נקודת מבטו כאסיר: "השב"ס משאיר בכוונה ואקום, הוא עושה חלוקה ואז נותן לאסירים לנהל את הכלא. נוצר מצב שאסירים כמוני, שעשו טעות ורק רצו לגמור את המאסר בשקט, ישבו עם האסירים הכי קיצונים, הכי מסיתים. ואין שיקום, הפרדה או מתן כלים כדי לעזור לי להשתקם. מי שזרק אבן יושב עם האסיר הכי מסוכן מבחינה ביטחונית, ולפעמים דווקא הכי מסיתים וקיצונים יושבים לשיחה עם קצין המודיעין, ואתה שואל את עצמך אם בשיחה הזו הוא מוסר אסירים אחרים כקורבן".

א' מדגיש כי מי שמנהלים באמת את העניינים בכלא "אלה אנשי השב"כ. הם מגיעים הרבה, ושלא יספרו לך מהשב"ס שהשב"כ לא מעורבים. הם עושים הרבה שיחות מודיעין עם אסירים, מאיימים או מנסים לפתות, ומי שמשתחרר פוגש אותם גם. הם אחראים לא פחות משב"ס לבריחה ולאירועים האחרים שקורים בכלא, הם יודעים הכל ואם לא ידעו – זה גם מחדל מודיעיני שלהם, שקל לגלגל על השב"ס".

שקט בשטחים? הקשר לבתי הכלא לא ברור

כ-85% מהאסירים בבתי הכלא הביטחוניים הם תושבי הגדה. אולי משום כך, ההנחה המקובלת במערכת הביטחון היא כי קיים קשר ישיר בין התנאים בכלא לתסיסה אפשרית בשטחים. את עבודת התזה שלו הקדיש גונדר-משנה אילת להנחה הזו, ולטענתו, הקשר קלוש: "התפיסה הזו נולדה ב-1992, בעת שביתת רעב שהתקיימה בכלא הישראלי. שני אסירים מתו במהלכה. ראש הרשות הפלסטינית אז, יאסר ערפאת, הוציא את תושבי השטחים לרחובות. ההבנה אצל יצחק רבין, שהיה אז ראש הממשלה, והשר שמעון פרס, הייתה שאם לא יטופלו האסירים השובתים רעב יהיה בלגן. נציב שב"ס אז, שאול לוי, קיבל מהם בקשה: לתת מה שצריך כדי להשיג שקט. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נעשה הקשר בין בתי הכלא הביטחוניים לרחובות בשטחים, ומאז התפיסה הוטמעה. כיום, רק אם מתעורר בלגן זה מגיע לממשלה".

אילת סקר את האירועים בבתי הכלא הביטחוניים בתקופה של חמש שנים, ובדק כיצד הם השליכו על המתרחש בגדה. "הקשר שאני מצאתי הוא אפס, אין קשר. בתקופתי היה מקרה שבו הרגנו אסיר בכלא קציעות, ובגדה לא קרה כתוצאה מזה שום דבר. מתי הקשר הזה מתקיים? כשהפוליטיקאים נכנסים לתמונה. כשהם מתסיסים - יש בלגן, וכשהם בוחרים לדבר אחרת, יש רוגע. התנהלות שב"ס בבתי הכלא הביטחוניים, שבמסגרתה רוצים שקט בכל מחיר ונותנים לאסירים לנהל את עצמם, היא קידוש הפחד".

האסיר לשעבר א' מסכים כי המשוואה "מצב הכלא=מצב הגדה" כבר לא כשהייתה, אך טוען שהיא עדיין תקפה: "גם השב"כ רוצה שקט. אפילו אחרי הבריחה מהכלא ההוראה הייתה לא לירות כדור, להחזיר אותם חיים, היה ברור שאחרת תהיה מלחמה. יותר משהשב"ס מוטרד ממחאה בחוץ, הוא מוטרד ממחאה בפנים, כי זו התנגשות אמיתית והכנסת כוחות לכלא תביא למרחץ דמים. אף אחד לא רוצה את זה".

בראש ההמלצות של הוועדה לבחינת תנאיהם של האסירים הביטחוניים: ביטול החלוקה הנהוגה, לאגפים לפי ארגונים. ''חמאס לא יישבו באגף נפרד ופת"ח באגף נפרד. האגפים יהיו מעורבבים, כך שהתנהלות האסירים לא תהיה כקולקטיב בפני שב"ס וההתייחסות לכל אסיר תהיה באופן פרטני ככל שניתן"

שביתות רעב, פוליטיקה וריבונות

הסיפור הופך רגיש במיוחד כאשר האסירים מכריזים על שביתת רעב. "זה הכלי שבאמצעותו האסיר גורם לריבון, לישראל, לאבד את הריבונות שלה עליו", מגדיר א', וע' מוסיף: "שביתות רעב יכולות להימנע, כי הן מתחילות קודם כל בהתנהלות של שב"ס - איסור מפגשי משפחה, לא מחלקים עוד שמיכות".

תת גונדר תייאר, שהתמודד עם האיום הזה לא פעם, מסכים: "שביתות רעב יכולות להימנע בהידברות מוקדמת. נכון שמפקד כלא יכול להפגין קשיחות, להתעקש ולומר על אסיר שמפגין – מצדי שימות. אבל זה לא עובד ככה, יש לחצים פוליטיים והשלכות שלא נמצאות במגרש של שב"ס".

תת-גונדר אלברט אבוחצירא, שהיה מפקד כלא נפחא, לא מקבל את האמירות על "השלכות" ו"מגרש אחר". ''פעם מפקד כלא היה בעל הבית, היום אומרים לו מה לעשות. פעם אם הייתה נפתחת שביתת רעב - היינו אומרים בסדר, אל תאכלו. היום חברי הכנסת הערבים רצים לדאוג להם. האסירים ברחו מכלא גלבוע למנהל שלא ידע לפקד ולא התאים לניהול בית סוהר. ברחו כי נתת שינהלו אותך, קציני מודיעין מעבירים אסירים מתא לתא וזה נראה לך בסדר? כשאני הייתי מפקד כלא טרטרתי את האסירים כל הזמן, יחיא סינוואר היה אצלי על מזוודות. מפקד כלא לא צריך לחשוב על מה שקורה בגדה, אלא על מילוי הפקודות וניהול בית הסוהר שלו", אומר אבוחצירא, שבמהלך תפקידו נדקר בידי אסיר עולם (ששוחרר מאז באחת מעסקאות שחרור האסירים).

ועדת בדיקה? השב''כ לחץ וההמלצות לא יושמו

באחד הדיונים שהתקיימו בשבועות האחרונים במסגרת ועדת הבדיקה לבריחת ששת האסירים מכלא גלבוע, העיד בפני הוועדה שלומי קעטבי, שעמד בראש הוועדה שמינה ארדן לבדיקת תנאי האסירים שהוזכרה קודם לכן. הוא נשאל מדוע המלצות הוועדה לא אומצו, והשיב כי אינו יודע.

ארדן כשר לביטחון פנים דווקא אימץ את ההמלצות במלואן - ובראשן פירוקם של אגפי הארגונים - אך הקבינט הביטחוני מעולם לא אישר את ההמלצות, והן לא יושמו. גורמים המעורים בנושא אמרו כי השב''כ הפעיל לחץ, שלא להחמיר את תנאי האסירים ולא להחיל עליהם סט כללים חדש. בתחילת החודש חיזק ארדן את הדברים, כשהופיע בפני ועדת הבדיקה. כאשר דרש משב"ס להקשיח את תנאי האסירים, אמר בעדותו, ולהפעיל מערכת לשיבוש שיחות מהטלפונים שבידי האסירים - מנע זאת נדב ארגמן, שעמד אז בראש השב''כ. בארגון, העיד ארדן, העדיפו ''שקט תעשייתי'' ו''השארת הסטטוס קוו''. משרד המשפטים והשב''כ, לעדותו, עשו ''סיכול ממוקד בדוח הזה. איך? מכניסים תרחישי אימה על מה עלול לקרות בלי אחיזה מודיעינית אמיתית בשטח".

במילים אחרות, מערכת הביטחון היא שמתווה את המדיניות, ולא הממשלה. חלפו שנים רבות מאז הפעם האחרונה שבה הממשלה אפשרה לשב"ס לקבל החלטות ולהתוות נוהלים אחרים. קו כזה ננקט ב-2004, בזמן ממשלתו של אריק שרון, לזמן מוגבל: "אלה היו ימי אינתיפאדה סוערים'', מספר לשומרים ח''כ צחי הנגבי, שהיה אז השר לביטחון פנים. ''המידע שהיה לנו הצביע על כך שמהכלא יוצאות הוראות שמתסיסות את השטח. הרענו משמעותית את התנאים, והאסירים פתחו בשביתת רעב ללא הגבלת זמן. היה לי ברור שיש קשר בין האסירים לפיגועים בחוץ, ועל כן, בעצה אחת עם שרון ועם ראש השב"ס יעקב גנות, החלטתי לא לסגת. ראינו באותם ימים שביתות רעב באירלנד, שבהן מתו אסירים. לקחנו בחשבון שזה יקרה גם אצלנו, אבל עמדתי הייתה שזה מחיר שהאסירים משיתים על עצמם".

האסירים דרשו להחזיר את הטלפונים לאגפים ולאפשר ביקורי משפחות. ''מצדי שישבתו רעב עד מוות'', הכריז אז הנגבי. 18 ימים חלפו והשביתה הסתיימה, מבלי שהאסירים קיבלו דבר ומבלי שאיש מהם נפגע. אחד ההסברים לכך היה ההתעלמות בתקשורת ובדעת הקהל, בגלל העיתוי - האינתיפאדה השנייה. "אני לא מבין מדוע לאורך השנים חלה התפתחות לרעה'', אומר הנגבי. ''אין סיבה לבוא לקראת האסירים האלה, אבל בשביל זה שר ביטחון פנים צריך גיבוי מראש הממשלה, ולהעביר את הגיבוי הלאה לשב"ס".

"אני לא מבין מדוע לאורך השנים חלה התפתחות לרעה'', אומר השר לשעבר צחי הנגבי. ''אין סיבה לבוא לקראת האסירים האלה, אבל בשביל זה שר ביטחון פנים צריך גיבוי מראש הממשלה, ולהעביר את הגיבוי הלאה לשב"ס"

"יש הצהרות של פוליטיקאים, ויש מציאות"

גם בשנותיה הארוכות של ממשלת ימין, ולמרות הצהרות פוליטיות על הצורך בנקיטת יד קשה, שנשמעו לא פעם מפיהם של ארדן והשרים לשעבר אמיר אוחנה ואבי דיכטר (שלושתם מטעם הליכוד) - לא חל שינוי במדיניות. "יש הצהרות ויש את המציאות עצמה", מצר גונדר-משנה אילת. "בהצהרות כולם אלופים, אבל בפועל קיים חשש מערכתי להתעמת עם האסירים, כי כשאתה מייצר רעש אתה חוטף בתקשורת, ומה שנציב שב"ס והשר רוצים – זה שקט".

התמונה ברורה: הנושא מעורר עניין רק כאשר השקט הזה מופר - כשאסירים מצליחים לברוח, או ממשיכים לבצע פשעים מתוך הכלא. "הכלא הוא חצר אחורית, שלאף אחד אין באמת עניין להתעסק בה. גם לא לממשלה או לשר לביטחון פנים", אומר תת-גונדר תייאר. "אחרי הבריחה מכלא גלבוע נציבת שב"ס קיבלה החלטה אמיצה ופיזרה את אסירי הג'יהאד האיסלאמי לכל עבר. היא פירקה את הקבוצה שלהם בחסות מהומת הבריחה, ניצלה את הגיבוי שקיבלה. אף אחד, כולל השר לביטחון פנים, לא היה מאשר לה לעשות את זה סתם ביום בהיר". אבוחצירא מאשר מניסיונו: "כשמפקד כלא רוצה להיות הבוס, הוא צריך גיבוי מלמעלה, גיבוי שלא תמיד ניתן".

''נוצר מצב שאסירים כמוני, שעשו טעות ורק רצו לגמור את המאסר בשקט, ישבו עם האסירים הכי קיצונים, הכי מסיתים. ואין שיקום, הפרדה או מתן כלים כדי לעזור לי להשתקם'', אומר אסיר לשעבר

אילת, תייאר ואבוחצירא רואים את הדברים מנקודת מבטם כמנהלי כלא לשעבר, אבל גם מנקודת מבטם של האסירים, עיוות וסבל נוצרים כשרואים אותם קודם כל כארגון. "שישה ברחו, אז למה מתנכלים לכל מי ששייך לג'יהאד האיסלאמי? כשהשופט עדי אזר נרצח בהזמנת אסיר מהכלא, הושת עונש קולקטיבי על כלל האסירים? למה אצל הביטחוניים זה קורה?", שואלת עו"ד כאבר.

וכאן ראוי לחזור אל שאלת מעורבותו של שב''כ בניהול בתי הכלא. כשמדברים עם האסיר לשעבר א' על הכוח שנותן שב''ס לארגונים, הוא מגחך: "אתם לא מבינים שמי שמנהל בפועל את הכלא זה השב"כ? מפקדי הכלא יגידו לך שזה לא נכון, הם לא רוצים להראות שאין להם כוח, אבל אני ראיתי את זה. השב"כ מגיע, מתערב, אוסף מודיעין מהאסירים. השב"ס מחליט הרבה דברים שהשב"כ אחר כך יעצור. אחרי הבריחה מכלא גלבוע, כשראיתי את העליהום על השב''ס - אני האחרון שירחם עליהם, אבל כמו תמיד כשזה נוגע לכלא ביטחוני, השב"כ אחראי והשב"ס חוטף בסוף את האש".

אפילו לשר לביטחון פנים יחסי הכוחות לא בהירים. "עד היום לא הבנתי איפה מתחילה הסמכות והאחריות של השב"כ מול המחבלים בכלא'', אמר בעדותו בוועדה השר לשעבר ארדן. ''אני יודע שכששב"כ אומר משהו לשב"ס כמו 'אני רוצה את המחבל הזה בחדר עם המדובב הזה', שב"ס עוברים לדום". וסיכם בהגדירו את התחושה בשב"ס כ-''ילד הכאפות של הארגונים האחרים''.

בתגובה לכתבה העביר שב"ס את ההתייחסות הבאה: "'החזקת האסירים הביטחוניים במתקני הכליאה של שב"ס נעשית בשיתוף עם קובעי המדיניות וארגוני הביטחון המקבילים ובהתאם לפקודות ונהלי הארגון הנגזרים מהחוק הישראלי ומאמנות בינלאומיות''. השב"כ בחר שלא להגיב.