רק לפני חודש עתר ח"כ אביחי בוארון (הליכוד) לבג"ץ במסגרת מאמציו של חבר מפלגתו, שר המשפטים יריב לוין, להעביר מידיה של היועצת המשפטית לממשלה את הפיקוח על חקירת הפצ"רית לשעבר יפעת תומר ירושלמי בנושא הדלפת הסרטון ממחנה שדה תימן. זאת כמובן רחוקה מלהיות הפעם הראשונה שבה חברי הקואליציה נעזרים בבג"ץ כדי להשיג את מטרותיהם. ועדיין, מפתיע לגלות עד כמה מי שמתנגדים לכך שבג"ץ יבטל חוק של הכנסת, עתרו בעצמם לבג"ץ כדי לבטל חקיקה, וכמה פעמים אותם המתנגדים למעורבות בית המשפט העליון בעבודת הכנסת, ביקשו ממנו להתערב בהחלטות יו"ר הכנסת ובדיוני הוועדות שלה. 

לוין עצמו, שהוביל לפני כשנתיים את המהלך לביטול האפשרות שבג"ץ ישתמש בעילת הסבירות כדי לפסול החלטות ממשלה, עתר ב-2006 לבג"ץ כששימש יו"ר המטה לביקורת השלטון של הליכוד. הוא דרש אז שבית המשפט העליון יורה לראש הממשלה אהוד אולמרט למנות שר רווחה, כשהוא משתמש בלא אחר מאשר טיעון הסבירות. "החלטותיה של הרשות המנהלית נתונות לביקורתו של בית משפט נכבד זה", כתב לוין, "ובידו הסמכות להורות על ביטולן, שעה שהן נגועות בחוסר סבירות".

השימוש של פוליטיקאים מהימין בכלי שהם לא חדלים לחבוט בו במישור הציבורי, נועד בחלק מהמקרים לבקש סעד, ובחלק אחר להביך את מוסדות המדינה שאינם מקובלים עליהם כמו בג"ץ עצמו או היועץ המשפטי לממשלה, ולצבוע אותם בצבעים פוליטיים. כך למשל, השר יצחק וסרלאוף (עוצמה יהודית) שפנה לבג"ץ על מנת שזה יורה ליועמ"שית להעמיד לדין מפגינים נגד ההפיכה המשפטית שחוסמים צירים מרכזיים, או לחילופין, שהיועצת תצהיר שמדיניות ההעמדה לדין שהייתה נהוגה כלפי מפגינים בימי הסכם אוסלו וההתנתקות הייתה שגויה ומחמירה מדי. 

"שר בממשלה מגיש עתירה נגד היועצת המשפטית לממשלה? מה זה הדבר הזה? זו האכסניה לטפל בזה?", תהה השופט דוד מינץ בדיון שהתקיים באפריל 2024, עוד לפני שהממשלה שברה את כל הכלים מול היועמ"שית עו"ד גלי בהרב מיארה. בפסק הדין הוסיף מינץ, כי "בידי שרי הממשלה כלים רבים מספור להתמודד עם מדיניות שלטונית שאינה לרוחם, גם אם מדיניות זו מאומצת ולו בכפייה ע"י יועצים משפטיים שאינם לרוחם. פניה לבית משפט זה כדי שיאמץ את גישתם (…) פסולה וחורגת מתפקידו של בית משפט זה באופן קיצוני". 

בד-בבד יצאו חברי הממשלה בתקיפות שוב ושוב נגד סמכות בג"ץ. רק בשנה האחרונה הודיע שר התקשורת שלמה קרעי בשני מקרים שונים, כי לא יכבד צווים שהוציא בג"ץ. במקרה אחר, אחרי הצו שהקפיא את פיטוריי ראש השב"כ לשעבר רונן בר, הטיח קרעי בשופטת גילה כנפי-שטייניץ, כי "אין לך סמכות חוקית להתערב בזה. זו סמכותה של הממשלה ושלה בלבד. הצו שלך משולל תוקף. נגמר הסיפור. העם הוא הריבון". לאחר ששופטי בג"ץ ביטלו את החלטתם המשותפת של קרעי וחברו לסיעה השר דוד אמסלם, להדיח את יו"ר רשות הדואר, תקף אמסלם את השופטים, שלדבריו "כמו עכברים בלילה הם מוציאים פסק דין לא חוקיים והופכים את המשטר". אותו אמסלם הגיש לא פחות מתשע עתירות לבג"ץ בנושאים שונים לאורך השנים, שלוש מהן בדרישה שיורה על גיוס ערבים, כקונטרה לפסיקות בג"ץ בעתירות לגיוס חרדים.

הסטנדרט הכפול בו נוקטים חברי הקואליציה - שוברים את כללי המשחק ביד אחת ומשחקים את המשחק בשנייה - מתבטא לא רק בעצם השימוש בכלי שהם מתריסים נגדו - העתירות לבג"ץ - אלא ביתר שאת בתדירות השימוש בו. שומרים בדק כמה פעמים ועל מה עתרו לבג"ץ 120 חברי הכנסת הנוכחית, בצירוף השרים המכהנים שהתפטרו מהכנסת מכוח החוק הנורבגי, ומצא כי שיאני העתירות לבג"ץ לאורך השנים, הם דווקא ח"כים מהימין. במקום הראשון - ובפער ניכר מהאחרים - ניצב יו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר, שעתר עד היום 31 פעמים לבג"ץ. יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן שני עם עשר עתירות, אמסלם כאמור עם תשע עתירות, בנימין נתניהו עתר שש פעמים לבג"ץ (פירוט בהמשך), ונעמה לזימי (הדמוקרטים) חמישית עם חמש עתירות. ראו תרשים.

גם כשמחשבים את שיאני העתירות לפי מפלגות, כלומר מסכמים את מספר העתירות של הסיעה וחברי הכנסת שלה, הליכוד מוביל במקום הראשון עם 37 עתירות, אחריה עוצמה יהודית עם 34 עתירות, ואחריהן בהתאמה יש עתיד (17) ישראל ביתנו (16) והעבודה (שהפכה בהמשך לדמוקרטים) עם 15 עתירות. ראו תרשים.

בדיקת שומרים יצוין, מתייחסת לשלוש תקופות: תקופת כהונתה של הממשלה העכשווית, תקופת ממשלת בנט-לפיד, והשלישית סוכמת את שתי התקופות וסופרת אחורה ככל שנתוני בית המשפט העליון מאפשרים. ההשוואה בין העתירות תחת הממשלה הנוכחית לקודמת מחדד פער דרמטי נוסף, והוא במספר העתירות שהוגשו על ידי חברי הקואליציה עצמה כאשר הם נמצאים בשלטון. בתקופת ממשלת בנט-לפיד נרשמו אפס עתירות לבג"ץ מצד חברי הקואליציה לעומת עשר עתירות לבג"ץ של חברי הקואליציה הנוכחית בשלוש השנים האחרונות. ראו תרשים.

יחסי חוץ וביטחון נחשבים לשני הנושאים שהימין הפוליטי בישראל מסרב להכיר בהם כשפיטים. על רקע זה מעניין שדווקא איתמר בן גביר, הוא זה שעתר לבג"ץ על מנת שזה יתערב בשני הסכמים מדיניים עליהם חתמה ממשלת ישראל

חברי הקואליציה שביקשו מבג"ץ לפסול חוקים

ההתנגשות לא החלה בכהונת הממשלה הנוכחית. סנונית ראשונה לצפוי הגיעה שלוש שנים לפני שרפורמת לוין באה לעולם וקרעה את החברה הישראלית. אז התפטר ב-2020 ח"כ יולי אדלשטיין (הליכוד) מתפקידו כיו"ר הכנסת, כדי לא למלא את פסיקת בג"ץ שהורתה לו לכנס את המליאה, וטען כי "ההחלטה מחריבה את עבודת הכנסת". כיום אדלשטיין נתפס כדמות "ממלכתית" ביחס לחברי מפלגתו. 

מאז, הדה לגיטימציה שעושים חברי הקואליציה ובראשם שר המשפטים, לבית המשפט העליון נמשכת בעצימות גבוהה, כאשר המתקפה התורנית החריפה של לוין נגד ההחלטה לעכב את המינוי שהציע לחקירת פרשת הפצ"רית, הייתה רק עוד חוליה בשרשרת. "מפעל הטיוח בחסות בית המשפט העליון שבר הלילה שיא חדש של חרפה", כתב לוין בתגובה לצו שהוציא הנשיא יצחק עמית כנגד תחילת עבודתו של השופט המחוזי בדימוס שלמה בן חמו. השבוע פסל בג"ץ את המינוי, היות שבן חמו אינו עובד מדינה ולכן אינו עומד בתנאים שהוצבו. "חשש כי אותו אדם ישמש כ'שלוחו' של השר", כתבה השופטת יעל וילנר.

לוין מסרב להכיר בעמית כנשיא בית המשפט העליון. הוא וחבריו לקואליציה, ניסו למנוע מבית המשפט להעביר ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד (באמצעות פסקת התגברות) ועל סבירות החלטות הממשלה (באמצעות ביטול עילת הסבירות), ובאופן עקבי יצאו נגד הלגיטימציה של בג"ץ לדון בנושאים שאינם שפיטים בעיניהם. את האפשרות שידון בתיקון לחוק הנבצרות הגדירו ראשי הקואליציה בהצהרה משותפת, כ"ניסיון הדחה לא חוקי בחוסר סמכות, שאינו שונה מהפיכה צבאית". 

השקפת עולמו של לוין ידועה וגורסת שתפקיד בית המשפט העליון מתמצה בערעורים על תיקים פליליים וסכסוכים אזרחיים. בנאום הרפורמה שנשא בינואר 2023 הוא קרא, "לא עוד דיון בבית המשפט בחוקי יסוד, לא עוד פסילת חוקים של הכנסת ללא הסמכה. במקום זאת, בית המשפט יפעל מכוח חוקי היסוד ולא ימצא מעליהם. תתאפשר פסילת חוקים בבית המשפט העליון בהרכב מלא וברוב מיוחד. תחוקק פסקת התגברות מאוזנת ברוב של 61".

בניגוד לגישה הלוחמנית של לוין, חמישה חברי כנסת שנמנים עם מפלגות הליכוד, ש"ס ונעם דווקא ביקשו בעבר מבג"ץ, לבטל חקיקה של הכנסת

אלא שבניגוד לגישה הלוחמנית הזו של לוין, חמישה חברי כנסת שנמנים עם מפלגות הליכוד, ש"ס ונעם דווקא ביקשו בעבר מבג"ץ, לבטל חקיקה של הכנסת. ארבע עתירות נוספות בהן היו מעורבים תשעה ח"כים שמכהנים כיום מטעם הליכוד וש"ס, ביקשו להתערב בפרוצדורות הקשורות לחקיקה ולוועדות הכנסת. בכל המקרים, היו אלה דווקא שופטי העליון שסירבו להתערב בעבודת הרשות המחוקקת.

כך, ב-2021, תקופת ממשלת בנט-לפיד, עתרו לבג"ץ חברי הכנסת אבי מעוז (נעם), משה ארבל (ש"ס) ואמסלם (הליכוד), כדי שיורה ליו"ר הכנסת דאז מיקי לוי וליו"ר ועדת הכנסת ניר אורבך להעביר את רפורמת הכשרות למסגרת חקיקה נפרדת, מחוץ לחוק ההסדרים. בג"ץ דחה על הסף את עתירתו של מעוז שהוגשה בעיצומה של החקיקה והזכיר לו ש"הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט העליון ימנע מלהתערב בהליכי חקיקה של הכנסת בעודם בעיצומם". עתירתם של ארבל ואמסלם שהוגשה בסיום החקיקה נמחקה. 

במקרים אחרים, חברי הכנסת שרן השכל ואכרם חסון (שניהם כיום בקואליציה במפלגת תקווה חדשה, שמתוכננת להתמזג עם הליכוד) עתרו לבג"ץ, כנגד חקיקה שהעבירה הקואליציה שהם היו חברים בה. ב-2017 עתרה השכל, שהייתה אז ח"כית מטעם הליכוד, בדרישה לפסול את החוק לשינוי מבנה הבורסה שנחקק חודש קודם לכן. חסון, שהיה אז במפלגת כולנו, עתר ב-2018 בדרישה לפסול את חוק יסוד הלאום, בנימוק שהוא מבטל את הזכות לשוויון ופוגע במשרתי כוחות הביטחון הדרוזים.

שתי עתירות נוספות שדרשו התערבות בענייני חקיקה הגישו השר חיים כץ (שמחזיק בכמה תיקים בממשלה), שעתר בתקופה שכיהן כחבר כנסת במפלגת "עם אחד", נגד החלטת נשיאות הכנסת שלא העלתה לקריאה ראשונה הצעת חוק שהגיש להעלאת שכר המינימום. ואילו משה ארבל עתר ב-2020 נגד החלטת יו"ר הכנסת מיקי לוי, שמנע הגשת הצעות חוק פרטיות בחודש הראשון לכינון הכנסת, בטרם נקבעו שיבוצי הח"כים לוועדות. שתי העתירות התייתרו ונמחקו. 

מעורבות אינטנסיבית יותר בהתנהלות הוועדות באה לידי ביטוי בעתירות שמבטאות היטב את המוסר הכפול של חברים במפלגת השלטון ביחס לבית המשפט. בעתירה שהגישו ב-2020 חברי הכנסת דוד ביטן, מירי רגב, קטי שטרית ופטין מולא (הליכוד) יחד עם מיכאל מלכיאלי וארבל (ש"ס), הם דרשו להורות לכנסת לערוך סידור אחר של הח"כים בוועדות, בנימוק שהחלוקה שנעשתה לא משקפת את חלקן היחסי של המפלגות. ש"ס הצטרפה לעתירה כסיעה, אך סיעת הליכוד, שארבעה מששת הח"כים שעתרו הם חבריה, הודיעה כי לשיטתה הסוגיה אינה שפיטה ולבית המשפט אין כל סמכות להתערב בהחלטות הכנסת. יחד עם זאת הוסיפה סיעת הליכוד, כי אם בית המשפט יקבע שהוא מוסמך לדון בעתירה, יש לקבל אותה. 

בעקבות העתירה, הגישה הקואליציה כמה הצעות משופרות לשיבוצי האופוזיציה והעתירה נדחתה. הנשיאה דאז אסתר חיות ציינה בפסק הדין, כי "בית המשפט נמנע מהתערבות בהחלטות הכנסת בעניינים פנים פרלמנטריים, למעט מקרים חריגים שיש בהם משום 'פגיעה עמוקה במרקם החיים הפרלמנטריים'", כשהמקרה הנוכחי לא נחשב ככזה. 

תזכורת דומה מפי השופטים, קיבל גם השר עמיחי שיקלי (כיום בליכוד), שביקש מבג"ץ להורות לוועדת הכנסת לדחות את הדיון שקבעה כדי להכריז עליון כפורש מסיעת "ימינה". השופטים פנו לשיקלי בדיון, "אדוני, יכול לתת לנו מקרה אחד שבו בית המשפט אמר לוועדת הכנסת לא לדון במשהו?". שיקלי משך את העתירה. 

"בניגוד לדרישה הבסיסית מכל עותר ציבורי כפרטי", כתב השופט עופר גרוסקופף, "מר אמסלם לא הקדים פנייה לעתירה, ולא טרח כלל לברר עם המשיבים (במקרה הזה עמיתיו לשולחן הממשלה) מהי התייחסותם לטענותיו, קודם שהגיש עתירתו"

בן גביר דרש שבג"ץ יורה לממשלה שלא לחתום

יחסי חוץ וביטחון נחשבים לשני הנושאים שהימין הפוליטי בישראל מסרב להכיר בהם כשפיטים. על רקע זה מעניין שדווקא איתמר בן גביר, הוא זה שעתר לבג"ץ על מנת שזה יתערב בשני הסכמים מדיניים עליהם חתמה ממשלת ישראל - ההסכם הימי בלבנון והסכם הפיצויים למשפחות הרוגי משט המרמרה שנחתם עם טורקיה. 

באשר למרמרה פסק השופט סלים ג'ובראן, כי "ההחלטה מצויה במובהק בגדר סמכותה של המדינה לנהל את ענייניה המדיניים ואת מדיניות החוץ שלה, והיא אינה חורגת ממתחם הסבירות הרחב עד מאוד בהחלטות מעין זו". לגבי ההסכם הימי דרש בן גביר שבג"ץ יורה לממשלה שלא לחתום עליו, כי מדובר לטענתו בהסכם בלתי חוקי שלממשלת מעבר אין סמכות להעבירו, מבלי שקיבל את אישור הכנסת. השופט נעם סולברג, כיום המשנה לנשיא העליון, דחה את העתירה והזכיר לבן גביר, כי "שיקול הדעת המסור לרשות המבצעת בענייני צבא וביטחון רחב עד מאוד, אל לו לבית המשפט להשיג את גבולה (…) כל רשות ותפקידה היא. איש על מחנהו ואיש על דגלו". 

אבסורד כפול נרשם במקרים שבהם חברי הקואליציה עותרים בנושאי ביטחון, כשממשלתם בשלטון, ובמקרה של דוד אמסלם, כשהוא עצמו אף חבר ממשלה. כך היה כשאמסלם עתר לבג"ץ בדרישה שבית המשפט יורה לגייס את ערביי ישראל לצבא או לשירות לאומי. "בניגוד לדרישה הבסיסית מכל עותר ציבורי כפרטי", כתב השופט עופר גרוסקופף, "מר אמסלם לא הקדים פנייה לעתירה, ולא טרח כלל לברר עם המשיבים (במקרה הזה עמיתיו לשולחן הממשלה) מהי התייחסותם לטענותיו, קודם שהגיש עתירתו. דינה של עתירה זו להידחות על הסף בשל אי מיצוי הליכים". 

ח"כ עמית הלוי (הליכוד) עתר לפני כשנה לבג"ץ, בעקבות תחקיר שהתפרסם במעריב, כדי שיחייב את צה"ל ושב"כ להעביר מידע שיאפשר למשרד הפנים לשלול את אזרחותם של פעילי טרור בעלי אזרחות או תושבות ישראלית, שקיבלו תגמול על מעשיהם מגורמים פלסטינים. השופט יצחק עמית, כיום נשיא העליון, דחה את העתירה וציין, כי "כפי שגם עולה מהעתירה, שר הפנים מצוי בשיח פנימי מול יתר משיבים בנושא (…) והתערבות בית המשפט לבקשת חבר קואליציה, בעיצומו של שיח פנימי בין חברי הרשות המבצעת חריגה ואינה מתחייבת במקרה הנוכחי". 

שלא כמו עותרים אחרים, חברי כנסת נוטים שלא להתפשר, כיוון שלפשרה אין ערך תקשורתי. "הם עותרים למרות שהם יודעים שהסיכוי שהעתירה תתקבל נמוך מאוד, כשעצם הפרסום והעלאת הנושא לסדר היום, הם רווח טוב דיו עבורם"

העתירות של נתניהו לבג"ץ - והמכנה המשותף

בד-בבד עם העליהום על בית המשפט העליון, מספר העתירות שמגישים חברי הכנסת לבג"ץ עלה בצורה ניכרת בשנים האחרונות. ברקע הדברים עומדת דוקטרינת העותר הציבורי שהתפתחה בשנות השמונים ומאפשרת עתירות בנושא שלטון החוק ומנהל תקין, גם אם העותר לא נפגע באופן אישי וייחודי מהנושא.

פרופ' מני מאוטנר מאוניברסיטת תל אביב שניתח עתירות של חברי כנסת לבג"ץ, איתר 148 עתירות שלהם בין השנים 1977-2001. לשם השוואה בתקופת הממשלה הנוכחית, הוגשו 42 עתירות על ידי פוליטיקאים. 32 עתירות הגישה האופוזיציה. חברי גוש הימין שנמצאים בשלטון כיום הגישו עשר עתירות. לשם השוואה, חברי הקואליציה בתקופת ממשלת בנט-לפיד לא הגישו כאמור אף עתירה. ככל הנראה משום, שכפי שציינו שופטי בג"ץ לא אחת, למפלגות הקואליציה אין סיבה להגיש עתירות כשהן בשלטון ויכולות להתנהל בדרכים אחרות. הסיבה שזה בכל זאת נעשה, מלבד במקרים שבהן מדובר בעתירות אישיות כמו אלה שהגיש ראש הממשלה לגבי ייצוגו בוועדת החקירה בנושא הצוללות, נוגעת כך נראה ל"הטרלה" של המערכת. 

פרופ' מאוטנר חילק את חברי הכנסת העותרים לשלוש קבוצות, אלו שעתרו כדי למנוע פגיעה אישית בהם כאדם או כחבר כנסת, אלו שעתרו כדי למנוע מהשלטון לעשות מעשה או לכפות עליו פעולה ואלו שביקשו לקדם אג'נדה פוליטית או אידיאולוגית. אם בין שתי הקבוצות האחרונות הייתה בעבר חפיפה כלשהי, הרי שבעתירות של היום, כשעצם השימוש בבג"ץ הוא בעל משמעות פוליטית, קשה להפריד ביניהן וליצור חלוקה דומה.

מה שלא קשה לזהות, הוא שראש הממשלה נתניהו הוא היחיד מכל הפוליטיקאים שלכל עתירותיו לבג"ץ בסיס אישי מסוג כשלהו. כך פעמיים עתר נתניהו לבג"ץ נגד יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט עוזי פוגלמן. באחת מהן כדי שבית המשפט יאפשר לשדר קטע בן תשע דקות בו צולם נתניהו עבור תכנית הבידור "סטנד-אפ ניישן" במעין מופע שהוועדה קבעה שהוא בגדר תעמולת בחירות. בשנייה, כדי שיתירו לו להשתמש במסגרת תעמולת הבחירות בסיסמה "חוזרים לחיים" שהייתה בשימוש משרד הבריאות לעידוד חיסוני קורונה. ועדת הבחירות התנגדה בנימוק שמדובר בשימוש בנכסי ציבור. בשני המקרים העתירות נדחו.

עתירות אחרות של נתניהו עסקו בתיקים המשפטיים שלו. למשל, עתירה לפתוח בחקירה פלילית נגד מי שהדליף מתיקי השלמת החקירה בעניינו, או לקיים דיון נוסף בעתירות שחייבו אותו להשיב 270 אלף דולר לעיזבון בן דודו המנוח, נתן מיליקובסקי. בשתיים נוספות הוא עתר עם עוד מוזהרים של ועדת החקירה לעניין כלי השיט, כדי שבג"ץ יורה שכל החמישה לא יעידו בהליך הפלילי בתיק הצוללות לפני שהם מעידים בפני ועדת החקירה בנושא, וכדי לאפשר לו להגדיל את מספר עורכי הדין שייצגו אותו בנושא. 

גם עתירות של סיעת הליכוד עוסקות בעניינים אישיים של נתניהו או בתקיפה פרסונלית של יריביו הפוליטיים. כך למשל, סיעת הליכוד עתרה בשנים האחרונות כדי לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק וקרן וקסנר, לקבוע שהתנועות "דרכנו" ו"זזים - קהילה פועלת" הן גופים פעילים בבחירות לצורך חוק מימון מפלגות. במקרה אחר עתרה הסיעה בטענה שהיועץ המשפטי של הכנסת דאז מצוי בניגוד עניינים חמור ולא יכול לאשר הקמת ועדה שתדון בהסרת חסינות נתניהו.

נתניהו אינו היחיד. עתירות אישיות של פוליטיקאים סביב חקירתם בפלילים או העמדתם לדין הן עניין נפוץ. אריה דרעי ואביגדור ליברמן עתרו כל אחד, שלוש פעמים בנושאים כאלה, אבל שיאן העתירות האישיות ובכלל הוא כאמור בן גביר. 21 מתוך 31 העתירות שהגיש נגעו לנושאים אישיים. מעל מחציתן בעלות אופי מתסיס ונועדו לאפשר לו להפגין, לקיים תהלוכות או לערוך סיורים בסמוך או בתוך אזורי מגורים ערביים. דאגתו "לזכויות אדם ושוויון" הביאה אותו לעתור יחד עם אשתו בדרישה להקצות שעות לרחצה מעורבת בבריכה העירונית ברהט, לאחר שבג"ץ פסק שיהיו שעות כאלה בבריכה בקריית ארבע. 

במקרה אחר, בעתירה אישית במיוחד, הוא ביקש לאפשר לו לעשות את עבודות השירות שנגזרו עליו בחברון או לקזז מהשעות שנגזרו עליו בבית התמחוי בירושלים את זמני הנסיעות מחברון לבירה וחזרה. העתירות ברובן נדחו וחלקן הסתיימו בפשרה שאפשרה לו לקבל חלקית את מבוקשו. ראו תרשים.

ענייניות? לפשרה אין ערך תקשורתי

עתירות לבג"ץ, לא רק של פוליטיקאים, מתקבלות לעתים נדירות. לרוב הבעיה נפתרת גם מבלי שניתן פסק דין, כי עצם העתירה מזיזה הליכים ומייתרת את הפסיקה. פרופ' יואב דותן ופרופ' מנחם הופנונג מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שחקרו גם הם עתירות של פוליטיקאים, מצאו שחברי הכנסת הם סוג העותרים היחידי שהופך הפסד בבית המשפט לניצחון פוליטי. שלא כמו עותרים אחרים, הם נוטים שלא להתפשר, כיוון שלפשרה אין ערך תקשורתי. "הם עותרים למרות שהם יודעים שהסיכוי שהעתירה תתקבל נמוך מאוד, כשעצם הפרסום והעלאת הנושא לסדר היום, הם רווח טוב דיו עבורם", אומר דותן בשיחה עם שומרים. 

האם ניתן להסיק מעצם העתירה, שהם רוחשים אמון לבית המשפט? דותן סבור שלא. "מעצם העובדה שהם עותרים, אי אפשר להסיק שיש להם אמון בבית המשפט. בכלל, אמון בבית המשפט הוא מושג מאוד ערטילאי. הם עושים שימוש טקטי בכלי שכל עוד הוא קיים עבור כולם, אין סיבה שגם הם לא יעזרו בו". 

זה לא צבוע?

"גם מי שלא מאמין בבית הדין הרבני, נאלץ להגיע אליו כשהוא מתגרש". 

בניגוד לבית הדין הרבני אליו מי שנישאו ברבנות חייבים לפנות, לבג"ץ אין חובה לעתור. אמנם יש מקרים שבהם האופציה המשפטית היחידה מתנקזת לבג"ץ, אבל הרבה מהעתירות נעשות מתוך בחירה, ופוליטיקאים שמגישים עתירות שחותרות נגד ריבונות הכנסת כשנוח להם, ובמקביל זועקים שאסור לבג"ץ להתערב בעבודת הכנסת, מפגינים בעיקר מוסר כפול. 

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים