הגל השקט: "מה שקורה ברוסיה עכשיו זה כמו מגיפה, עם פשיסטים אמיתיים"

כ-85 אלף רוסים נמלטו לישראל מאימת פוטין בשנתיים וחצי האחרונות. ברוסיה הם היו אמנים, אקדמאים, אנשי תקשורת, אקטיביסטים. כאן הם מחפשים התחלה חדשה, נאבקים בעוני ומנסים למצוא זמן ללמוד עברית, אפילו שאין מספיק מורים באולפן. על חזרה לרוסיה הם לא מוכנים לשמוע: "לא יכולתי להמשיך לנשום שם", אומר השחקן אנטולי בליי. שומרים עם קווים לדמותה של העלייה הגדולה שלא הכרתם

העולים החדשים וסבולוד בדרסון (מימין), אנטולי בליי ומיכאיל סראגו. צילומים פרטיים

כ-85 אלף רוסים נמלטו לישראל מאימת פוטין בשנתיים וחצי האחרונות. ברוסיה הם היו אמנים, אקדמאים, אנשי תקשורת, אקטיביסטים. כאן הם מחפשים התחלה חדשה, נאבקים בעוני ומנסים למצוא זמן ללמוד עברית, אפילו שאין מספיק מורים באולפן. על חזרה לרוסיה הם לא מוכנים לשמוע: "לא יכולתי להמשיך לנשום שם", אומר השחקן אנטולי בליי. שומרים עם קווים לדמותה של העלייה הגדולה שלא הכרתם

העולים החדשים וסבולוד בדרסון (מימין), אנטולי בליי ומיכאיל סראגו. צילומים פרטיים
העולים החדשים וסבולוד בדרסון (מימין), אנטולי בליי ומיכאיל סראגו. צילומים פרטיים

כ-85 אלף רוסים נמלטו לישראל מאימת פוטין בשנתיים וחצי האחרונות. ברוסיה הם היו אמנים, אקדמאים, אנשי תקשורת, אקטיביסטים. כאן הם מחפשים התחלה חדשה, נאבקים בעוני ומנסים למצוא זמן ללמוד עברית, אפילו שאין מספיק מורים באולפן. על חזרה לרוסיה הם לא מוכנים לשמוע: "לא יכולתי להמשיך לנשום שם", אומר השחקן אנטולי בליי. שומרים עם קווים לדמותה של העלייה הגדולה שלא הכרתם

העולים החדשים וסבולוד בדרסון (מימין), אנטולי בליי ומיכאיל סראגו. צילומים פרטיים

העולים החדשים וסבולוד בדרסון (מימין), אנטולי בליי ומיכאיל סראגו. צילומים פרטיים

מילאן צ'רני

יחד עם

10.7.2024

תקציר הכתבה

מאז קום המדינה ישראל ידעה כמה וכמה גלי עלייה נרחבים. בשנות השישים המוקדמות, למשל, עלו למעלה ממאה אלף יהודי מרוקו, עשור לאחר מכן למעלה מ-150 אלף יהודי ברית המועצות, ואז גם בשנות התשעים עם גל העלייה הגדול ביותר של כמיליון עולים, אחרי שזו התפרקה. כל אחד מן הגלים הללו היה נוכח מאוד הן בזמן אמת, עם פתרונות שיכון, קליטה ותעסוקה המוניים, והן בחותם שהוא השאיר על החברה והתרבות הישראלית. לכן, כנראה שתופתעו לגלות שבשנתיים וחצי האחרונות ישראל נמצאת בעיצומו של גל עלייה נרחב נוסף. הוא עובר מתחת לרדאר, כאשר מרבית הישראלים אינם מודעים לקיומו, ודאי שלא לזהותם של העולים החדשים, לסיבות שהובילו אותם ארצה, או לקשיים עמם הם ניצבים כאן. 

למעלה ממאה אלף איש עלו לישראל מאז פלשה רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022. אם במפה הגלובלית, מרבית הפליטים הם אוקראיניים (למעלה משישה מיליון אוקראינים שנמלטו לעומת כמיליון רוסים שברחו מארצם), בישראל היחס הוא הפוך. מרבית העולים מגיעים דווקא מרוסיה - למעלה מ-85 אלף איש עד כה - כאשר זרם העולים ממשיך גם אחרי ה-7 באוקטובר (כ-12 אלף מהם הגיעו מאז). 

בעוד האוקראינים נמלטים על פי רוב מאזורי הקרבות, שהביאו חורבן פיזי לארצם, לרוסים שעוזבים יש סיבות אחרות וחורבן אחר שהם נמלטים ממנו - כלכלי, חברתי וערכי. הם מגיעים מהערים הגדולות ועל פי רוב מן המעמד הבינוני. ברוסיה הם היו מבוססים למדי ומאוד משכילים, כאשר קרוב ל-90% מן העולים שהגיעו ארצה הם בעלי השכלה גבוהה, ועם נתון חריג של כ-12% מהם עם השכלה אקדמית של תארים מתקדמים ודוקטורטים. בשיחות עם שומרים, הם מעידים כי ברחו מרוסיה כתוצאה מפחד מהממשל שלהם. בין אם מדובר בדיכוי שהם חוו ובצמצום זכויות הפרט, בין מתוך חשש מגיוס כפוי לצבא לצורכי המלחמה שגזר פוטין, ובין כפועל יוצא מן הבידוד הבינלאומי וההשלכות ההרסניות שלו על הכלכלה הרוסית.

עולים מאוקראינה חודש אחרי פרוץ המלחמה, מארס 2022. צילום: רויטרס
בעוד האוקראינים נמלטים על פי רוב מאזורי הקרבות, שהביאו חורבן פיזי לארצם, לרוסים שעוזבים יש סיבות אחרות וחורבן אחר שהם נמלטים ממנו - כלכלי, חברתי וערכי. הם מגיעים מהערים הגדולות ועל פי רוב מן המעמד הבינוני

קרוב למיליון רוסים כבר ברחו - רבים מהם מצאו מפלט במדינות שכנות דוגמת קזחסטן, ארמניה וגיאורגיה - וכ-10% מהם הגיעו לישראל תוך שהם משתמשים בזיקה היהודית שלהם על מנת לזכות בסל קליטה ובהתחלה חדשה. אחד מהם הוא מיכאיל סראגו, בן 39, נשוי ואב לשניים, שמספר לשומרים על העקירה החפוזה לישראל ועל האתגרים החדשים שעמם הוא מתמודד. 

"הגעתי מסנט פטרבורג באביב 2022, לא הרבה זמן אחרי שהתחיל הגיוס ברוסיה", מסביר סראגו את המניע לחלץ את עצמו ואת משפחתו לפני שהגיוס הצבאי יגיע לפתחו. "הגעתי ממש בחירום. מיד אחרי שהתחילה המלחמה באוקראינה הגשתי שוב את המסמכים שלי לקונסוליה הישראלית בסנט פטרבורג, אבל עדיין חיכיתי לשמוע מהם. ואז, כשהודיע על הגיוס, הבנתי שאני לא יכול לחכות יותר וטסתי מיד".

סראגו מספר כי בהתחלה המשיך לעבוד מרחוק עבור מקום העבודה שלו ברוסיה, בתחום של יבוא ​​מוצרים תעשייתיים, אך כאשר סל הקליטה שקיבל הסתיים, המשכורת הרוסית לא הספיקה בישראל אפילו לצורכי המחיה הבסיסיים שלו, של רעייתו ושל ילדיהם הקטנים, בני שש ושנתיים. "אנחנו שני מבוגרים עובדים עם שני ילדים, ובין ארבעתנו יש לנו פחות ממשכורת ממוצעת אחת בחודש", כתב לאחרונה בקבוצת פייסבוק פופולרית שתכליתה לספק תמיכה לגל החדש של העולים דוברי הרוסית לישראל. "אין לי מושג איך לצאת מזה – בעבודה הנוכחית שלי אני כבר לא ארוויח הרבה יותר, אבל מקומות אחרים מציעים יותר עבודה בפחות כסף. גם ההכשרה לעבודה חדשה עולה כסף, ואיפה אני אמצא את הזמן בשביל זה? אני כבר קרוב לייאוש מוחלט. לחזור לרוסיה - לא יעלה על הדעת. ואם להמשיך למקום אחר – לאן?" 

סל הקליטה מספק לעולים חדשים תמיכה פיננסית במשך ששת החודשים הראשונים בישראל. הוא עומד על כ-20 אלף שקל לאדם, המחולקים לתשלומים של פחות מ-3,000 שקל לאדם. בהמשך מקבלים עולים חדשים תמיכה של כמה מאות שקלים מדי חודש לשכר דירה למשך חמש שנים, אף שהממשלה מנסה כעת לקצץ את הסיוע לסכום מגוחך של 363 שקל לחודש ולמשך שנתיים בלבד. 

היקף הסיוע לא עודכן בהתאם לעליות המחירים מאז שנות התשעים, ומהגרים רבים ציינו שבלתי אפשרי להתקיים מן הכסף שקיבלו ממשרד הקליטה בחודשים הראשונים שלהם בארץ. הדבר מקשה עליהם מאוד להתפנות ללמוד עברית, ודוחק בהם לחפש עבודות שאינן דורשות ידיעה של השפה – סיטואציה שמאטה את תהליך קליטתם. סראגו מספר כי רבים מדוברי הרוסית מעוניינים ללמוד עברית באולפן, אבל גם אם ימצאו את הזמן ויגיעו, הם יגלו שאין מספיק מורים. זאת, בין היתר בגלל המשכורת הנמוכה, שלעתים לא מגיעה אפילו אל שכר המינימום. על פי דוח שפרסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נכון לינואר 2023 המתינו למעלה מ-3,600 עולים ללימודי עברית באולפן, כמחצית מהם באזור המרכז, כאשר משך ההמתנה הממוצעת עמד על כחצי שנה.

סראגו עובד כיום במפעל ייצור באשקלון, עיר מגוריו, אך הוא ומשפחתו סובלים ממצוקה כלכלית ניכרת. "במקרה הכי טוב, אחרי שכר דירה ותשלום לגן ואחרי שהאשראי יורד, לא נשאר כלום. אבל יש גם חודשים שאני צריך ללוות כסף בשביל ההוצאות כדי לא ליפול לאוברדראפט", הוא מספר. לאחר ה-7 באוקטובר עזבה משפחתו זמנית את אשקלון, והוא נשאר לבדו על מנת לפרנס. ועם כל זאת, האפשרות לחזור לרוסיה אינה באה בחשבון. "מה שקורה ברוסיה עכשיו זה כמו מגיפה, עם פשיסטים אמיתיים", הוא אומר לשומרים. "אני לא רוצה שום קשר לדבר הזה, ולא מוכן שהילדים שלי יגדלו בתוך זה".

נשיא רוסיה פוטין. צילום: רויטרס
"הגעתי מסנט פטרבורג באביב 2022, לא הרבה זמן אחרי שהתחיל הגיוס ברוסיה", אומר מיכאיל סראגו את המניע לחלץ את עצמו ואת משפחתו לפני שהגיוס הצבאי יגיע לפתחו. "הגעתי ממש בחירום. כשהודיע על הגיוס, הבנתי שאני לא יכול לחכות יותר וטסתי מיד"

בלי צנזורה: הפרופיל הליברלי של העולים

הבעיות עמם מתמודד סראגו, עשויות להזכיר לישראלים ותיקים יותר את גל העלייה של שנות התשעים, לאחר נפילת ברית המועצות, אז הגיעו ארצה יותר ממיליון דוברי רוסית. הייתה זו עלייה "ששינתה את המצב בישראל מהיסוד מבחינה דמוגרפית וחברתית", כך ד"ר ורוניקה קוסטנקו מאוניברסיטת תל אביב, שהשתתפה לאחרונה בפרויקט מחקר במסגרת המכון האוניברסיטאי האירופי בנושא הגירה מרוסיה אחרי פברואר 2022. המחקר כלל סקר משתתפים של למעלה מעשרת אלפים איש שהיגרו מרוסיה ליותר מ-100 מדינות. 

קוסטנקו, יחד עם החוקרת ורברה פרטר מאוניברסיטת בן גוריון, מציינות כי גל העלייה הנוכחי אינו לגמרי חדש, וניתן לראות בו חלק מגל שהחל עוד בשנת 2011 עם המחאות רחבות ההיקף ברוסיה, וב-2014 לאחר הפלישה הרוסית לחצי האי קרים. "גם מי שהגיעו לפני 2022 וגם מי שהגיעו אחרי שפרצה המלחמה, שייכים כעיקרון לאותו מעמד בינוני רוסי", מאפיינת פרטר את העולים בגל הנוכחי. 

היא מסבירה כי לצד מקצועות הרפואה והטכנולוגיה, רבים מן המהגרים עוסקים בתחומי הרוח ומדעי החברה – תקשורת, הוראה, תסריטאות, אמנות ואקטיביזם – ועבודתם קשורה לפיכך בשפה הרוסית. מדובר באנשי מקצוע שמדיניות הצנזורה והצרת הצעדים ברוסיה היא שדחקה בהם לעזוב. ואולם, לאחר ההגירה קשה להם להביא את מיומנויותיהם לכדי ביטוי, בייחוד בהיעדר שליטה מספקת בשפה העברית.

לפיכך, כך קוסטנקו, "יש בישראל הרבה אנשים בלי עבודה. כל האנשים שכתבו ברוסית, שקשורים לחיים האקדמיים הרוסיים, בלי יסוד בינלאומי, נמצאים במצב קשה מאוד. הם חייבים להמציא את עצמם מחדש מן היסוד, לעשות משהו אחר לגמרי. לא ברור איזה יישום אפשר למצוא בישראל לידע לגבי ההיסטוריה הרוסית במאה ה-18".

על האתגר הזה מעיד בשיחה עם שומרים, גם וסבולוד בדרסון, לשעבר מרצה למדע המדינה מן העיר פרם שברוסיה, שהגיע ארצה לפני שנתיים עם אשתו ובנם הקטן. בדרסון החל בתהליך ההגירה לפני המלחמה באוקראינה, אבל הלחץ הפוליטי תבע ממנו למהר. הוא מספר כי רקטור האוניברסיטה שבה עבד, דחק בו לעזוב את האוניברסיטה על ידי כך שאיים לסגור את מחלקת מדע המדינה כולה. לא מן הנמנע שהיה לכך קשר לפעילות הפוליטית של בדרסון עצמו, ובכלל זה ייעוץ למועמדי האופוזיציה בבחירות המוניציפליות, וכן למאמציו לבטל תואר דוקטור לשם כבוד שקיבל פוליטיקאי מהאוניברסיטה.

בדרסון מספר כי ביקר בישראל בעבר, בשנת 2019, ובחן את האפשרות למעבר. אבל אז פרצה מגפת הקורונה ורק בינואר 2021 הוא ומשפחתו הגישו את המסמכים לצורך עלייה. לקונסוליה הם פנו בנובמבר אותה השנה, אבל עדיין לא נקטו צעדים קונקרטיים לצורך עזיבת רוסיה. ואז הגיעה המלחמה באוקראינה והם קיבלו החלטה לעזוב. 

בדרסון מספר שאחת הסיבות לעזיבתו היא הדיכוי של המשטר והחשש כי הלחץ רק יגבר וילך. חשש שהפך מוחשי נוכח פעילותה של אשתו אולגה כעורכת דין שסייעה לאקטיביסטים ופעילי מחאה, ועבדה גם עם אישים מן האופוזיציה הרוסית לרבות עם אנשיו של אלכסיי נבלני שמת השנה בכלא הרוסי (תוך חשד כבד לכך שנרצח). בני הזוג בדרסון סברו כי אם יישארו ברוסיה, הרדיפה והדיכוי עתידים להחריף. בנם, הם מציינים, עדיין לא קיבל אזרחות ישראלית, שכן שורשיו היהודיים מרוחקים ממנו כדי ארבעה דורות, והוא נדרש להתגורר במדינה במשך שלוש שנים לפני שיקבל מסמכים רשמיים גם ללא קשר למעמדם של הוריו.

אמנם בדרסון כמעט והצליח להשתלב כאקדמאי גם בישראל, אך זמן קצר לאחר ה-7 באוקטובר הובהר לו כי עקב שיקולים תקציביים, אין עוד אפשרות לממן את המשרה. כיום הוא כותב לכמה כלי תקשורת ברוסיה, שנחשבים "לא רצויים" מבחינת החוק שם – קרי, כלי תקשורת שאזרחים רוסים המשתפים איתם פעולה עלולים להישלח לעד חמש שנות מאסר - וכעת הוא בוחן את האפשרות להחליף מקצוע. הוא עובר הכשרה לעבודה כמדריך תיירים בישראל – תחום עיסוק רחוק מאוד מן הקריירה האקדמית שניהל - אולם הוא מוצא יתרון בכך שמעבר לאפיק תעסוקתי חדש, הוא מגלה את הארץ בעצמו בעודו לומד כיצד להציג אותה בפני תיירים.

וסבולוד ואולגה בדרסון עם בנם. צילום פרטי
בדרסון מספר שאחת הסיבות לעזיבתו היא הדיכוי של המשטר והחשש כי הלחץ רק יגבר וילך. חשש שהפך מוחשי נוכח פעילותה של אשתו אולגה כעורכת דין שסייעה לאקטיביסטים ופעילי מחאה, ועבדה גם עם אישים מן האופוזיציה הרוסית

שלום לעולם הזוהר: "הבנתי שזה הסוף"

כפי שמציינות החוקרות, בני ובנות המעמד הבינוני הרוסי המהגרים לישראל הם לעתים קרובות בעלי תודעה פוליטית ערה, המתנגדים באופן גורף לנשיא פוטין ולמלחמה באוקראינה. מחקר שביצעה ד"ר קוסטנקו העלה כי כ-20% מבין המהגרים מרוסיה מאז 2022 למדינות דוגמת גיאורגיה, ארמניה, סרביה וישראל סבלו ברוסיה מדיכוי ישיר (דוגמת מעצרים, העמדה לדין וכדומה). 

אנטולי בליי הוא לא אחד מהם. למעשה הוא יכול היה להמשיך לחיות במוסקבה את החיים הטובים ולהתעלם מן המציאות. בליי הוא אחד השחקנים המפורסמים ביותר ברוסיה, עם תפקידים בסרטים ובסדרות פופולריות ועם רזומה של למעלה מעשרים שנה ואינספור הצגות בתיאטרון האמנותי על שם צ'כוב במוסקבה. סלבריטאי שמוכר בכל בית, אבל למרות ההצלחה והמעמד לו הוא זוכה ברוסיה, הוא לא היסס כאשר קיבל החלטה לעזוב את מדינתו לפני שנתיים, ולעבור להתגורר בנתניה, אליה עברו גם אמו ואחותה בתחילת שנות האלפיים.

בשיחה עם שומרים, שנערכת בסניף של ארקפה ליד מתחם איקאה בנתניה, הרחק מעולם הזוהר, המצלמות והשטיחים האדומים במוסקבה, בליי נזכר כי לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022 הוא עדיין קיווה בכל ליבו שהמצב ברוסיה ישתפר. "באמת קיוויתי שמשהו ישתנה ברוסיה", הוא מספר, "ושכוחות פוליטיים חדשים יעלו. בעבר מנהיגים כמו ילצין וגורבצ'וב הגיעו משום מקום ושינו את המסלול של המדינה. האמנתי שזה יכול לקרות שוב, האמנתי בנבלני". 

הפלישה של רוסיה לאוקראינה סימנה עבור בליי את נקודת האל-חזור. "זהו זה, הבנתי שהסיפור נגמר. זה הסוף. 'אוקראינה שלי' (כשהיה ילד, משפחתו של ביילי נהגה לנפוש באוקראינה בחודשי הקיץ, והוריו הם במקור מאוקראינה) הותקפה על ידי המדינה שבה אני חי. לא יכולתי להמשיך לחיות שם, לא יכולתי להמשיך לנשום שם. החלטתי שאני לא מוכן להמשיך לגור במדינה הזאת. רוסיה עלתה על מסלול של תוקפנות ופשיזם". 

אנטישמיות אינה דבר שהיה זר לביילי. הוא התמודד עמה ברוסיה כילד מצד חבריו לספסל הלימודים בעיר התעשייתית טוליאטי שבה גדל. כעת, הוא מציין בחיוך, כי שורשיו היהודיים והאפשרות לקבל אזרחות ישראלית היו "הפעם הראשונה בחיים שלי שהיהדות שלי פעלה לטובתי". ביולי 2022 הוא נחת בנמל התעופה בן גוריון יחד עם משפחתו וחש ישר את התמיכה. "נחתנו בלילה ונלקחנו לחדר בשדה התעופה שם קיבלנו את תעודות העולה עבורי ועבור אשתי, והאישה שעבדה שם זיהתה אותי. היא כתבה לנו את מספר הטלפון ואמרה לכתוב לה בכל דבר שאנחנו צריכים - והיא תעזור לנו. הרגשתי 'עור ברווז', אשתי הזילה דמעה - לא ציפינו לזה". 

כעת ביילי מנסה לבנות את עצמו מחדש. הוא מרגיש בר מזל על כך שהוא מתקבל ברוח טובה על ידי ציבור דוברי הרוסית בישראל, ונחוש לעשות את "הצעד הבא" וללמוד לשחק גם בעברית. "לא אכחיש, זה אתגר גדול, אבל אני רוצה להשתלב ולהיות חלק מהמדינה. אני מקווה שאצליח להגיע גם אל קהל דוברי העברית". 

אנטולי בליי אל מול המצלמות במוסקבה ב-2018. צילום: שאטרסטוק
הפלישה של רוסיה לאוקראינה סימנה עבור בליי את נקודת האל-חזור. "'אוקראינה שלי' הותקפה על ידי המדינה שבה אני חי. לא יכולתי להמשיך לחיות שם, לא יכולתי להמשיך לנשום שם. רוסיה עלתה על מסלול של תוקפנות ופשיזם"

הרדיפה הלהט"בית: "היגרנו כזוג חד-מיני"

הקשיים הכלכליים והתרבותיים אינם היחידים העומדים בפני המהגרים לישראל. יש המתמודדים גם עם אתגרים הקשורים בזהותם. במקביל למלחמה באוקראינה הגבירו השלטונות ברוסיה גם את התנכלותם לקהילה הלהט"בית במדינה, ובכלל זה החלטה משנת 2023 אשר קבעה כי "התנועה החברתית הלהט"בית הבינלאומית" היא ארגון קיצוני, וכן איסור על הצגת סמלים הקשורים ב"תנועה הלהט"בית". 

רבים מהם עזבו את רוסיה בשל כך. אחת מהם, הארי, שעלתה ארצה עם בת זוגה, מספרת על כך בשיחה עם שומרים. "אנחנו זוג להט"בי, והביטחון שלנו לא היה מובטח. חוץ מזה, אחרי שהתחילה המלחמה נגד אוקראינה הבנו שהמצב עלול להיות מסוכן אפילו יותר מבחינתנו. התבטאנו בפומבי נגד המלחמה, והבנו שאנחנו צריכות לעזוב את רוסיה כדי שלא ירדפו אותנו".

מחאה של הקהילה הלהט"בית בסנט פטרבורג ב-2019. צילום: רויטרס
"אשתי קיבלה את כל התשלומים של סל הקליטה בתור אישה יחידה", אומרת הארי. "זו הייתה מבחינתנו שנה מלאה באי-ודאות ולא ידענו מה יהיה איתנו. בין השאר פחדתי שיגידו שאני צריכה לעזוב את ישראל. פשוט חיכינו לתשובה ממשרד הפנים"

"היגרנו בתוך זוג חד-מיני", היא ממשיכה, "אבל הייתה לנו בעיה: חוק השבות מכיר רק באשתי". הארי ובת זוגה התחתנו בטקס מקוון ביוטה שבארה"ב. רוסיה אינה מכירה כמובן בנישואים חד-מיניים – אלא שגם ישראל לא ידעה כיצד להתמודד עם מקרים כאלה, מספרת הארי. "אשתי קיבלה אזרחות מיד אחרי שהגיעה, אבל לי הרשויות רק האריכו את אשרת התייר. למרבה הצער, קשה לחיות בישראל עם אשרת תייר. אי-אפשר לעבוד, קשה להשיג ביטוח בריאות, ואם את רוצה לצאת מהארץ, את צריכה להשיג אשרת כניסה חדשה, ויזה מיוחדת ונפרדת שתאפשר לך לחזור.

"אשתי קיבלה את כל התשלומים של סל הקליטה בתור אישה יחידה. זו הייתה מבחינתנו שנה מלאה באי-ודאות ולא ידענו מה יהיה איתנו. בין השאר פחדתי שיגידו שאני צריכה לעזוב את ישראל. פשוט חיכינו לתשובה ממשרד הפנים". 

"אנחנו רואים זוגות של גברים, זוגות של נשים, מגדרים שונים, מקרים שונים. לכולם יש דבר אחד במשותף: אף אחד לא רוצה להתעסק איתם. מבחינת הביורוקרטיה זה קשה מאוד"

אולה ויינשטיין. צילום פרטי

לאחר שנה, הארי הצליחה להסדיר את מעמדה וקיבלה אזרחות, כאשר מי שעזרה לה היא הרבה הרפורמית אולה ויינשטיין, מנכ"לית פרויקט קשר ישראל, שסייעה למאות זוגות שנקלעו למצבים כאלה. הסיוע היה משפטי אבל גם רגשי, ובשנתיים האחרונות כלל גם שיעורי עברית. "אנחנו רואים זוגות של גברים, זוגות של נשים, מגדרים שונים, מקרים שונים", מספרת ויינשטיין. "אבל לכולם יש דבר אחד במשותף: אף אחד לא רוצה להתעסק איתם. מבחינת הביורוקרטיה זה קשה מאוד". 

ויינשטיין מסבירה כי במקרים רבים, רק אחד מבני או בנות הזוג יכולים להגיש בקשה מתוקף חוק השבות, ומעטות הדרכים להוכיח את קיום הקשר הזוגי: "הרשויות בישראל אומרות שיש לך שלושה חודשים להיות כאן כתייר או תיירת, ואז ביי-ביי. הזוגות האלה הם לעתים קרובות אנשים שהתגוררו יחד עוד קודם, שיש להם משפחה וילדים, כלבים, דירות, רגשות, חברים משותפים. ואז הם מגיעים לכאן ואומרים להם שהם כלום".

נוסף על כל האתגרים הביורוקרטיים, זוגות כאלה חיים בפחד מתמיד מפני האפשרות שיגורשו בחזרה לרוסיה אם לא יצליחו להסדיר את מעמדם. "אנחנו שומעים בלי סוף על סכנת הגירוש. זה עניין של חיים ומוות: אנחנו מבינים מה קורה ברוסיה, אנחנו מבינים שאם אחד מבני הזוג נשאר כאן, המשפחה מושמדת ושאם השני חוזר לרוסיה, אלוהים יודע מה מחכה לו שם".