לפני כשלושה שבועות התרחש אירוע שעבור חלקים נכבדים מהציבור החרדי אמור היה להיות אחד משיאיו של משבר חוק הגיוס: המדיניות החרדית הפנימית ביחס לתקצוב ישיבות הנושרים (ה"קייטנות" שבהן לומדים כשליש מתלמידי הישיבות) נחשפה. מעבר לשאלות הכספיות-תקציביות הייתה זו בפועל הבהרה חד משמעית שהנהגת המגזר החליטה "להקריב" את הנושרים ולאפשר את גיוסם לצה"ל על מנת לקבל שקט ותקציבים עבור יתר הישיבות. 

מבחינת הרחוב החרדי מדובר ברעידת אדמה: בפועל ובלי שום הודעה "רשמית" חלק נכבד מהרבנים לא רק חוזרים בהם מעמדת ה"נמות ולא נתגייס" אלא גם מסמנים מי יהיו הצעירים שילכו לצבא - ה"נושרים", וכמעט לכל חרדי יש חבר או בן משפחה שעונה לתואר.

האם הדרמה התבטאה בכותרות ראשיות בעיתונים? מסתבר שלא. התקשורת החרדית המסורתית, בלא יוצא מן הכלל, דממה לחלוטין. מי שהפיץ את הידיעה היה "הפרגוד", כלי תקשורת צעיר ופופולרי מאוד בציבור החרדי המבוסס על הפצה דרך פלטפורמות דיגיטליות, כשהמרכזית מביניהן היא הפצת החדשות והמידע דרך קבוצות ווטסאפ הכוללות עשרות אלפי עוקבים. 

הפופולריות הרבה של הפרגוד, מסבירים מרואיינים לכתבה זו את הפרסום, נגזרת ישירות מכך שהוא אינו חושש לעסוק בנושאים שברוב כלי התקשורת האחרים נחתכים בצנזורה עצמית פנימית. כך למשל ביקורת על ההנהגה, פגיעות מיניות, מקרי שחיתות והרשימה עוד ארוכה. הצלחתו המהירה בצבירת קהל, יותר מ-200 אלף עוקבים לפי הויקיפדיה, כמו גם הצלחתן של פלטפורמות תוכן נוספות, מוכיחה כי הציבור החרדי צמא למידע שהיה עד לאחרונה בבחינת טאבו. 

גם אם השינויים איטיים ונסתרים מהעין, הציבור החרדי בישראל עובר בשנים האחרונות תמורות בנושאים רבים. השינויים בדפוסי צריכת התקשורת הם אולי מהמשמעותיים ביותר ביניהן. רק לפני כשני עשורים ניזונה החברה החרדית כמעט בלעדית מעיתונות כתובה, מצונזרת בידי ועדות רבנים פנימיות ונשלטת מפלגתית. בשנים שלאחר מכן התווספו אליה גם ערוצי חדשות בשיחת טלפון ("קווי נייעס"), תחנות רדיו, עיתונים ואתרי אינטרנט, אמנם ללא שייכות מפלגתית אך עדיין עם סינון תכנים קפדני ושמירה על הקו המקובל. 

הסמארטפון ותפוצת החיבור לאינטרנט בעקבות שנות הקורונה ניפצו את האקו-סיסטם הזה; תחילה עם יכולת להציץ לעולם התקשורת הכללי ובהמשך עם תקשורת חרדית אלטרנטיבית שהתבססה על ערוצי ההפצה הדיגיטליים. התחרות הפנימית שנוצרה מתבטאת לא פעם בעיסוק בסוגיות שעד לא מזמן היו לגמרי מחוץ לתחום. 

קשה עד בלתי אפשרי להעריך איך ישפיעו הפלטפורמות החדשות בטווח הארוך אולם השנה הקרובה תהיה ללא ספק אבן דרך משמעותית בתהליך. בשנת בחירות תדרש ההנהגה החרדית להסביר לציבור שלה את התנהלותה סביב חוק הגיוס, בין אם יעבור ובין אם יתפוגג, את התנדפותם של תקציבים מרשתות החינוך, את קיצוץ ההטבות למשפחות החרדיות ועוד ועוד, והכל בפעם הראשונה בלי שליטה בנרטיב התקשורתי שיתפתח. 

"העיתונות הכתובה כתבה בצורה מרושעת שהיועמ"שית אשמה בזמן שהמעון הזה פתוח כבר שלושים שנה בצורה פיראטית, אין לה שום קשר לעניין, זה הזוי שמנצלים ככה כזה אירוע נורא", מתייחס יעקב קצבורג, מייסד הפרגוד, אל אסון הפעוטון

מאתרגים את נתניהו

החברה החרדית צורכת תוכן מודפס הרבה יותר מאשר האוכלוסיה הכללית. על פי מדד Indox, שממפה את צריכת המדיה בציבור החרדי, עיתונים מודפסים מגיעים בסוף השבוע לכ-70 אחוז ממשקי הבית החרדיים. 

העיתונים הוותיקים ביותר במגזר הם המודיע, המסונף לאגודת ישראל ופועל מאז 1950, יתד נאמן המשויך לדגל התורה ופועל מאז 1985 והמבשר המשוייך לסיעת שלומי אמונים של משפחת פרוש שמייצגת קבוצות חסידיות שונות. גם לש"ס היה במשך השנים עיתון שנמכר בשלב מסוים לידיים פרטיות. מאז 2017 מוציאה המפלגה ביטאון אחר בשם "הדרך".

מדפדוף בעיתונים הללו מתקבל הרושם כי אחד הטאבואים המרכזיים בהם הוא העיסוק בפוליטיקאים החרדיים, במטרותיהם ובבני בריתם. בראיון שנתן לשומרים בעבר תיאר בני רבינוביץ', עיתונאי לשעבר ביתד נאמן, את האיתרוג שלהם ומתח ביקורת קשה על העיתונות החרדית. "זו עיתונות תלושה באופן מוחלט ומבהיל מהמציאות. כל התקשורת החרדית, העיתונות, הרדיו הכל", הוא אמר והביא כדוגמא את סוגיית הגיוס. "התקשורת החרדית מאד מבעבעת את העניין (...) כל יום צריך למצוא שעיר לעזאזל שיהיה כותרת בעיתון. כל יומיים מחליפים את האובייקט". לדבריו למרות זאת מי שכמעט לא ספג ביקורת סביב הגיוס, הוא לא אחר מראש הממשלה בנימין נתניהו וזאת למרות הבטחות מרובות לרבנים שהסוגיה תטופל. "מאוד נזהרים בכבודו ולדעתי מי שמתווה את זה הם הפוליטיקאים החרדיים", הוא אומר.

העיתונות המפלגתית הייתה כאמור בלעדית במשך עשורים אך בסופו של דבר גם לה נולדו תחרות מגופים שאותם ניתן לכנות בכלליות "תקשורת חרדית שמרנית". היא אמנם לא משויכת מפלגתית אך פועלת תחת מגבלות פנימיות ביחס לתחומי הסיקור שיהיו מי שיכנו "צנזורה פנימית".

אחד מהוותיקים בין כלי התקשורת הללו הוא עיתון משפחה שהוקם ב-1987 וכיום מפעיל גם אתר אינטרנט שבו נטען ל-250 אלף קוראים בחודש וכמעט 3200 מפרסמים. "העיתון התחיל כירחון שפונה למשפחה ולאחר מכן הפך להיות שבועון שניסה לתת מגוון של של מענים ככלי תקשורת", אומר אלי פלאי, מו"ל משפחה. "בהמשך הוא נהיה עיתון שמדווח גם על נושאי אקטואליה וחדשות והתרחב עם עיתון להורים וילדים ועוד".

פלאי אומר כי מה שמייחד את משפחה היא העובדה שהוא פונה לכלל הציבור החרדי (ולא רק לסגמנט אחד מאלה שמרכיבים אותו), רואה בדמויות הרבניות של כלל הזרמים החרדיים דמויות שראויות לקבל חשיפה ונוגע בשאלות שמעסיקות את המגזר. "זה יכול להיות שידוכים זה יכול להיות נוער נושר וזה יכול להיות אפילו אלימות במשפחה, אתגרי הנפש, הילד החריג ועוד" הוא אומר. בעבר הרחוק, יש לציין, העיתונות המפלגתית התרחקה אפילו מהנושאים הללו מה שאולי גורם לפלאי להוסיף ש"אנחנו גם עיתון מאוד נאמן לערכים של החברה החרדית".

מה זה אומר בדיוק?

"מיום היווסדו תמיד הייתה לעיתון גם ועדה רוחנית, וכמו ועדת אתיקה או ייעוץ משפטי, אז כאן היה גם ייעוץ תורני הלכתי. זה חלק מהדנ"א של איך פועל עיתון חרדי".

פלאי מוסיף שהסטנדרטים התוכניים שקבע משפחה אומצו אט אט גם על ידי העיתונות המפלגתית. אלא שגם לפתיחות היחסית של עיתון משפחה, ישנם גבולות ברורים מאד. כך למשל, העיתון לדבריו לא "מאתגר את ההנהגה הרבנית". כשהוא מתבקש להרחיב על כך הוא אומר ש"אנחנו נמנענו ונמנעים מלנסות להוביל סדר יום בנושאים שנמצאים במודעות, ויש בהם עמדה לגדולי ישראל".

תוכל לחדד את זה?  

"אם ההנהגה הרבנית דנה בנושא, העיתון לא חושב שתפקידו לאתגר אותה או לחנך אותה. אנחנו רואים את תפקידנו בהצפת נושאים, כך לדוגמא אפליה בקבלת בנות ספרדיות לבתי ספר. בשנים הראשונות עסקנו הרבה בנושא והבאנו אותו לסדר היום. זה עורר מודעות, זה עורר שיח, זה גם עורר התערבות של דמויות בהנהגה בניסיונות לפתור את הבעיה. אבל הכלל שקבעו העורכים הראשונים והוועדה הרוחנית הוא שכשיש שיח, כשיושבים גדולי ישראל על המדוכה, תפקידו של העיתון אינו לומר 'ועמדתי היא'. זה מה שמאפיין את העיתון; הוא מחויב לקודים ומכבד את תלמידי החכמים ואת ההנהגה הרבנית".

איך זה מסתדר למשל עם סוגיית הגיוס שבה בהנהגה הרבנית נשמעים כמה קולות שונים?

"בתוך הציבור עצמו, בין החסידים, לליטאים, לספרדים, יש גישות שונות והתרומה הגדולה של העיתון היא בדיוק שם. לשים על סדר היום ולתת ביטוי לעמדות של דגל התורה, לעמדות של אגודת ישראל, ואיפה כל אחד מנסה למשוך לכיוון שלו. כל זה כדי לתת לקורא, להבין טוב יותר את האירוע. האם הרב לייבל (רב חרדי המקדם גיוס חרדי, ל"ס) קיבל שער בעיתון? לא. כי סדר היום שהוא מקדם, לא בהכרח מתכתב עם סדר היום שמקובל בהנהגה החרדית".

כשפלאי נשאל אודות התקשורת החרדית הצעירה הוא מגיב, "כיוון שאין שם רגולציה טובה יש אור וחושך שמשמשים בערבוביה. לפעמים יכול להיות שם דברים מצוינים אבל מצד שני יש המון המון צהוב, רכילות ואפילו מעבר לזה. התחושה שלי היא שבהכללה גסה יש שם יותר תופעות לא טובות מתופעות טובות". 

"הכלל שקבעו העורכים הראשונים והוועדה הרוחנית הוא שכשיש שיח, כשיושבים גדולי ישראל על המדוכה, תפקידו של העיתון אינו לומר 'ועמדתי היא'. זה מה שמאפיין את העיתון; הוא מחויב לקודים ומכבד את ההנהגה הרבנית"

טלפון להציג וטלפון בכיס

אל עיתון משפחה הצטרפו במהלך שנות התשעים והאלפיים כלי תקשורת נוספים, חלקם כבר בפלטפורמות דיגיטליות, כמו האתרים כיכר השבת וחדרי חדרים, תחנות רדיו קול חי וקול ברמה ונוספים. הסטנדרטים התקשורתיים ברובם ככולם היו ונותרו חרדיים מאוד - לא על כל נושא מדברים, ביקורת על רבנים היא כמעט תמיד מחוץ לתחום ועוד ועוד. ועדיין העובדה כי מדובר בכלי תקשורת שאינם מפלגתיים מביאה לכך שגבולות הגזרה ביחס למותר והאסור מתרחבים. 

ד"ר אינס גיבל, מרצה באוניברסיטה הפתוחה, ערכה לפני כחמש שנים מחקר על התקשורת החרדית ופתיחותה. המחקר בחן את הקולות החדשים בסגמנט העיתונות החרדית שתואר עכשיו ואת מידת השפעתם על החברה תוך שהוא מתבסס בעיקר על קריאת טקסטים של עיתון משפחה וראיון עם צוות העיתון.

"להגיד שיש לי טלפון אחר זו ביקורת גלויה. לא להגיד כלום מאפשר להיות בקהילה. אותו רעיון אני מוצאת בתקשורת"

גיבל מספרת שבעקבות המחקר צוות העיתון הפסיק לתקשר עימה וזאת כיוון שלא אהב את העיסוק במחקר במה שהיא מגדירה כ"ריקוד שבין התנגדות וביקורת לבין קונפורמיות והצורך להשתייך לקהילה". לדבריה בקהילה דוגמטית וממושמעת כמו הקהילה החרדית קשה להתנגד בפומבי ולכן התקשורת החרדית עושה זאת בדרכים סמויות. "הם (הכוונה לעיתון במשפחה) כן קול קצת ליברלי וקצת אחר, אבל הם לא רצו להגיד את זה בקול רם".

גיבל נשאלת מדוע חלק גדול מהציבור החרדי מחפש את סוג התקשורת הזה וממשילה זאת לשימוש שעושים חרדים רבים בשני טלפונים במקביל - סמארטפון וכשר. "לצורך בית הספר של הילדים יש טלפון כשר וזאת למרות שכולם יודעים שכולם יודעים שיש עוד טלפון בכיס". לדבריה "להגיד שיש לי טלפון אחר זו ביקורת גלויה. לא להגיד כלום מאפשר להיות בקהילה. אותו רעיון אני מוצאת בתקשורת. במחקר שלנו מצאנו למשל כתבות שבהן מופיעים אנשים שבאופן מובהק מעודדים אנשים ללכת לרכוש השכלה גבוהה ולעבוד. בעיתון הם לא מדברים על זה אלא על דברים אחרים, אבל הדמויות מוכרות בכך ובדרך כלל בעיתון חרדי לא יתנו להם במה".

"צריך פשוט לחנך מחדש את הציבור", אומר קצבורג מייסד הפרגוד. "זה לא יעזור להתעלם כי הציבור כבר גדול והשוליים גדולים. גם בנושא הפטורים מצה"ל ניסו להסוות כאילו כל אלה שמקבלים פטור הם בהכרח לומדים"

"ההסתרה רוצחת אנשים"

הסגמנט האחרון בתקשורת החרדית הוא מה שניתן לכנות כניצניה של תקשורת חופשית ממגבלות שהגיעה במהירות גם אל לב המיינסטרים החרדי באמצעות שימוש ברשתות הפצה דיגיטליות, מקבוצות ווטסאפ וטלגרם, דרך ניוזלטרים (שנחסמים שוב ושוב) ועד קו טלפוני בו מקריאה בינה מלאכותית את העדכונים האחרונים.

קבוצת הפרגוד, הגדולה מבין הקבוצות הללו, מייצגת היטב את העולם החדש הזה. היא מתנהלת בפתיחות שלא הייתה קיימת בעבר, אינה מהססת למתוח ביקורת ובמקביל היא גם חרדית בהשקפת העולם ובדעות הפוליטיות המוצגות בה, שהן הדעות הפופולריות בין קוראיה. 

דוגמה לפערים שנפערו בין הדורות השונים של כלי התקשורת החרדיים ניתן היה לקבל בשבוע החולף סביב סיקור האסון בפעוטון בירושלים, בו נספו התינוקות ליה גולובנציץ וארי כץ. התקשורת החרדית הוותיקה הדגישה את הנרטיבים של הפוליטיקאים החרדים נגד ה"גזירות" (הכוונה לביטול ההנחות בצהרונים בשל סוגיית הגיוס, ל"ס) שלכאורה גרמו לשליחתם של ילדים למוסדות לא מפוקחים, וזאת למרות שאין כל קשר בין האסון לבין הצהרונים האמורים. מכאן הדרך לביקורת על היועמ"שית כבר הייתה קצרה.

התקשורת החרדית החדשה יותר - מתחנות הרדיו ועד הפרגוד, כבר הייתה הרבה יותר מסוייגת ביחס לנרטיבים הללו. בחלקה הם הובאו אך לא פעם לצד הסתייגויות וקולות הקוראים לחשבון נפש. הסיטואציה הזאת מדגימה את הקושי של הפוליטיקאים החרדים בשנת בחירות: אפשר אמנם להפיץ את הנרטיב אבל לראשונה יהיה גם מי שיאתגר אותו.

בשיחה עם שומרים מתייחס יעקב קצבורג, מנהל ומקים הפרגוד אל סיקור האסון בפעוטון. "העיתונות הכתובה כתבה בצורה מרושעת שהיועמ"שית אשמה בזמן שהמעון הזה פתוח כבר שלושים שנה בצורה פיראטית, אין לה שום קשר לעניין, זה הזוי שמנצלים ככה כזה אירוע נורא".

"אני לא מוביל פה מודרניזציה חס וחלילה. אני באמת ובתמים חושב שבחור ששקוע בלימוד לא מתאים לצבא. זה לא שהוא לא צריך לתרום - הוא לא יכול לתרום. אבל יש גם בחורים שהם לא כך"

קצבורג מספר שהחל את דרכו העיתונאית קווי הנייעס, שם נחשף לתרבות הצנזור. כשנמאס לו הוא פתח את קבוצת הווצאפ הראשונה ללא שחשב שתנחל הצלחה גדולה. קצב הגידול הפתיע אותו וחייב אותו לבסס מודל להיקפי הפעילות הנוכחיים שלו. לדבריו הוא עובד כמעט לבדו ומסתמך על שיקול דעתו ללא ועדות, צנזורה או ייעוץ. לא פעם, הוא מספר, מגיעות אליו בקשות למחוק פרסומים או לצנזר אותם, בקשות שאותן הוא דוחה. כך היה לדבריו למשל עם ההפגנות שנערכו מול בתי פוליטיקאים חרדים שתמכו בחוק הגיוס. 

"הציבור החרדי מתעלם מהמון דברים" הוא אומר, "מתעלם מכל מה שלא מסתדר עם האג'נדה, ואני לא מדבר רק על בעיות מין, אני מדבר גם על רבנים מסוימים שפחות במיינסטרים.

"צריך פשוט לחנך מחדש את הציבור", הוא מצהיר. "זה כמו גבר שמטאטא את הבית ומעיף הכל מתחת לספה כי זה הכי קל, גם אם יום אחד יזיזו את הספה וימצאו הכל. כך גם התקשורת. זה לא יעזור להתעלם כי הציבור כבר גדול והשוליים גדולים. גם בנושא הפטורים מצה"ל ניסו להסוות כאילו כל אלה שמקבלים פטור הם בהכרח לומדים. 

"אני לא מוביל פה מודרניזציה חס וחלילה. אני באמת ובתמים חושב שבחור ששקוע בלימוד לא מתאים לצבא. זה לא שהוא לא צריך לתרום - הוא לא יכול לתרום. הוא גדל בצורה כזאת; הוא באמת לא מסתכל על אישה, הוא כל הזמן שקוע בתורה וזה לא מתאים. אבל יש גם בחורים שהם לא כך".

קצבורג מסביר כי קהל היעד שלו מגוון ומשתף פעולה באופן נלהב ושנתח משמעותי מהמידע שמפורסם מגיע מהציבור. באשר לאג'נדה של הפרגוד הוא טוען שמדובר ברצון לתת במה אמיתית לציבור. 

"גיסי נהרג באסון מירון. מה שהיה שם זה זלזול בחיי אדם. אף אחד לא דיבר על כך שזה בעצם היה תור לאוכל: סיימו את ההדלקה והלכו לאכול. למה חילקת אוכל בכזה מקום? אף אחד לא חשב מראש שיהיה דוחק מטורף בחדר אוכל כזה קטן מתחת לציון של רשב"י? אז אמרתי לעצמי שאי אפשר כבר להסתיר, ההסתרות רוצחות אנשים. למה שעיתון חרדי לא יציף ביקורת על הניהול של ההילולה, למה? בקיצור יש פה מערכת שחייבת ניעור, ואני חושב שאני נמצא במקום הזה".

"גיסי נהרג באסון מירון", אומר קצבורג. "מה שהיה שם זה זלזול בחיי אדם. למה שעיתון חרדי לא יציף ביקורת על הניהול של ההילולה, למה? בקיצור יש פה מערכת שחייבת ניעור, ואני חושב שאני נמצא במקום הזה"

הקשר בין שאלות לצריכת תוכן

פרופ' נילי שיינפלד, מרצה בכירה באוניברסיטת אריאל, חקרה את סוגיית צריכת המידע על ידי חרדים. "המחקר עצמו ניסה להשוות בין חרדים לחילונים ביכולת שלהם לזהות מידע כוזב", היא אומרת ומדגישה שמדובר בחרדים מודרניים שמשתמשים דרך קבע באינטרנט בהיקף דומה לחילונים. 

"למילה הכתובה בתרבות החרדית יש המון ערך", היא אומרת בשיחה עם שומרים, "אבל הם לומדים לעשות את זה בתוך מסגרת מאוד סגורה ומאוד מסודרת. משהו בפרקטיקה הפנימית אומר שלשאול שאלות זה מאוד חשוב, אבל במקביל גם שיש שאלות שלא שואלים.

"הם נמצאים ברשת באותו סדר גודל, באותה תדירות ובאותו ההיקף, אבל משהו בשימוש שלהם, ביכולת להבין, להבדיל, לשאול, להטיל ספק במידע שהם נכנסים אליו, שונה, ובזה אנחנו עוסקים; האם אני יודעת לצרוך מידע בצורה ביקורתית? האם אני יודעת לשאול מי הפיץ את המידע ומה המטרה שלו?  למה הידיעה הזאת הגיעה אלי? מי עומד מאחורי זה? מה הם רוצים שאני אחשוב? מה הם רוצים שאני אסיק?  שם, לדעתי, החרדים נופלים משמעותית מהחילונים כי זה מאוד מנוגד לאג'נדה שלהם, לאופן שבו הם חונכו וגדלו".

את יכולה לנסות להסביר את זה?

"יש קשר בין האופן שבו מלמדים מגיל מאוד צעיר, איך אנחנו שואלים את השאלות, איזה שאלות מותר לשאול, איך אנחנו מקבלים תשובות, ועד איפה מותר להטיל ספק. בחוויה החרדית הספק הזה חשוב אבל מאוד תחום".

שיינפלד מכירה בכך שמדובר בכלי שליטה חרדי מרכזי ומתארת אותו מנקודת מבטה "בציבור שיש לו הנהגה כל כך כל כך חזקה, זה מתחיל מהראש ומחלחל למטה ואז זה מזין את כל המנגנונים שמופעלים, או שמושפעים מהאופי של הציבור.

"נוטים שם לחשוב על תקשורת בתור איזשהו כלב שמירה שפועל לשרת את הקהילה ולשמור עליה. גם עם כל השינויים שעוברים אמצעי התקשורת, גם עם הפתיחה שלהם, יש גבולות גזרה משורטטים. והגורם שמשרטט מגיע מלמעלה". 

האם השינויים הללו מספיקים כדי להשפיע על החברה החרדית? גיבל ושיינפלד אמנם מברכות על הפתיחות אולם אינן בטוחות שבנקודת הזמן הנוכחית יש לה די עוצמה כדי להשפיע. "יש פער גדול מאוד בין מה שכתוב בעיתון, לבין מה שאנשים אומרים, חושבים, או מוכנים לעשות. כך למשל במשך המון שנים חשבו, שכשנשים חרדיות יעבדו ויהיו בקשר עם נשים אחרות, וישמעו, ויתחברו, ויכירו איזשהו עולם אחר, יחלחלו רעיונות שונים. וזה לא קורה בהיקפים שחשבו שיקרה", אומרת גיבל. "אני חושבת שיש התנגדות, אבל ההתנגדות היא סמויה, ואין לה עדיין את העוצמה, או את החוצפה, לעשות שינוי גדול מספיק".

‍

‍רוצים לקבל עדכונים ישירות לסמארטפון? >> הקליקו והצטרפו לקבוצת הווטסאפ של שומרים