פאדי מטור בן 45, המתגורר בשכונת ואדי ג'וז שבמזרח ירושלים, הוא אחד מעשרים אלף תושבי השכונה, שכאשר נשמעת אזעקה לתפוס מחסה מירי הטילים הבליסטיים מאיראן, הוא יכול בעיקר לקוות לטוב. בשכונה שלו אין ולו מקלט ציבורי אחד שהוא יכול להגיע אליו עם משפחתו, וגם בבניין מגוריו אין מרחב מוגן. המרחב הציבורי המוגן היחיד בשכונה, אותו פתחה העירייה לאחרונה, נמצא בבית ספר יסודי הנמצא כרבע שעה הליכה מבית. הרבה יותר מזמן ההתראה המוקדמת של פיקוד העורף. "כשאנחנו שומעים אזעקה אנחנו לא יודעים מה לעשות. אין לאן ללכת", אומר מטור. "הילדים שלי רועדים מפחד ואין לי איך להרגיע אותם".

המצב בשאר שכונות מזרח העיר אינו טוב יותר. 37 אזעקות נשמעו במזרח ירושלים מאז פרצה המלחמה עם איראן לפני כשבועיים (נכון לנתוני יום ב' השבוע), ובעוד שבמערב העיר, תופסים התושבים מחסה במרחבים מוגנים, לרבים מ-400 אלף תושבי מזרח העיר אין הפריבילגיה הזאת. כמו בתחומים אחרים של החיים המשותפים בירושלים, גם בתחום המיגון נחשף הפער בין שני חלקיה. בשכונת שייח ג'ראח, שעולה לעיתים לכותרות, אין שום מרחב מוגן ציבורי עבור כ-15 אלף תושביה, כך אתר העירייה.

לפי ארגון "במקום – תכנון וזכויות אדם", בירושלים קיימים כ־551 מרחבים מוגנים, בהם מקלטים ציבוריים, מקלטים בבתי ספר וחניונים ממוגנים. רק עשרה אחוזים מהם, 54 מרחבים מוגנים, נמצאים בשכונות מזרח העיר - רובם ככולם בבתי ספר. לפי נתוני העירייה, במזרח העיר קיים מקלט ציבורי עצמאי אחד בלבד, הממוקם בשיכוני נוסייבה שבשכונת בית חנינא. עם זאת, צוות של "במקום" שסייר באזור בניסיון לאתר את המקלט לא הצליח למצוא אותו בפועל, וגם תושבים מקומיים שנשאלו על מיקומו לא ידעו להצביע עליו.

מצב דומה מתקבל גם בשכונות הערביות הנמצאות מעבר לגדר ההפרדה (כפר עכב, ראס ח'מיס ודחיית א־סלאם), בהן מתגוררים כ־150 אלף תושבים. "לפני כמה ימים קיבלתי התראה בטלפון בזמן שהתפללתי במסגד. הסתכלתי סביבי וראיתי שאף אחד לא זז, כי אין לאן ללכת. אז המשכתי להתפלל", מספרת חסנה מוחמד עלי, בת 48, תושבת כפר עכב. לדבריה, סגירת מחסום קלנדיה בזמן אזעקות מסבכת את המצב עוד יותר. המחסום נסגר מיד, ובעוד החיילים והשוטרים רצים למיגוניות הסמוכות המיועדות להם, האזרחים נותרים תקועים ליד המחסום ללא כל הגנה.

אעזקה בזמן ארוחת האיפטאר

כפי שנסקר בשומרים בשבוע שעבר, דוח מבקר המדינה בנושא המיגון, שפורסם לפני כחודשיים, עמד על כך שמצב המקלוט הגרוע ביותר בישראל הוא בחברה הערבית. לפי הדוח, רק 37 מהמקלטים הציבוריים (0.3%) נמצאים בחברה הערבית, מתוכם שמונה מקלטים כלל לא שמישים. על פי נתונים שפורסמו בשלהי 2024 על-ידי מוקד החירום לרשויות המקומיות הערביות, ב-60% מהרשויות המקומיות הערביות אין מקלטים ציבוריים כלל.

את הפער בערים המעורבות, וירושלים בראשן, ניתן לבחון מספרית. כך, קרוב ל-40 אחוזים מתושבי ירושלים חיים במזרח העיר, אך חלקם בתשתיות המיגון בעיר קטן בהרבה מחלקם באוכלוסייה. כך למשל, עאהד אל־רשק (45), תושב העיר העתיקה וחבר ועד השכונות, מספר כי משפחתו המורחבת, המונה כ־80 בני אדם, מתגוררת בבניין בן ארבע קומות, ללא מקלט. כמו פאדי מטור מואדי ג'וז וחסנה מוחמד עלי מכפר עכב, גם הוא אובד עצות נוכח איום הטילים. "כשהאזעקות נשמעות אנחנו ממשיכים כרגיל, פשוט כי אין מקום מוגן ללכת אליו", הוא אומר ונזכר בסצנה שארעה למשמע אזעקה בזמן ארוחת האיפטאר לפני מספר ימים (הארוחה השוברת את הצום היומי מדי ערב בחודש הרמדאן). בני המשפחה הוא מספר, המשיכו לאכול כרגיל משום שלא היה לאן ללכת.

לדבריו, אופיים של המבנים בעיר העתיקה כמעט אינו מאפשר הקמת מקלטים, וגם פתרונות חלופיים, כמו פתיחת בתי ספר כמקלטים זמניים, אינם מוצעים לתושבים. לעומת זאת, המצב שונה ברובע היהודי, שבו מתגוררים כ־3,000 תושבים. רוב המבנים בו נבנו מחדש לאחר 1967 וכוללים מקלטים משותפים בקומות התחתונות או חדרים ממוגנים בתוך הדירות. 

לא רחוק משם, בשכונת סילואן, מדרום לעיר העתיקה, סוגיית היעדר המיגון הפכה גם היא חלק מהמציאות היומיומית. אמאני עודה, בת 39, אם לשני ילדים מהשכונה, מספרת כי רוב הבתים בשכונה - בין אם מדובר בבתים פרטיים ובין אם בדירות בבניינים - אינם כוללים מרחבים מוגנים. לדבריה, אופייה של הבנייה בשכונה, שבה מבנים רבים ישנים או הורחבו לאורך השנים ללא תכנון מסודר, מקשה מאוד על בניית חדרים ממוגנים. כמו הדוברים הקודמים בכתבה, גם לה אין היכן להסתתר. "כשהאזעקות נשמעות אין לאן ללכת", היא אומרת. "אני נשארת בבית עם הילדים ומנסה רק להרחיק אותם מהחלונות".

לדבריה, בתי הספר הסמוכים לביתה לא נפתחו לתושבים כמקלטים, וגם מבני הציבור באזור אינם מותאמים לכך. מצב שמשאיר אלפי תושבים ללא מקום בטוח להגיע אליו בזמן חירום. 

מה אומרים בעירייה? דובר העירייה מוטי שחם מימון, מוסר כי הרשויות המקומיות בישראל הפסיקו לבנות מקלטים ציבוריים כבר בשנות השמונים, וכי מדיניות המיגון כיום מבוססת בעיקר על חדרים ממוגנים בתוך בתים. לדבריו, חלק מהבעיה במזרח ירושלים קשור לבנייה בלתי חוקית שאינה כוללת חדרים ממוגנים. העירייה מכירה בכך שקיים פער במספר המקלטים בין מזרח העיר למערבה, אך מייחסת זאת לגורמים היסטוריים מתקופת השליטה הירדנית במזרח ירושלים לפני 1967.

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים‍