לקחי נובמבר: עסקת חטופים עדיין אין, אבל בבתי החולים משלימים את ההכנות

עסקה להחזרת השבויים אמנם עדיין רחוקה אבל במערכת הבריאות מנסים להסיק מסקנות מהטיפול שניתן למשוחררי נובמבר. שומרים מציג את ההיערכות, מעלה את השאלות הקשות ביחס להתמודדות עם מצבי הקיצון, וגם את הביקורת של מטה המשפחות שממודר מהתהליך: "הנושא מעסיק מאוד את המשפחות וראוי שהן יקחו חלק בזה". התחקיר מתפרסם גם ב-Mako

הכנות בבית החולים שניידר אל מול מנהרת שבי של חמאס שחשף צה"ל. צילומים: דוברות שניידר, רויטרס

עסקה להחזרת השבויים אמנם עדיין רחוקה אבל במערכת הבריאות מנסים להסיק מסקנות מהטיפול שניתן למשוחררי נובמבר. שומרים מציג את ההיערכות, מעלה את השאלות הקשות ביחס להתמודדות עם מצבי הקיצון, וגם את הביקורת של מטה המשפחות שממודר מהתהליך: "הנושא מעסיק מאוד את המשפחות וראוי שהן יקחו חלק בזה". התחקיר מתפרסם גם ב-Mako

הכנות בבית החולים שניידר אל מול מנהרת שבי של חמאס שחשף צה"ל. צילומים: דוברות שניידר, רויטרס
הכנות בבית החולים שניידר אל מול מנהרת שבי של חמאס שחשף צה"ל. צילומים: דוברות שניידר, רויטרס

עסקה להחזרת השבויים אמנם עדיין רחוקה אבל במערכת הבריאות מנסים להסיק מסקנות מהטיפול שניתן למשוחררי נובמבר. שומרים מציג את ההיערכות, מעלה את השאלות הקשות ביחס להתמודדות עם מצבי הקיצון, וגם את הביקורת של מטה המשפחות שממודר מהתהליך: "הנושא מעסיק מאוד את המשפחות וראוי שהן יקחו חלק בזה". התחקיר מתפרסם גם ב-Mako

לקחי נובמבר: עסקת חטופים עדיין אין, אבל בבתי החולים משלימים את ההכנות

עסקה להחזרת השבויים אמנם עדיין רחוקה אבל במערכת הבריאות מנסים להסיק מסקנות מהטיפול שניתן למשוחררי נובמבר. שומרים מציג את ההיערכות, מעלה את השאלות הקשות ביחס להתמודדות עם מצבי הקיצון, וגם את הביקורת של מטה המשפחות שממודר מהתהליך: "הנושא מעסיק מאוד את המשפחות וראוי שהן יקחו חלק בזה". התחקיר מתפרסם גם ב-Mako

הכנות בבית החולים שניידר אל מול מנהרת שבי של חמאס שחשף צה"ל. צילומים: דוברות שניידר, רויטרס

חן שליטא

יחד עם

30.5.2024

תקציר הכתבה

"כולנו מבינים שזה יהיה אירוע אחר", אומרת ד"ר עידית סגל, סגנית מנהלת המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא). "החטופים נמצאים תקופה יותר ממושכת בשבי, וחוו אובדנים ופרידות מחטופים אחרים תוך כדי השבי, לא רק תוך כדי החטיפה עצמה. מבחינה רגשית ונפשית הם נמצאים במקום קשה יותר ועם פחד מוות עמוק יותר בהשוואה לאלה ששוחררו בנובמבר. מבחינה פיזית, אנחנו נערכים לטיפול בהזנחה ממושכת יותר. החל מטיפול בפציעות שהתיישנו וכלה בהשלכות של העדר אוכל וחשיפה לאור. אלה דברים שיהיו בסדר גודל אחר לגמרי. אנחנו לא מבינים אפילו עד כמה". 

ד"ר יעל פרנקל-ניר, סגנית מנהל ביה"ח הכללי ומנהלת מתחם השבים במרכז הרפואי שיבא (תל השומר), מעריכה ש"חוץ מפציעות, זיהומים ובעיות רפואיות חדשות שצצו במהלך החודשים שהם שם, נגלה הזנחה רפואית של בעיות שהיו לפני ולא טופלו. אפילו לרפואה מונעת שלא ניתנה תקופה ממושכת, יש השלכות. למשל, עששת. אחרי שמונה חודשים בשבי, היא מצריכה התייחסות אחרת. ניסינו לכתוב פרוטוקולים אחרי העסקה הקודמת, אבל בסוף זה מאוד אינדיבידואלי. בעסקה הקודמת קלטנו 28 שבים והשונות במצבם הרפואי והנפשי הייתה גדולה. אנחנו מעריכים שגם בסבב הבא, זה יהיה כך".

למרות השוני הזה, עסקה להחזרת החטופות והחטופים אמורה למצוא בישראל מערכת בריאות מוכנה יותר מזו שפעלה לפני כחצי שנה בשדה לא חרוש. ההלם שאחז במערכת בשבועות שאחרי ה-7 באוקטובר, וסימני השאלה סביב קבלת אזרחים ששהו במנהרות ויותר מזה - ילדים, אמור בשלב הזה לפנות את מקומו למערכת שהפיקה לקחים מעשרות החטופים ששוחררו. 

מה שמפתיע הוא שדווקא את החטופים המשוחררים ובני משפחותיהם לא שולבו בצורה מסודרת בהכנות. מלבד יוכבד ליפשיץ ששיתפה בכירים במשרד הבריאות בהשגותיה, נותרו החטופים ששוחררו מחוץ לעבודת המטה. בהודעה לעיתונות שהוציא משרד הבריאות בפברואר בנוגע לעבודת המטה שנעשתה כהכנה הם נעדרו מרשימת בעלי התפקידים שהיו שותפים להכנה. גם בראיונות שנערכו לכתבה הזאת עם הרופאות הבכירות בבתי החולים שטיפלו בשבים, אישרו כולן כי לא אספו בצורה מסודרת תובנות מהמשוחררים. 

"אני לא יודע אילו לקחים הפיק משרד הבריאות, כי אנחנו ממודרים", אומר פרופ' חגי לוין ראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים. "הם לא מערבים - לא את המשפחות, לא את החטופות המשוחררות ולא את מטה המשפחות. היה ראוי להיעזר בתובנות של הנשים ששבו ולעשות את הדברים בשותפות, ולא לתפוס אותנו כגורם מפריע. חבל שהתקיים דיון כזה, מבלי להזמין אותנו. עם כל הכבוד להיערכות של בתי החולים שהיא מקצועית ומרשימה, מי שיצטרכו להתמודד עם הזוועות והשלכותיהן לטווח הארוך אלו הן המשפחות. הן אלה שיחזיקו את היד ליקיריהן המשוחררים ויעזרו להם להשתקם. המדינה צריכה להכשיר את בני המשפחה לקליטה ולהמשך, וזה לא נעשה מספיק, אם בכלל". 

"לא ראיתי תוכנית לשיקום ארוך טווח של החטופים ומשפחותיהם. חייבים תוכנית כזו לצורך קליטת השבים ולצורך למידה בעולם"

פרופ' חגי לוין. צילום: איתמר שאול

במשרד הבריאות סירבו להתייחס לפניית שומרים ביחס למתווה הטיפול המתוכנן וזאת בנימוק שעיסוק בנושא כשאין עסקה מוגמרת, רק יפיח תקוות שווא בקרב המשפחות.

"זה תירוץ שלא מחזיק. הנושא מעסיק מאוד את המשפחות וראוי שהן יקחו חלק בזה. עסקה יכולה לקרות בלוח זמנים מאוד קצר וכדאי שנהיה ערוכים", אומר לוין. "השתתפתי בדיון אחד מאוד רציני במנהלת השבויים והנעדרים, אבל לא קיבלתי סיכום דיון ואני לא יודע מה נעשה בהמשך אליו. גם לא ראיתי תוכנית לשיקום ארוך טווח של החטופים ומשפחותיהם. חייבים תוכנית כזו לצורך קליטת השבים ולצורך למידה בעולם. ונעשו תחקירים, זה לא שאין כלום, אבל דוח מסודר לא ראינו. 

"האם יש גורם רשמי שעוקב אחרי מצב השבים כיום? אלה נתונים שאפשר ללמוד מהם. לא ראיתי שנעשה כזה דבר בצורה שיטתית ורוחבית". 

יוכבד ליפשיץ בבית החולים אחרי ששוחררה מהשבי. צלום: רויטרס
"בנובמבר התגלחנו על החטופים הבודדים שהגיעו בסוף אוקטובר", מעידים מי שהיו שותפים להכנות. "יוכבד ליפשיץ ונורית קופר מניר עוז, האזרחיות האמריקאיות יהודית ונטלי רענן ששוחררו כ'מחווה הומניטרית' והחיילת אורי מגידיש שחולצה במבצע צבאי, סייעו להבין מעט מול מה אנחנו עומדים"

"ברור לנו שהם יזדקקו לאשפוז ממושך יותר"

בתשובה לפניית שומרים הסתפק משרד הבריאות בהודעה לעיתונות מפברואר האחרון, שמרמזת על הבעיות שצצו אז ושיפורטו בהמשך. ההודעה מזכירה את חשיבות הסודיות הרפואית והפרטיות של השבים והשבות, נחיצות הטיפול בהסכמה ובבחירה כשמדובר בפגיעות מיניות, והצמדת אחות ועובדת סוציאלית מטעם קופות חולים שיסדירו את מעברם לטיפול בקהילה ואת מיצוי זכויותיהם מול רשויות הרווחה. 

הפירוט המאופק הזה אינו מקרי, ונועד כנראה שלא להודות בכשלים במסגרת דיון ציבורי. כך למשל המעבר לטיפול נפשי בקהילה נתקל בקשיים, כפי שציינו חלק מהשבים שהתלוננו שנפלו בין הכיסאות. רציפות טיפול טובה יותר, יש להדגיש, היא אחד הלקחים המרכזיים עליהם מדברים גם בבתי החולים.

בעיה אחרת נוגעת לפרטיות השבים שבסבב הקודם נפגעה בחלק מבתי החולים דווקא על ידי אנשי צוות ששיתפו ותיעדו ללא רשות.

סוגיה שלישית ורגישה יותר נוגעת למתווה הטיפול בפגיעות מיניות שעבר שינויים של הרגע האחרון, אחרי שרוסנה המוטיבציה של המדינה לתעד פשעי מלחמה באמצעות בדיקות פולשניות. 

הנסיבות המקלות הן שאירוע כה יוצא דופן ועוד בזמן מלחמה, לא יכול היה שלא להתנהל באמצעות אלתורים ולמידה תוך כדי תנועה. "בנובמבר התגלחנו על החטופים הבודדים שהגיעו בסוף אוקטובר", מעידים מי שהיו שותפים להכנות. "יוכבד ליפשיץ ונורית קופר מניר עוז, האזרחיות האמריקאיות יהודית ונטלי רענן ששוחררו כ'מחווה הומניטרית' והחיילת אורי מגידיש שחולצה במבצע צבאי, סייעו להבין מעט מול מה אנחנו עומדים. אחריהן הבנו כמה משמעותי לאפשר למי שחזרו ולא חייבים התערבות רפואית דחופה, לחזור קודם לחיים, במובן של לקבל חזרה את המשקפיים ואת מכשירי השמיעה, לחפוף ראש. פעולות קטנות שיחזירו למי שלא היו ברשות עצמן בשבי את תחושת העצמאות והערך העצמי, לפני שעטים עליהם עם תשאולים ובדיקות". 

החיילת אורי מגידיש עם בני משפחה אחרי שחולצה במבצע צבאי. צילום: רויטרס

105 החטופים ששוחררו בשבע פעימות בשבועות שלאחר מכן היוו את מצע הלימוד העיקרי. אז גם הוחלט לקצר את התשאול הרפואי הראשוני (טריאז'), כיוון שהתורים לתשאול, שנעשה לפני העלייה למסוק בדרך לבית החולים, גרמו לנפילת מתח, בעיקר אצל הילדים. הוחלט להסתמך על אבחנות הצלב האדום שקיבל את החטופים מדי חמאס, ודיווח מהדרך מי זקוק לטיפול דחוף יותר או פחות. מי שהלך על שתי רגליו ודיבר באופן קוהרנטי הועבר לתשאול מאוחר יותר בבית החולים, כשהמבוגרות מבין המשוחררות תושאלו במסוק. 

גם עכשיו הראשונים שיחזרו יסייעו ללמוד על השאר, ויתכן שהמסקנה דווקא תהיה הפוכה. "יש יתרון לזה, שהתשאול נעשה כשהמשפחה לא מחכה ממש ליד", אומרת ד"ר סגל, "זה נותן להם רגע לנשום ולעכל את האירוע, בלי ההתרגשות שבמפגש. זה גם מייצר אחידות, אין אחד שהמשפחה מלווה, והשני לא יכול כי היא נרצחה". 

המתווה המעודכן של משרד הבריאות מציין ארבעה ימי אשפוז לפחות.

"ברור לנו שהם יזדקקו לאשפוז ממושך יותר מאשר בעסקה הקודמת, ושהחשיפה לאוכל תהיה יותר מוקפדת. אולי האכילו אותם יותר טוב, אחרי כניסת הסיוע ההומניטרי. ואפשר להניח שלקראת העסקה יאכילו אותם. אם נגלה שהם לא ירדו במשקל, זה כמובן אירוע אחר, אבל אנחנו נערכים לגרוע מכל. נעבוד לפי פרוטוקולים בינלאומיים מקובלים להאכלה מחדש".

השפית רותי רוסו סיפרה שעם חזרתם של החטופים בשתיים בלילה הם פתחו שולחן בבית החולים עם שניצל וקוסקוס, ולא התלהבו מההיצע של הדיאטניות.

"בפעם הקודמת, היה באמת קשה לעצור את השבים. כל בתי החולים חוו אנשים שמגיעים רעבים ומיד מתנפלים על אוכל. יש סכנה במעבר מרעב ממושך לאכילה מהירה, לכן החלטנו, שהפעם לא יהיה בסביבתם אוכל זמין, כדי לא להעמיד אותם בפיתוי. הכנו תדריך למשפחות, שבו אנחנו מבקשים שלא יביאו אוכל, לפחות ביומיים הראשונים ויתנו לנו לנהל את זה. גם לשבים הכנו הסבר, כדי שיבינו שאנחנו לא סתם מתקמצנים על שניצל".

איך נערכים להתמודדות עם אור יום ועם הניאון בבית החולים, אחרי שהייה כל כך ממושכת במנהרות חשוכות? 

"בגל הראשון הבנו מיד שחייבים לספק להם משקפי שמש. אנחנו קיבלנו בעסקה הקודמת את האזרחים התאילנדים שעבדו בעוטף. הם אהבו לשבת בפטיו שבמתחם ולנשום אוויר במרחבי הדשא שתחמנו כדי למנוע הצצה מבחוץ. זה אפשר להם לשבת יחד ולהיות שם אחד בשביל השני בהיעדר משפחה בישראל. מאותה סיבה הם ביקשו להיות שניים בחדר ולא לקבל חדר נפרד. גם עכשיו אנחנו נערכים לכך שחלק ירצו את השקט שלהם ויבקשו חדר לבד וחלק ירצו להיות עם מי שתמך בהם בשבי או עם המשפחה". 

המשפחות בטח רוצות להיות עם השבים 24/7.
"
וצריך להזכיר להן, שהאנשים האלה חיים בקצב אחר. הם לא חוו את החשיפה התקשורתית שהמשפחות כבר הורגלו אליה במסגרת המאבק. לכן תינתן תמיכה נפשית נפרדת לאדם שחזר ותמיכה נפרדת למשפחה. הצרכים שלהם שונים".  

ד"ר סגל והמשוחררים מתאילנד שאושפזו בבית החולים. צילום: דוברות שמיר
"הם אהבו לשבת בפטיו שבמתחם ולנשום אוויר במרחבי הדשא שתחמנו כדי למנוע הצצה מבחוץ", אומרת ד"ר סגל. "זה אפשר להם לשבת יחד ולהיות שם אחד בשביל השני בהיעדר משפחה בישראל. מאותה סיבה הם ביקשו להיות שניים בחדר ולא לקבל חדר נפרד"

"סביר שלא נתמודד עם הריונות"

כחלק מההיערכות ערך שיבא סימולציות, שהציגו לאנשי הצוות מגוון מצבים מעוררי דילמה. "לקראת העסקה הראשונה וגם עכשיו, ערכנו תרחישי סימולציה עם שחקנים, בובות ומכשור רפואי", מספרת ד"ר פרנקל-ניר. "תרחשנו מצבים שעלולים לקרות מבחינה נפשית, רפואית ומשפחתית. למשל, קשיש שלא מבין איפה הוא נמצא, אדם שמתמוטט מבחינה גופנית וצעירות שעברו פגיעה מינית ולא רוצות שיגעו בהן". 

"ניסינו לכתוב פרוטוקולים אחרי העסקה הקודמת, אבל בסוף זה מאוד אינדיבידואלי. קלטנו בעסקה הקודמת 28 שבים והשונות במצבם הרפואי והנפשי הייתה גדולה"

ד"ר יעל פרנקל-ניר. צילום: אור פרבוזניק

הטיפול בפגיעות מיניות מלווה חלק משמעותי בהיערכות?
"כן. פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שעוסקים בפגיעה בטראומה מינית עברו גם יום הדרכה. דיברנו על מה אומרים ומה לא, ומי אנשי צוות שיהיו בסיטואציה כזו". 

מה לגבי הריונות?
"הריון הוא תרחיש קיצון, אבל הוא לא מצריך היערכות מיוחדת מבחינתנו כבית חולים. אנחנו יודעים לטפל בהריונות במצבי סיכון שונים. בכל מקרה, זה לא תרחיש ייחוס מבחינתנו". 

בקרב אנשי המקצוע, גוברת ההערכה שההרעבה והמחסור בחמצן במנהרות יקשו על התפתחות של הריון. "איך תחזיקי הריון עם חצי פיתה ליום?", הם אומרים, "הריון גם דורש הרבה נוזלים, יש מחסור במי שתיה בעזה, החטופים שחזרו הגיעו מיובשים, ולכן סביר שלא נתמודד עם הריונות". 

"מבחינה פיזית, אנחנו נערכים לטיפול בהזנחה ממושכת יותר. החל מטיפול בפציעות שהתיישנו וכלה בהשלכות של העדר אוכל וחשיפה לאור. אלה דברים שיהיו בסדר גודל אחר לגמרי"

ד"ר עידית סגל. צילום: בנימין אדם

ד"ר סגל, לעומת זאת, לא פוסלת את האפשרות. "אנחנו לא יודעים באיזה תנאים החזיקו אותן. אולי הריון התפתח ואחר כך התנאים הורעו. נשים בגטו שרדו הריונות בתנאים קשים. זו אפשרות שנלקחת בחשבון ואנחנו נערכים להתמודד איתה". 

שבות בגיל הפריון מסרו בקליטתן בבתי החולים בדיקת שתן, במסגרתה נבדק אם הן הרות. המוטיבציה של המדינה לתעד כל אפשרות לפשעי מלחמה ואלימות מינית, גרמה למשרד הבריאות לשקול שימוש בערכת אונס - בדיקה שדוגמת זרע מהנרתיק באמצעות מטוש, כדי להפיק ממנו פרופיל גנטי. הרעיון נדחה מתוך הבנה שמדובר בפולשנות מיותרת שאינה לצורך רפואי וכנראה שגם תהיה חסרת ערך מבחינה משפטית. 

בכל מקרה תקיפה מינית יכולה להיות מתועדת גם בדרכים אחרות. אחת הנשים שיעצו אז למערכת הבריאות בנושא היא יעל שרר, מקימת הלובי למלחמה באלימות מינית, שמתמחה במדיניות בריאות בהקשר של איסוף ראיות. המדיניות שנקבעה בסופו של דבר, היא לעשות רק מה שבאמת צריך, ולא כל מה שהיפותטית אפשר.

הפגנה לשחרור החטופים. צילום: רויטרס
"אני לא יודע אילו לקחים הפיק משרד הבריאות, כי אנחנו ממודרים", אומר פרופ' לוין. "הם לא מערבים - לא את המשפחות, לא את החטופות המשוחררות ולא את מטה המשפחות. היה ראוי להיעזר בתובנות של הנשים ששבו ולעשות את הדברים בשותפות, ולא לתפוס אותנו כגורם מפריע"

"את המעבר לקהילה צריך לשפר"

תרחיש של חטופים שיחזרו במצב נפשי קשה נתפס כאפשרות סבירה בהרבה מאשר הריון, כאשר שתי האפשרויות, הריון ומצב פסיכוטי, נתפסים באופן אבסורדי כמצבים שהתמודדות איתם קלה יותר לבתי החולים, מאשר מצב ביניים מתעתע. "יתכן שיגיעו עכשיו אנשים במצב של פתולוגיה, עם הפרעה נפשית", אומרת הפסיכיאטרית, פרופ' סילבנה פניג, מנהלת המחלקה לרפואה פסיכולוגית בשניידר, שליוותה בסבב הקודם ילדים ואמהות ששוחררו. "ודווקא בזה אנחנו מומחים. יש לנו את הכלים, את התרופות, את הטיפול הפסיכולוגי. זה יותר מוכר ופשוט מלקבל אנשים שלא הגיעו עם מחלה קשה או הפרעה ברורה". 

כמו אלה ששבו בנובמבר.
"נכון. אם כי גם שם לא כולם היו מקשה אחת. ככלל, ילדים ששהו בשבי עם הורה או דמות מטפלת שתפקדה טוב, היו במצב טוב יותר ממי שעברו את זה לבד". 

פניג מעלה נקודה נוספת: "זה מאוד פוגע, לקחת אדם שרק חזר מהשבי, ולשים אותו שוב במקום מבודד להסתכלות. הם צריכים להגיע למקום שמתבונן בהם בצניעות ובסבלנות, בלי החלטות מהירות. ורק אחרי הערכה ראשונית עם כלל המומחים הרלוונטיים לאותו אדם, להחליט במה להתמקד. אי אפשר להפריד בין גוף ונפש, סביר שגם המצב הגופני של האנשים האלה מצריך טיפול. תת תזונה למשל עלולה לגרום לדיכאון ולבלבול. 

"זה מאוד פוגע, לקחת אדם שרק חזר מהשבי, ולשים אותו שוב במקום מבודד להסתכלות. הם צריכים להגיע למקום שמתבונן בהם בצניעות ובסבלנות, בלי החלטות מהירות"

פרופ' סילבנה פניג. צילום: דוברות שניידר

"אם אחד השבים יסכן את עצמו או את הסביבה, ניתן לו חדר לבד והשגחה. נספק הגנה בתוך המחלקה שמקבלת את כולם. חשוב לנו לתת להם מההתחלה תחושה של מקום בטוח, המנהלת האדמיניסטרטיבית פיזרה ריח של כביסה נקיה, כדי שתהיה הרגשה ביתית. שאלנו מה הם אוהבים לאכול, וסיפקנו אוכל אהוב ומזין כמו מרק עם קניידלך, לילד שביקש. היכולת לספק את כל השירותים במקום אחד, אוכל בגדים, בדיקות ועזרה נפשית התגלתה כנוסחה מאוד טובה ליצירת ביטחון אצל השבים". 

ואז הם שוחררו והרגישו חסרי אנרגיה להמשיך את הטיפול.

"את המעבר לקהילה אכן צריך לשפר. התפר הזה ברצף הטיפולי לא עבר חלק. חיכו להם פסיכולוגים בקהילה, אבל לא תמיד הייתה התאמה טובה בין המשפחות והשבים לבין הטיפול שהוצע להם, וגם לא העברת מידע מספקת. המטפלים בביה"ח הכירו את המשפחות, נפגשו איתן על בסיס יומי כמה פעמים ביום. זה היה טיפול אינטנסיבי, וצריך למצוא דרך להעביר את המידע שהצטבר בו, טוב יותר". 

לא להסתפק בסיכום אשפוז.

"שיהיה פרוטוקול שיסדיר את לקיחת המושכות. המידע של מי שטיפל קודם הוא סופר חשוב. כמו שהמידע שקיבלנו מהמשפחות הממתינות היה בסיס מאוד חשוב בשבילנו. התייעצנו איתן לגבי הדמות שתספר את הבשורה המרה על קרובי משפחה שנרצחו. חשבנו יחד איתן מי מתאים שיקבל הילד עם ההגעה לישראל ומי יחכה בבית החולים". 

ד"ר פרנקל-ניר מוסיפה, כי "ההחלטה מי ומתי יבשרו בשורות קשות לשבים, התבססה על ההתרשמות של הצוות שקיבל את האדם ששב לגבי מצבו הנפשי והדברים שהוא שאל וידע. כשנדע מי השמות שיגיעו אלינו בפעם הבאה, גם נקבל את החומר שנאסף עליהם בחודשים האלה. אם הם שהו עם חטופים שכבר חזרו, אפשר יהיה להבין מאלה ששבו, אם הם שמעו ברדיו על מה שקורה ואיזה מידע הם החליפו ביניהם". 

פרופ' פניג והצוות בשניידר עם שרון קוניו והתאומות יולי ואמה. צילום: דוברות בית החולים
"שאלנו מה הם אוהבים לאכול, וסיפקנו אוכל אהוב ומזין כמו מרק עם קניידלך, לילד שביקש", אומרת פניג. "היכולת לספק את כל השירותים במקום אחד, אוכל בגדים, בדיקות ועזרה נפשית התגלתה כנוסחה מאוד טובה ליצירת ביטחון אצל השבים"

"החלטנו לצמצם כמה שיותר את אנשי הצוות"

גם בשיבא וגם בשמיר הבינו שהעברה מסודרת של מידע לאנשי המקצוע, שיטפלו בחטופים אחרי השחרור מבית החולים, היא קריטית להמשך. משרד הבריאות אומנם מציע, במסגרת הפקת הלקחים, אחות ועובדת סוציאלית שיטפלו בבירוקרטיות, אבל בתי החולים לצד הבטחה לשיתוף פעולה עם הקהילה, מציעים את המשך הטיפול אצלם. יש לזה היבטים כלכליים כמובן, אבל בתי החולים מעדיפים להדגיש את המחויבות המוסרית, בפרט כשמדובר בטיפול נפשי שכבר יצר היקשרויות. 

"פתחנו מרכז שבים שייעץ למי שיהיו מעוניינים להמשיך אצלנו אחרי השחרור", מסבירה ד"ר פרנקל-ניר משיבא. "זה לא יחליף בכל המובנים את הטיפול בקהילה, אלא יעשה במקביל ויאפשר, למשל, להמשיך עם אותו מטפל, למי שהתחברו לפסיכולוג או פסיכיאטר מטעמנו, אחרי שנפגשו איתו כמה פעמים ביום. אפשר יהיה גם לפגוש אותו מדי פעם כעוגן מהצד ולהמשיך עם מטפל בקהילה". 

הפקת הלקחים לגבי התנהלות הצוות הרפואי ובכלל כל מי שבא במגע עם השבים, מתייחסת גם לסוגיית הפרטיות. ההתרגשות שליוותה את חזרת החטופים, לא פסחה גם על פרסונל בתי החולים. דיווחים על אנשי צוות שהרשו לעצמם לתעד או לנכוח בפגישות שלא רלוונטיות לתחום טיפולם, אבל כנראה סקרנו אותן, גרמה למערכת הבריאות להבין שזו סוגיה שדורשת טיפול. 

"עמדו המון אנשים במסדרונות ברגע האיחוד עם המשפחות", אומרים גורמים שליוו את השבים, "וזיהינו שאלה צוותי רפואה וסיעוד שלא שייכים למחלקות האלה. עם התקשורת היה יותר קל להתמודד, התקינו מעין שרוול בכניסה לבית החולים, והאמבולנסים פרקו בתוכו או שאנשים ירדו מהמנחת לתוך בית החולים. לגבי הדלפת מידע של אנשים מבפנים, זה כבר מורכב יותר. לא מדובר פה במסה של אנשים, וצילום מטופלים או חיטוט בתיקים הרפואיים, מעבר לעובדה שהם פשוט אסורים, גם הביאו בקלות לזיהוי הבן אדם. מספיק שתזכירי מגדר וגיל, כדי שמעגל האפשרויות יצומצם מאוד". 

לזכותו של שיבא יאמר, שהוא לא אפשר לעובדי ביה"ח להסתובב עם פלאפונים במחלקת השבים, והצוות התנהל באמצעות מכשירי קשר ואוזניות, כדי שהשיחות לא ישמעו במרחב הציבורי. על הצורך לנשום אוויר התגברו בדרכים שפרנקל-ניר עדיין מסרבת לחשוף, כדי שתוכל להשתמש בהן גם בעתיד כנגד סקרנים. "מאחר שהם הרגישו שעברו ממקום סגור אחד למקום סגור שני, הוצאנו אותם לטיול באגם שיש בשיבא, כדי שיחושו את החופש. לא אגלה פה את השיטות, אבל הצלחנו לשמור על פרטיותם". 

הפקת הלקחים כללה גם צמצום של אנשי מקצוע במתחמים. "בהתחלה כל אחד בא לראות במה הוא יכול לתרום והתגודדו סביב המיטה של החטופים כמו מקהלה יוונית", מספרים גורמים שקיבלו דיווחים מהשטח. "לא את הכל חייבים כל אנשי הצוות לשמוע. אנשים זכאים לפרטיות. יצטרכו את המומחיות שלך? יזמינו אותך. היה צריך לפתח גישה אסרטיבית גם כלפי החיילים ואנשי מד"א שליוו את החטופים, ורק רצו להיכנס לומר שלום". 

פרופ' פניג הבינה את זה עוד מהסיקור התקשורתי שליווה את חזרתה של החיילת אורי מגידיש. "כשראיתי בטלוויזיה את כל ההמונים שחיכו, הפנמתי עוד יותר כמה ההצפה היא לא נכונה. החלטנו לצמצם כמה שיותר את אנשי הצוות, שיטפלו בהם וזה היה לא פשוט. כי כולם רצו לקחת חלק והיו שנפגעו, אבל התעקשנו על זה. תחושת הביטחון של השבים גם במקום שהוא תחנת מעבר כמו בית חולים, היא מרכיב חשוב בשיקום".