בשביל להדגים כמה דומיננטי הפך להיות מגזר הציונות הדתית בציבוריות הישראלית ערב הבחירות לכנסת ה-26, עוז סימינובסקי מציע להשוות את מספר חובשי הכיפות בעשירייה הראשונה לכנסת של עופר וינטר ("עמך ישראל") לזו של גדי איזנקוט ("ישר"). "הכמות די דומה", הוא מציין ואז גם מנחית את מכת המחץ: "אפילו בעשירייה הראשונה של 'הדמוקרטים' יש שתי כיפות סרוגות. תן לזה לשקוע רגע". 

סימינובסקי הוא איש תקשורת, ממייסדי עלון השבת "הדור" וממחברי הספר "אנחנו המשרתים". את הציונות הדתית הוא מדמה ל"עמק הסיליקון של השליחות הציבורית בישראל עם ייצוג לא פרופורציונלי בעליל בכל מקום שיש שליחות ציבורית: בצבא, בחינוך, בפוליטיקה ובתקשורת". הדומיננטיות הזאת אינה מסתכמת רק בספירת ראשים, עם ריבוי חובשי הכיפה בפוליטיקה, בצבא ובכלל בשירות הציבורי, היא משנה את הציונות הדתית מבפנים. לא עוד "המקף המחבר" של ישראל, כדבריו של יוסף בורג, ממנהיגיה המיתולוגיים של המפד"ל.

לקראת הבחירות הקרובות ביקשנו לבחון עם חוקרי החברה הדתית, כיצד השפיעו אירועי ארבע השנים האחרונות על חובשי הכיפות הסרוגות, כאשר הם-הם עם הידיים על ההגה: מהמהפכה המשפטית שזכתה רעיונית לתמיכה גורפת במגזר, אבל סדקה את ערך הערבות ההדדית; דרך אסון השבעה באוקטובר, העמדה הלעומתית בנוגע להחזרת החטופים, היעדר לקיחת אחריות וחקירת המחדל, והמלחמה הארוכה שגבתה מחיר דמים נורא; ועד חוקי הפטור שעברו בתמיכת מפלגת הדגל של המגזר. 

היכן עוברים קווי השבר, ככל שישנם, וכיצד הם ישפיעו על דפוסי ההצבעה של מגזר שמהווה כ-15 אחוזים מהאוכלוסייה - אבל עושה רושם כאילו הוא כפול בגודלו. 

הציונות הדתית עד נפתלי בנט - ואחריו

לפני שמנתחים את דפוסי ההצבעה כיום, הכרחי לחזור אחורה אל בסיס-האם שהוזכר קודם לכן, המפד"ל. המפלגה המגזרית הישנה "עם השפם" ודרך הארץ, הייתה במשך עשורים הבית המאגד של כל קשת המגזר. "זו הציונות הדתית של פעם, המחברת, זו שאינה מרגיזה יותר מדי אנשים ואינה ניצבת במרכז המריבות הגדולות הלאומיות שלנו", מתאר יאיר אטינגר, עיתונאי "כאן חדשות" ומחבר הספר "פרומים - המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית". 

ב-2008 מותגה המפד"ל מחדש בשם "הבית היהודי" ובבחירות 2013 זכתה תחת הנהגתו של נפתלי בנט להישג מרשים של 12 מנדטים. אלא שמאז בנט שבר את הטאבו שגזר בנימין נתניהו וגרם לשורה של זעזועי משנה שמורגשים עד היום. "מאז שנפתלי בנט עזב את הבית היהודי להרפתקאות חדשות, נגמר הסיפור המגזרי", מסביר אטינגר. "הציבור הדתי-לאומי מסתובב בכל המפלגות הציוניות. בכולן יש נציגות דתית לאומית ומצביעים דתיים לאומיים". 

אטינגר מכנה זאת "ההפרטה של המגזר׳". לדבריו, ההצבעה לבצלאל סמוטריץ׳ ולמפלגה שניכסה לעצמה את השם "הציונות הדתית" ב-2022, הייתה מעין הצבעת פשרה: "אחרי עידן בנט הרבה מצביעים מצאו עצמם הומלסים פוליטיים. חלקם השתכנעו לבחור בסמוטריץ' בגלל הנסיבות, הכאילו בגידה של בנט. יש אנטגוניזם אדיר לבנט בתוך הציבור הדתי, זה מתחיל מהאזורים החרד"ליים (חרדי-לאומי, ח"ר), אבל זה ממשיך אל תוך המיינסטרים. יש כאן ציבור שישר קו עם סמוטריץ' לא כל כך בגלל אהבתו לסמוטריץ' אלא מסלידה לבנט והאימפקט השלילי האדיר שיצרה ממשלת השינוי. הבוחרים אמרו, זה לא בדיוק כוס התה שלי, אבל אני יכול לסמוך עליהם, וזו היתה הבוננזה של סמוטריץ'. ספק אם זה יחזור על עצמו בבחירות הקרובות".

"מאז שנפתלי בנט עזב את הבית היהודי להרפתקאות חדשות, נגמר הסיפור המגזרי"

העזיבה של בנט סימלה לא רק את חיזוק הדומיננטיות של הזרם החרד"לי, אלא גם את התחזקות הזרם האנטי-ממלכתי בציונות הדתית. "זמן רב לפני שבנט 'שינה את עורו', הגורמים היותר דתיים במפלגה ראו בו, בהשראת רבני 'ישיבת הקו' (המזוהות בחרד"ליות, ח"ר), איזשהו סוס טרויאני חילוני בתוך הגוף השמרני דתי של המפלגה", אומר סימינובסקי. "זה לא היה עניין של ארץ ישראל ושל גבעות, הם ראו בבנט אדם לא דתי באמת, בכל הקשור לדת ומדינה, ובכל הקשור לערכי הפרוגרס". 

סימינובסקי, בעצמו בוגר "ישיבות הקו" של הרב צבי טאו, הוא כיום אחד הקולות הביקורתיים במגזר נגד הזרם החרד"לי שהוא בשר מבשרו. לדבריו, הוקמו "ארגונים שעוסקים בהשחרה, שיימינג וקינסולים תקשורתיים לארגונים מהמגזר שיש להם נגיעה של פרוגרס כביכול". לשיטתו של סימינובסקי, הם גם אלה שהכשירו את מות הממלכתיות: "זה האירוע הטקטוני הרוחני הכי גדול שקרה בציונות הדתית לדעתי ב-30 שנה האחרונות. הממלכתיות הלכה ונעשתה מזוהה עם הכניעה של המתנחלים בפני המגרשים מגוש קטיף, ועם הדריסה המשפטית שהימין נדרס כל השנים, בגלל שלא היינו מספיק חזקים או קולניים או עוצמתיים - והרפורמה המשפטית נתפסה כמין 'נקמה קוסמית' כזאת". 

מות הממלכתיות, אומר סימינובסקי, "זה האירוע הטקטוני הרוחני הכי גדול שקרה בציונות הדתית לדעתי ב-30 שנה האחרונות. הממלכתיות הלכה ונעשתה מזוהה עם הכניעה של המתנחלים בפני המגרשים מגוש קטיף" 

"טלי גוטליב - מאוד-מאוד מיינסטרימית"

לצד נוכחות מרשימה בתנועות שמבקשות להילחם בקיטוב החברתי ("אל הדגל", "הרבעון הרביעי", "אחדות עכשיו", "הדיבור" ועוד), קשה להתעלם מכך שהציבור הדתי עובר רדיקליות פוליטית חדה. זה מתבטא, לדוגמה, ביחס לטרור היהודי, שפעם נמצא בשוליים המגונים והמוקעים, וכיום קשה למצוא אנשים שיעזו להתבטא נגד. "יש פה ציפוף שורות מאוד חזק של הציונות הדתית", מאשר סימינובסקי. 

לדבריו, חלקים גדולים בציונות הדתית צופפו שורות גם בשאלת אחריות ממשלת הימין מלא-מלא לטבח הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. "כשעולה מולך קושייה על אבני היסוד של ההשקפה שלך, יש לך שתי אפשרויות, או להשתנות או להתבצר. ורוב הציונות הדתית בחרו להתבצר. להגיד 'שמאל שווה הרוגים', משמע, אחרי השבעה באוקטובר, אנחנו מבינים שבעצם כל הזמן הזה היה כאן שמאל בדמות 'הדיפ-סטייפ'. בעצם עדכון הגרסה הוא כזה שמעקם את המציאות, כדי לא לוותר על המשוואה הישנה ש'שמאל זה אוסלו' ו'שמאל שווה הרוגים'". 

מי שיחפש בקצוות של החרד"ליות ימצא אפילו הסבר תיאולוגי לאסון השבעה באוקטובר, אומר סימינובסקי, עם תיאוריית ה"ערב רב" הקבלית והנוסחה היותר קליטה שלה, "אנחנו של ישראל" בערוצי התקשורת התעמולתית. "ועכשיו זה יותר ברור", הוא מסביר את התפיסה, "יש לנו אויב בתוכנו והסיפור הגאולי זה לנצח אותו".

לדברי סימינובסקי, "המציאות של 'לקלל מול הטלוויזיה' זה דבר שהולך ונעלם. האנשים צורכים כלי תקשורת שמקצינים אותם ומהדהדים להם המון מקרי מבחן מזויפים או אמיתיים, ומסבירים להם שכל הבעיות שהם רואים סביבם זה בגלל שהם כל כך צודקים, והצדק שהם צודקים בו לא נעשה. זה מייצר מעגל הקצנה מטורף ולכן דברים שיכולים להראות לנו מופרכים, כמו להגן על טלי גוטליב שאומרת שהייתה בגידה מבפנים, זו עמדה מאוד-מאוד מיינסטרימית". 

"להגיד 'שמאל שווה הרוגים', משמע, אחרי השבעה באוקטובר, אנחנו מבינים שבעצם כל הזמן הזה היה כאן שמאל בדמות 'הדיפ-סטייפ'. בעצם עדכון הגרסה הוא כזה שמעקם את המציאות, כדי לא לוותר על המשוואה הישנה"

"המיינסטרים - בגרסת חנן פורת ולא יוסף בורג"

כדי להעריך לאן ילכו הקולות בבחירות הקרובות: האם יחפשו את דרכם חזרה לחיק הממלכתיות הכל ישראלית, כמו הנציגות הסרוגה בצמרת רשימתו של איזנקוט, או שמא יבחרו במפלגות סקטוריאליות - יש לפלח את הזרמים העיקריים בציבור הדתי לאומי. שמואל רוזנר, חוקר, עורך "המדד" וסוקר חדשות 13 מחלק אותם לשלושה: הדתיים הליברליים, החרד"לים והמיינסטרים הבורגני-המשתלב. 

"הקבוצה הכי קטנה היא הליברלים, קצת יותר משני מנדטים אבל לא הרבה יותר", כך רוזנר. לדבריו, הקבוצה הזאת הצביעה ברובה למפלגות האופוזיציה הנוכחית. קבוצת החרד"לים היא הדומיננטית ביותר כעת, בשל הנסיבות הפוליטיות, אבל אינה הרוב במגזר - רוזנר מעריך את גודלה בכ-30 אחוזים, ואילו המיינסטרים מהווה כ-50 אחוזים מכלל הציבור הדתי-לאומי. 

"המיינסטרים, שזה הדתי-לאומי של פתח תקווה או של גבעת שמואל, הוא המפד"ל של פעם, אבל בגרסת חנן פורת ולא יוסף בורג", אומר רוזנר. גם המיינסטרים זז עוד יותר ימינה מבחינה מדינית והפך לעומתי כלפי האליטות הישנות. "במפד"ל של חנן פורת היה עדיין רצון בדיאלוג, הוא רצה להיות הקולגה של עמוס עוז. היום התחושה יותר לעומתית, יותר של 'אנחנו נוביל', 'אנחנו נחליט'. השבר של אוסלו והשבר של ההתנתקות עשו את שלהם". 

"במפד"ל של חנן פורת היה עדיין רצון בדיאלוג, הוא רצה להיות הקולגה של עמוס עוז. היום התחושה יותר לעומתית"

על קבוצת המיינסטרים הסרוגה ניטש הקרב הבין-גושי המשמעותי ביותר, מסביר רוזנר, "זאת קבוצה שתהיה לה השפעה הרבה מעבר לאחוזים שלה באוכלוסייה, כלומר זאת קבוצה שנמצאת בדיוק על קו התפר שמאפשר לאנשים לעבור ממחנה למחנה ובמובן הזה ההשפעה שלהם גדולה". 

מדובר באנשי ימין שאוחזים בעמדות קואליציה מובהקות בהרבה מאוד נושאים, ולכן גם המסרים של האופוזיציה מתיישרים עם עמדות שפעם נחשבו בישראל עמדות ימין מובהקות. "הם לא אנשים קיצוניים בטמפרמנט שלהם, הם לא תומכים בנערי הגבעות שמשתלטים על בתים בקוסרא, אבל באופן כללי הם תומכים במהלכים המאוד אגרסיביים בשטחים", אומר רוזנר. "הם תומכים במלחמה באליטות, ברצון להחליש את בית המשפט העליון, אבל אין שם אובדן קשר עין עם שאר החברה הישראלית. זה המתח שמלווה אותם לקראת הבחירות האלה, האם הם יצביעו - אני אומר את זה בצורה שטחית - לטובת ההתנחלויות או לטובת אחדות העם".

התשובה לשאלה הזאת עוברת בשני קווי השבר שמפלגים את החברה הישראלית. הראשון הוא הרפורמה/הפיכה משפטית, השני הוא אי-גיוס החרדים. נתחיל בראשון, ולמרות שהרוב המוחלט של ציבור הסרוגים תומך בה - "התמיכה ברפורמה מאוד גבוהה גם בקרב מצביעי בנט, איזנקוט וליברמן", מדגיש רוזנר - בקרב קבוצת המיינסטרים, המהלכים הכוחניים של הממשלה היו קשים לעיכול. "זו קבוצה שחשובה לה מאוד תחושת הממלכתיות והלכידות החברתית והברית עם קבוצות ציוניות אחרות, והתחושה שלהם שהקואליציה הלכה רחוק מדי בנושא של הרפורמה המשפטית באופן שבו היא התנהלה, זה יצר שבר".

רוזנר זיהה בסקרים שערך, נתח לא מבוטל שאיבדה הקואליציה בעקבות השבר החברתי הזה. אטינגר להבדיל סבור, שמדובר לכל היותר ב"אי נוחות רגעית", בטח לא כזו שתעביר קולות בין הגושים. "היו דתיים שיצאו להפגין נגד, אבל הם מהאגף הליברלי. המסה הגדולה של הציבור לא יצאה נגד סמוטריץ'. הם לא אהבו את הסגנון של רוטמן, אבל הרוב הדומם הזה לא זרק עליו עגבניות".

"התמיכה ברפורמה מאוד גבוהה גם בקרב מצביעי בנט, איזנקוט וליברמן", מדגיש רוזנר, אולם "זו קבוצה שחשובה לה מאוד תחושת הממלכתיות והלכידות החברתית והברית עם קבוצות ציוניות אחרות. זה יצר שבר"

"סמוטריץ' עשה את דברם של גפני ודרעי"

המקום שבו הן כן נזרקות, באופן מטאפורי כמובן, הוא קו השבר בסוגיית "נמות ולא נתגייס" של השותפים הקואליציוניים החרדיים. שבר שהופך תהום נוכח ההקרבה האדירה של הציבור הדתי-לאומי במלחמה, עם שיעור נופלים גבוה בהרבה משיעורו היחסי של המגזר באוכלוסיה. הזעם המגזרי על חוקי הגיוס מגובה במספרים חד-משמעיים בסקרים שעורך רוזנר: "ממש יכולת לראות בסקרים, איך ב-2023, כששאלנו על גיוס חרדים, רוב גדול של הציבור הדתי השיב רק בהדרגה ובהסכמה. זה לא שהם לא רצו גיוס חרדים, הם רואים בערך השירות בצה"ל ערך ציוני ויהודי חשוב, אבל ערב המלחמה, כמעט כל הציבור הדתי-לאומי עדיין היה שייך לקטגוריית גיוס בהסכמה ובהדרגה בלבד. בתהליך שהתחיל בשבעה באוקטובר ונמשך על פני זמן, בערך מחצית מהציבור הזה עבר לצד של 'לא בהסכמה' ושל תמיכה בסנקציות". 

"אם הבן אדם אומר אני ביבי, הוא יודע טוב מאוד שהוא יצטרך להתפשר על נקודות השבר ואם הוא אומר, אני לא ביבי, אז הוא שמאל"

האם זה אומר שאנחנו בפני מפץ פוליטי? לא בהכרח. רוזנר אמנם מעריך כי חלק מהקבוצה הזאת ינדוד אל איזנקוט ואולי אל יועז הנדל, אולם החלק הארי יישאר בתוך גבולות הגוש. "זאת קבוצה שגם מקבלת את המענה שלה במפלגה של עופר וינטר, ובמובן הזה זאת קבוצה יחסית חזקה בקואליציה ולכן האיום הוא על סמוטריץ'. כלומר האיום הוא דרך נפילה מתחת לאחוז החסימה ולא איום של מעבר קולות לאופוזיציה". 

אטינגר מצדד: "בצלאל סמוטריץ' עשה את דברם של גפני ודרעי, הוא שירת אותם על מלא בקדנציה הזאת". וינטר לדבריו, "הוא גם בימין, הוא גם יתמוך בנתניהו, הוא פרצוף חדש והוא לא היה מעורב בשבעה באוקטובר וברפורמה המשפטית - ובעיקר הוא לא מעורב בדבר הזה שגורם לאי הנוחות הכי גדולה וזה הסיפור החרדי". 

לדברי סימינובסקי, מתוך מחקרי עומק שעשו המועמדים השונים, עולה ששליש מהמגזר עשוי לשנות את דפוסי ההצבעה שלו בעקבות קוי השבר הללו. "שליש מגזר זה המון וזה דורש מפלגה או נציגות בתוך מפלגה אחרת", הוא אומר. "מה הבעיה? שהמגזר מאוד אלרגי לכל מה שמריח באיזשהו מובן שמאל או מרכז, ובמיוחד מה שמזכיר את הסיפור של בנט. ואז נוצר מצב אבסורדי, שמי שרוצה לממש את התסכול ואת הקושי מהפיצול האידיאולוגי בתוך הציונות הדתית, מוצא את עצמו בבעיה, כי הוא נשאל בסוף את שאלת היסוד: האם אתה ביבי, כן או לא? אם הבן אדם אומר אני ביבי, הוא יודע טוב מאוד שמבחינה קואליציונית הוא יצטרך להתפשר על נקודות השבר הללו ואם הוא אומר, אני לא ביבי, אז הוא שמאל". וינטר מנסה לרבע את המעגל הזה, לפחות בהצהרות: הוא גם ימליץ רק על נתניהו וגם יסנדל אותו לגייס את החרדים. איך זה יתחבר עם המציאות? שאלה טובה. 

מה אפשר ללמוד מכל זה על דפוסי ההצבעה? גם אחרי ארבע שנים מטלטלות ומדממות, כנראה שלא הרבה. "אנשים לא מצביעים על הביצועים שלך, הם מצביעים על מי אתה, מה הזהות שלך", אומר אטינגר. "אנחנו בפוליטיקת זהויות וזה רק הולך ומתגבר. תוסיפו לכך את 'טראומות העבר' של הציונות הדתית - אוסלו וההתנתקות, ותקבלו פחד מכל סוג של פזילה אל הצד השני. הם אומרים, חס וחלילה שאנחנו ניתן יד להפלת ממשלת ימין מכיוון שמה שמסתתר מאחורי הקריאה לגיוס חרדים זו לא דאגה לשוויון בנטל, אלא רצון לחרב לנו את ההתנחלויות".