ב-27 ביולי 2024 התרחש אחד האירועים הקשים במלחמה; טיל נושא ראש נפץ של עשרות קילוגרמים נפל במגרש כדורגל ביישוב הדרוזי מג'דל שמס שבצפון רמת הגולן, הרג 12 ילדים ובני נוער ופצע יותר מ-30 נוספים. הייתה זו המתקפה הקטלנית ביותר על אזרחי ישראל מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023 ובעקבותיה עלתה הלחימה בין ישראל לחיזבאללה מדרגה. שלושה ימים לאחר נפילת הטיל התנקשה ישראל בחייו של רמטכ"ל הארגון, פואד שוכר, בביירות ובהמשך יצאה למבצעים נוספים וביניהם ה"ביפרים" וחיסול חסן נסראללה. 

מעבר לאובדן ולכאב שמלווה את המשפחות, ואת הקהילה הדרוזית כולה, במג'דל שמס יש מי שמרגישים שהופקרו להתמודד לבד עם הצלקות הפיזיות והנפשיות שהותיר האסון. מבחינתם, ביום שבו "קופלו המצלמות", נעלמו גם גילויי הסולידריות והתחלפו במה שהמשפחות רואות כניכור מצד הממסד. רבות מההבטחות, לדבריהם, נותרו ללא כיסוי והתחושה העיקרית היא של חוסר אונים מול ההתמודדות עם שיקום הילדים.

"הבן שלי אוג'יין, כבן 13, עמד בדיוק במקום שבו נפל הטיל. כשהוא שמע את האזעקה הוא רץ לכיוון המיגונית. הוא לא הספיק להיכנס ונשכב על הקרקע לידה. מהפיצוץ הוא איבד את השמיעה באוזן אחת ויש לו חור בריאה. שלחנו אינספור בקשות לעזרה אך כלום לא קרה", מספרת סוהא איברהים, 47, תושבת הכפר. שיקום הפציעות הפיזיות, היא מוסיפה, הוא רק חלק מהקושי: אוג'יין נאלץ להתמודד גם עם מותו של בן דודו וחברו הטוב. "אחרי ארבעה חודשים השאירו אותנו לבד. שום סיוע לא הגיע - לא כלכלי, לא נפשי. הבטיחו לילד שיעורים פרטיים, וכלום". 

דברים דומים ניתן לשמוע גם מפי משפחות אחרות בכפר. בדומה לבנה של איברהים, עוד ילדים במג'דל שמס נותרו עם פגיעות חמורות מאותו ערב ארור: רסיסים, נזקים לאיברים פנימיים, אובדן שמיעה, קשיים נפשיים וחרדות. הוריהם קובלים על כך שמצאו עצמם אבודים מול ביורוקרטיה מסורבלת, שעמה אינם יכולים להתמודד. חלקם נאלצו לוותר על יום עבודה בשבוע לטובת נסיעות ארוכות לטיפולים פרטיים לילדיהם. אחרים מספרים כי נדרשו להגיש אינספור בקשות, לעמוד בפני ועדות רפואיות ולחפש בכוחות עצמם פסיכולוגים ואנשי שיקום שאין בנמצא באזור הגולן. 

בנוסף טוענות המשפחות, כי לאחר האירוע הן קיבלו מענקים חד-פעמיים ונקודתיים, חלקם מעמותות פרטיות, אולם טיפולים שהובטחו על ידי נציגי המדינה לא סופקו ובקשות שהוגשו להחזרים בגין הוצאות נדחו לא פעם. אחת המשפחות טוענת כי רק לאחרונה - כעשרה חודשים לאחר הפגיעה - הגיע מהמדינה תשלום ראשון בגין החזר הוצאות בהיקף של כ-28 אלף שקלים 

טענה אחרת שחוזרת על עצמה, נוגעת לדרך בה חולקו כספים שנתרמו על ידי גורמים פרטיים. בעוד משפחות 12 הילדים שנהרגו קיבלו תרומות ייעודיות, משפחות הפצועים טוענות כי הן נלחמות על כל שקל. 

המדינה חשוב לציין מסייעת לכל נפגע פעולות איבה, אך הליכי האישור מחייבים הליכים הכוללים בין היתר אישור הנפגע כמי שנפצע בפעולת איבה (שנעשה במשרד הביטחון) ובהמשך ועדה רפואית הקובעת את אחוזי הנכות, אישור לטיפולים נפשיים, החזרים מול קבלות ועוד ועוד. המשפחות, שהן חלק מקהילה סגורה בישוב מבודד, בקושי דוברות עברית ומרוחקות מנטלית ופיזית מהמנגנונים המאשרים, מתקשות להתמודד עם הדרישות. 

גורמים בביטוח הלאומי שהתבקשו להתייחס לדברים אומרים, כי התמונה מורכבת הרבה יותר. לדבריהם המוסד היה מודע למורכבות שתוארה ולכן תרגם עבור המשפחות חומרי עזר בערבית, הצמיד להם עובדת סוציאלית דוברת ערבית ועושה הכל על מנת לסייע בשיקום הילדים. עם זאת, אומרים הגורמים, המוסד פועל על פי הקבוע בחוק בכל הנוגע לתשלומים והחזרי הוצאות ובנוסף גם פועל מאז תחילת המלחמה תחת עומס כבד שיוצר מדי פעם עיכובים. ההתייחסות המלאה של הגורמים מובאת בסוף הכתבה.

"הפנים שלו היו שחורים מהפיח של הפיצוץ והוא היה מלא ברסיסים. רצתי אליו ואז מישהו הרים אותו ולקח אותו למרפאה שבכפר. גם אותי לקחו. את הריח שהיה שם לא אשכח בחיים", מספרת סאלחה אימו של ג'ואן בן ה-14

"הרצפה במרפאה הייתה אדומה"

למרות החודשים שחלפו למשפחות עדיין קשה לשחזר את הערב הקטלני. "ראיתי קבוצת ילדים שוכבים על הכביש, כולם מדממים", מספרת סאלחה רדא תושבת הכפר כבת 44 ואם לשלושה. "לפתע, ג'ואן, הבן שלי כבן ה-14, צץ מביניהם והסתכל לי ישר בעיניים. אם הוא לא היה מביט עלי - לא הייתי יודעת שזה הוא. הפנים שלו היו שחורים מהפיח של הפיצוץ והוא היה מלא ברסיסים. רצתי אליו ואז מישהו הרים אותו ולקח אותו למרפאה שבכפר. גם אותי לקחו. את הריח שהיה שם לא אשכח בחיים. אי אפשר להבין מה התרחש שם באותם רגעים". 

אל אותה מרפאה הגיע גם ג'וליאן, בנה של נארימאן איברהים, 38, אם לארבעה ובעלת צימרים סמוכים לברכת רם. "הוא היה באימון ואני ובעלי היינו בעבודה וסידרנו את הצימרים לקראת אורחים חדשים. פתאום האפליקציה של פיקוד העורף צפצפה. ניסיתי ליצור קשר עם הילדים וג'וליאן לא ענה. כשהגעתי לשם המראות היו מחרידים. המרפאה הפכה למרכז טיפול בפצועים. לא היו מספיק מיטות ואפילו לא מספיק כיסאות. חלק מהפצועים פשוט שכבו על הרצפה, שהפכה לאדומה מדם. מצאתי את ג'וליאן כשהוא מלא ברסיסים. כשהוא ראה אותי, הוא רק אמר 'אני בסדר, אני בסדר' והחזיק את הרגליים שלו. הוא אפילו לא הצליח לכסות את כל הפצעים שהיו עליו״.

מהמרפאה פונו הילדים למרכזים רפואיים גדולים שבהם קיבלו בימים ובשבועות הבאים את הטיפולים הנדרשים ועברו הליכי השיקום הראשוניים. לאורך התקופה הזאת קיבלו המשפחות סיוע נרחב מהמדינה כמו גם מעמותות ומתורמים פרטיים, ולא פחות חשוב, גם תמיכה מורלית גדולה מכלל תושבי המדינה. אלא שבישראל כמו בישראל, קצב האירועים דחק הצידה במהירות את הטרגדיה של מג'דל שמס וכעבור שבועות בודדים המשפחות נותרו להתמודד לבד עם הפציעות. 

עבור אנשים שבקושי מדברים עברית, החיים באזור כמעט מבודד ומנהלים על פי רוב אורח חיים שאינו פוגש את מוסדות המדינה, המגע עם הרשויות אינו אתגר פשוט. לא כל שכן כשמדובר באסון בסדר גודל כזה. רבים מקרובי הפצועים פשוט לא יודעים איך להתמודד עם הטפסים. במוסד לביטוח לאומי, יצוין שוב, אומרים כי המידע הרלוונטי תורגם לערבית וכי נעשה מאמץ להסביר ולהנגיש את תוכנם, בין היתר באמצעות עובדות סוציאליות דוברות ערבית. את המשפחות זה לא משכנע. 

"הפסיכולוג אמר בתחילה שבית הספר יממן את הטיפולים הנפשיים. לאחר מכן אמרו לנו שביטוח לאומי יממן. בינתיים אנחנו משלמים מכספנו גם על פסיכיאטר וגם על הוצאות שיש לנו על ועדות רפואיות, נסיעות ועוד", מספרת סוהא איברהים, אימו של אוג'יין בן ה-13

תחושת הבדידות בולטת גם בכל הנוגע להתמודדות הרגשית, בעיקר של הילדים ובני הנוער, עם ההשלכות שהותירו בהם חותם עמוק. בנה של סוהא למשל נדרש לעבור מספר ניתוחים אחרי שנפגע. "הפסיכולוג אמר בתחילה שבית הספר יממן את הטיפולים הנפשיים. לאחר מכן אמרו לנו שביטוח לאומי יממן", היא מספרת. "בינתיים אנחנו משלמים מכספנו גם על פסיכיאטר וגם על הוצאות שיש לנו על ועדות רפואיות נסיעות ועוד. לא קיבלנו החזרים על זה למרות שהעברנו לביטוח לאומי את הקבלות״.

כהדגמה למה שהיא רואה כנטישת הרשויות היא מספרת שבתחילת הדרך הסוכנות היהודית ביקשה ממשפחות הפצועים להעביר אליה הצעות מחיר לציוד שהן צריכות כמו מיטה אורתופדית, ציוד חבישה ייחודי, תרופות ועוד, אך בסופו של דבר, מסיבות שונות שקשורות להליכי האישור בסוכנות - משפחתה שלה לא יכלה לקבל את התמיכה. "מזל שהרבה דברים אחרים נעשו דרך מתנדבים ולא דרך הגופים הממשלתיים הרשמיים", היא מוסיפה.

בצדק או שלא, הרבה מהכעס של המשפחות מופנה כלפי המועצה המקומית מג'דל שמס שהיא מבחינתם הגוף השלטוני הרשמי הקרוב ביותר אליהם. "המועצה לא העבירה כלום חוץ משובר בשווי 500 שקל״, אומרת סוהא.

גם לסאלחה יש טענות כלפי המועצה. "סיפרתי להם שהילד לא בטוב ושאני מרגישה שהוא חייב טיפול. הם אף פעם לא סירבו, הם תמיד אמרו 'כן', אבל אז הימים חולפים ולא קורה כלום. אני מתקשרת למחלקת הרווחה אומרים שהכל בסדר ונעלמים. דיברתי עם ראשי המחלקה ועם ראש המועצה ולא קיבלתי שום עזרה. אחרי עוד פרק זמן קיבלתי מהם תשובה שאין הכרה בילד מהביטוח הלאומי (התייחסות המועצה לתלונות מובאת בהמשך הכתבה). הייתי בהלם. יצאתי למסע חיפושים אחרי פסיכולוג ופסיכיאטר פרטי. בדקתי עם כל קופות והחולים, אבל באזור שלנו אין מומחים לילדים״.

"סיפרתי להם שהילד לא בטוב ושאני מרגישה שהוא חייב טיפול", אומרת סאלחה על המועצה. "הם אף פעם לא סירבו, הם תמיד אמרו 'כן', אבל אז הימים חולפים ולא קורה כלום. אני מתקשרת למחלקת הרווחה אומרים שהכל בסדר ונעלמים"

גם נארימאן איברהים מתארת מאבק מול רשויות שונות במאמץ להשיג טיפולים לבנה. לדבריה, משפחתה קיבלה ממש לאחר הפגיעה תרומה מכספים שנאספו מהציבור בישראל בהיקף שנע סביב ה-40 אלף שקל, בדומה למשפחות פצועים נוספות, אך לדבריה עיקר הכספים שנאספו הופנו למשפחות שאיבדו את ילדיהן. "אחרי שחזרנו מבית החולים הביתה, ביקשתי טיפולי המשך נפשיים לילד - בסך הכל פסיכולוג. עבר חודש ושום דבר לא זז. פניתי שוב ועוד פעם עבר חודש של המתנה בלי כלום. צלצלתי שוב והפעם הייתי הרבה יותר נוקשה. בעקבות זה הגיע אלינו נציג של הביטוח הלאומי וצעקתי עליו. אמרתי לו שאני חייבת פסיכולוג לילד, ורק אז נתנו לי. הוא מקבל תשלום דרך הביטוח הלאומי. על פסיכיאטר פרטי אני משלמת מכיסי עוד כ-1,500 שקל בחודש".

ספק גם אם בקשה אחרת של נארימאן - להשלמת הפערים הלימודיים של בנה - הייתה נענית אלמלא הייתה מרימה את קולה. "ביקשתי שהילד ייכנס למרכז לימודי מסוים, נוסף על בית הספר, כדי שיגשר על הפערים שנוצרו לו בתקופת השיקום. הופתעתי לגלות שזה רק לחודש ולא לתקופה יותר ארוכה. נדמה לי שאחרי החודש הזה זה נדרשנו לשלם עוד 2,000 שקלים מדי חודש על התגבור הזה. רק אחרי שכעסתי על הרווחה במועצה המקומית זה הסתדר". 

גם אנשים טובים 

מי שמנסים לאורך החודשים האחרונים לסייע למשפחות הפצועים במג'דל שמס במיצוי זכויותיהם הם ארגוני סיוע, מתנדבים, תורמים ואזרחים טובי לב. אחת מהם היא היבא אסעד, 39, מטפלת רגשית ומנחת קבוצות במקצועה, המתגוררת בכפר. "אני פעילה בחמ"ל הסיוע מאז תחילת המלחמה", היא מספרת. "אחרי תקופה קצרה האנשים ננטשו אז הרמנו טלפונים והבאנו תורמים. ניסינו לעשות את מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות".

לדברי אסעד, הניסיון שלה מול ארגונים גדולים והיכרותה עם אנשי חינוך ומוסדות חינוך עזרו במאמציה להרחיב את מעגל הסיוע. היא עצמה טיפלה במסמכים של כמה משפחות. "ארגון שובל סיפקה עזרה בפן של מיצוי הזכויות. נפגשנו עם מנכ"ל הביטוח הלאומי והגענו גם לכנסת. ראיתי גם אנשים פרטיים שלא היססו לרגע", היא מוסיפה. "מצד שני, היו גם ארגונים שרצו לתרום ימי כיף ופעילויות מיד אחרי האסון, וכשחזרנו אליהם - הם לא ענו או טענו שתרמו כבר למקום אחר".

"אני פעילה בחמ"ל הסיוע מאז תחילת המלחמה. אחרי תקופה קצרה האנשים ננטשו אז הרמנו טלפונים והבאנו תורמים. ניסינו לעשות את מה שהמדינה הייתה אמורה לעשות"

התרומות, שניתנו מתוך כוונות טובות, הצליחו לייצר גם כעסים. בימים אלה מתנהלת התדיינות בין עורך דין מטעם משפחות הפצועים לבין המועצה המקומית, כחלק מבירור שמנהלות המשפחות בנוגע להקצאת התרומות שהתקבלו.

"הכל רשום. יש לי טפסים והוכחות ואפשר לקבל הסברים מפורטים ממחלקת הרווחה", אומר בתגובה ראש המועצה, דולאן אבו סאלח. לדבריו, התמיכה שהמועצה העניקה לא התמקדה רק בטיפולים פסיכולוגיים אלא כללה גם חוגים ופעילויות מסובסדות, שמהן נהנו ילדים פצועים והוריהם. "תמיכה נפשית זה לא רק פסיכולוג, זה גם פעילויות אחרות, והיו לנו הרבה כאלה", הוא מדגיש. 

"הכל רשום. יש לי טפסים והוכחות ואפשר לקבל הסברים מפורטים ממחלקת הרווחה", אומר בתגובה ראש המועצה. "תמיכה נפשית זה לא רק פסיכולוג, זה גם פעילויות אחרות, והיו לנו הרבה כאלה"

המועצה שיגרה מכתב ארוך ומפורט בתגובה לפניית עורך הדין של המשפחות, אולם קשה להתחמק מהתחושה המרה שנותרה בקרב המשפחות.