במשך שלושה ימים בסוף חודש יוני הייתה טלי (שם בדוי), אסירה מכלא נווה תרצה, מאושפזת בבית החולים שלוותה כשהיא אזוקה בידיה וברגליה, תחת שמירה של שלושה אנשי שב"ס. היא לא הורשתה לקום לשירותים, סבלה מחשש להתייבשות ולא עברה הערכה רפואית. בתום היום השלישי פנתה הנהלת בית החולים באופן חריג ויוצא דופן לסניגוריה הציבורית בבקשה להתערבות.

"אין באפשרותנו לטפל במאושפזת ועל כן בית המשפט מתבקש להורות על הסרת האיזוק ולאפשר שיחות עם המאושפזת ללא נוכחות איש שב"ס...", נכתב בעתירה בהולה לבית המשפט המחוזי מרכז. 

התשובה של שב"ס הייתה חד משמעית. "העותרת מוגדרת מועדת לאלימות והייתה מעורבת במספר אירועים שליליים כלפי אסירות וכלפי הסגל, לאחרונה חלה התדרדרות במצבה הנפשי שבאה לידי ביטוי באלימות ותוקפנות המהווים סיכון", ענו וסירבו להסיר את האזיקים או להפחית בשמירה על האסירה.

באולם בית המשפט התפתח עימות בין שני מוסדות: מצד אחד בית החולים הפסיכיאטרי, שטען כי אינו יכול לאבחן ולטפל באסירה כשהיא כבולה תחת תרופות מרגיעות; מצד שני שב"ס, שדרש שהטיפול יינתן גם תחת תנאי כליאה מחמירים.

"טלי היא דיירת רחוב, אין לה אף אחד בעולם שיזעק עבורה, אבל לבית החולים מצבה הפריע והם עשו מעשה", אומרת עו"ד שרון גואטה, הסניגורית של טלי. מהוויכוח הזה התברר דבר נוסף: המקרה של טלי אינו יוצא דופן. הוא חושף פער קבוע בין טיפול נפשי הניתן לאסירים גברים לבין זה שניתן לנשים. למה? כמו תמיד, נראה כי זה פשוט לא חשוב מספיק.

"נתקלנו במצוקה קשה של נשים במצבי קיצון שכלואות. צעקות, אמירות חסרות תוכן הנזרקות לחלל האוויר, ריחות עזים של שתן וצואה, דפיקות על דלתות התא... המענה הקיים בבית הסוהר לוקה בחסר ולא מותאם להיקף הכלואות"

"לשב"ס נוח לכבול אותן"

בבתי סוהר לנשים, מסבירים גורמים המעורים בנושא, שב"ס אינו יודע, וגם לא אמור, לטפל במצבי קיצון נפשיים. אך בתי החולים הפסיכיאטריים מסרבים לרוב לאשפז אסירות בטענה שלא ניתן לטפל בהן תחת מגבלות מאסר. "לשב"ס נוח לכבול אותן, כך אפשר לצמצם את כוח האדם שצריך לשמור עליהן. כשכובלים אותן, כדי למנוע השתוללות, משתמשים בתרופות מרגיעות, וכך לא ניתן לקיים אבחון", אומר גורם במערכת אכיפת החוק.

עו"ד רעות קורוליק, מנהלת מחלקת שחרורים ומעצרים בסניגוריה הציבורית, מתארת: "כשהמערכת האזרחית לא מקבלת אותן הן מוחזרות לנווה תרצה ומוחזקות בתנאי כליאה של הפרדה. יש לי לקוחה שהייתה עצורה כשהיא כשירה ואחראית לעמוד לדין, אבל החלה התדרדרות במצבה והיא נכנסה למצבי פסיכוטיים. בית החולים האזרחי שלח אותה בחזרה לכלא שם היא הוחזקה בתנאי הפרדה עד שהורע מצבה לגמרי".

גם עו"ד מיכל עורקבי מהסניגוריה הציבורית ייצגה אסירה שהוחזקה שבוע בצינוק רק משום שהייתה במצב נפשי קשה. בבתי חולים פסיכיאטריים אזרחיים סירבו לקבלה בשל היותה אסירה.

לעומת זאת, אצל גברים קיימת מערכת מסודרת. שב"ס מפעיל את מתקן מב"ן, מתקן בריאות נפש שבו 35 מיטות במחלקה פתוחה ועוד 35 מיטות במחלקה סגורה, הפועל כמו מחלקה אזרחית לכל דבר. אסיר שנכנס למצב פסיכוטי או נמצא במצוקה נפשית קשה, יקבל את מלוא הטיפול במב"ן.

בנוסף, לשב"ס יש את מגן: "בית סוהר שמחזיק את האוכלוסייה המתמודדת עם צרכים נפשיים קשים שלא זקוקה לטיפול חירום. הם מקבלים טיפול קצת אחר כמו לימוד כישורי חיים בסיסיים. המקום מיועד גם לאנשים על הספקטרום. אבל כל הטוב הזה לא קיים עבור נשים", אומרת קורוליק.

הפער נובע, ככל הנראה, מהמספרים. בישראל כלואים כ-12,000 אסירים גברים (לא כולל ביטחוניים), לעומת כ-200 נשים בלבד בנווה תרצה. לפי הערכה כ-40 מהן מתמודדות נפש וכשליש במצב פסיכוטי. במספרים כאלה, לכאורה נראה שלשירות בתי הסוהר לא דחוף למצוא פתרון לחלק כה זניח של אסירות.

המחיר כבד. "נווה תרצה יוצא דופן ברמת הטיפול הכוללת לנשים, הכל מוכוון טראומה והכל מאוד מונגש לנשים, אבל בכל מה שקשור לאוכלוסיות מיוחדות יש בעיה", אומרת קורוליק. "בעבר מב"ן קיבל אליו נשים, אבל זה פסק ומאז אסירה במצב פסיכוטי או נפשי קשה נשלחת כאמור לבית חולים אזרחי. במרבית המקרים בית החולים האזרחי מסרב לקבל אותה ומחזיר אותה לכלא, כשהצוות אמור לטפל בה. גבר כמוה היה נכנס למחלקה סגורה, אותה יכניסו להפרדה".

מעגל מתמשך של החמרה והיעדר טיפול

דוחות הסניגוריה הציבורית מתארים שוב ושוב נשים במצבים פסיכוטיים שמוחזקות בהפרדה או בצינוק, ללא טיפול הולם. בדוח שיצא בחודש שעבר נכתב: "נתקלנו במצוקה קשה של נשים במצבי קיצון שכלואות. צעקות, אמירות חסרות תוכן הנזרקות לחלל האוויר, ריחות עזים של שתן וצואה, דפיקות על דלתות התא... המענה הקיים בבית הסוהר לוקה בחסר ולא מותאם להיקף הכלואות הזקוקות למעקב..."

בסניגוריה מתארים מקרה בו בית החולים באר יעקב סירב לקבל אסירה במצב נפשי מדורדר בטענה, ש"לפי החלטת בית החולים חדר המיון שלנו אינו מאשפז אסירים". האסירה נותרה בתאה 23 שעות ביממה, השתוללה, מרחה צואה על הקירות, לא אכלה ולא היה ניתן להיכנס לבדוק אותה. במצב כזה נטען, תא הכלא רק מרע את מצב האסירות. אסירות אחרות מוחזקות בבידוד רק מחשש שינסו להתאבד.

"לשב"ס קשה עם מתמודדי נפש. זה לא רק הפחד מהתאבדות אלא גם הקושי כשיש 'משוגעת' באגף, זה משפיע על שאר האסירות וגם על תפקוד אנשי הצוות. אחד כזה אצל הגברים נשלח למב"ן שיישרו אותו. אבל כשיש אסירה כזו אין פתרונות", אומרת עורקבי שמייצגת בימים אלה אסירה נוספת במצוקה דומה.

"מי אשם יותר, הם (שב"ס) או בתי החולים לבריאות הנפש? לא יודעת. הגיע הזמן לבנות מתחם עבור הנשים האלה בנווה תרצה"

בנווה תרצה האסירה לא מקבלת את הטיפול הדרוש לה וכך מצבה הולך ומתדרדר, כולם צופים מהצד בהתדרדרות, המערכת, המשפחה והסניגורים, ללא פתרון. "זה חלק מהטיפול ששב"ס צריך לתת. מי אשם יותר, הם או בתי החולים לבריאות הנפש? לא יודעת. הגיע הזמן לבנות מתחם עבור הנשים האלה בנווה תרצה", מוסיפה עורקבי. ואילו קורוליק טוענת ש"מדובר בתקצוב ובסדרי עדיפויות. נשים במצבן לא מקבלות שיקום, וכך הן חוזרות לחברה, שלא כמו גברים באותו המצב".

התוצאה היא מעגל מתמשך של החמרה והיעדר טיפול. בתי החולים הפסיכיאטריים הודפים את מה שאינם מוכרחים לקבל, שב"ס מתעקש שעליו לשמור על הציבור ועל האסירות ולכן אוזק ומקפיד על שמירה צמודה. כך, למרות שנים של דיונים ודוחות, האפליה נמשכת: אסיר מתמודד נפש מקבל טיפול במתקן מיוחד, אסירה מתמודדת נפש מוצאת עצמה אזוקה למיטה או מוחזקת בצינוק לימים ארוכים. 

וטלי? לאחר שבית המשפט הורה לשחררה מכבילה, היא קיבלה טיפול, מצבה התייצב והיא חזרה לכלא.